קובי אריאלי: "ואז הגיעה הקורונה והצילה אותי"

יום אחד נקבעה לקובי אריאלי הרצאה בירושלים. הוא הגיע למיקום שנקבע בעיר העתיקה, אבל לאחר שראה שהמקום סגור על מנעול ובריח התברר כי חלה טעות בתיאום, וההרצאה מתקיימת במקום אחר בעיר. אריאלי יצא לכביש הראשי לתפוס מונית שתיקח אותו למקום הנכון בתוך כרבע שעה, אלא שלפתע נשמעו קולות הלמות תופים ושאון אנשים. באותו היום חל במקרה גם חג הסיגד, ותהלוכה של בני העדה האתיופית צעדה באותו הכביש לכיוון הכותל. "אני זוכר שחשבתי לעצמי, מזל שמדובר בצעדה קטנה של עדה קטנה", משחזר אריאלי, "הם יעברו תיק־תק, ניקח מונית ונעוף מפה. אלא שבאותו רגע שכחתי ששיחקתי בנבסו". להרצאה הגיע אריאלי באיחור של יותר משעה. "אחד־אחד הם התעקשו לעשות איתי – דוס אשכנזי שמנמן – סלפי. לא עזבו עד שכולם יכלו להעלות תיעוד שלהם איתי לאינסטגרם. לך תבין את העולם".

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הבטחות צריך לקיים? לא אם תשאלו את בני גנץ
בעקבות המגפה: בציבור החרדי נפתחים לשימוש באינטרנט
זיהוי תהליכים: התאגיד מנפה את הימניים מהמסך

אריאלי מספר לי את הסיפור המשעשע הזה כשאנו צועדים מביתו הירושלמי לעבר מסעדה אתיופית שבה ננסה לאכול יחד ארוחת צהריים. בכל זאת מדובר בריאיון לקראת עליית עונתה השנייה של הסדרה הישראלית הראשונה שנוצרה בידי בן העדה האתיופית, יוסי ואסה, ובה יש לאריאלי תפקיד משני אך כזה שלא פעם גונב את ההצגה. במסעדה אנחנו מתקשים לאכול, משלל סיבות. כור ההיתוך השנוא על אריאלי לא מתפקד פיקס, מסעדות אתיופיות בירושלים לא לגמרי מוכנות לשני דתיים שמגיעים לאכול אצלן, אבל לא נורא – העיקר הוא שמתברר בלי ספק שתלמיד ישיבת "חברון" לשעבר הוא אכן להיט בקרב העדה. גם כאן מזהים אותו ומבקשים להצטלם איתו, והוא נענה בשמחה.

תודה לך קורונה

שעתיים אחורה. אריאלי ואנוכי יושבים בסלון ביתו הנעים (והשכור, הוא מבקש להדגיש) בשכונת רחביה בירושלים. הימים הם ימי שגרת קורונה, ואני מבקש ממנו לספר כיצד מתמודד אדם כמותו, שעד פרוץ הנגיף עמד במשך יותר מ־15 שנה כמעט ערב־ערב על במות מסוגים שונים, עם עצירה כמעט מוחלטת של עבודה ופרנסה. "אני מתעקש להתייחס לקורונה כהזדמנות", הוא אומר נחרצות, "כאל הפסקה ברוכה שתסתיים עוד מעט. בינתיים המשמעות היחידה היא כספית, ואני מתגבר עליה. אני מאלה שאוהבים את הקורונה, מחבקים אותה. תן לי פעם בשנה חודשיים כאלה ויהיה לי הרבה יותר טוב בחיים. הגוף צריך חופש, הגרון עייף, והנה קיבלת הזדמנות לשבת בבית ולראות סדרות בנטפליקס, לבשל. בוא, זה רק שלושה חודשים, אפשר להירגע. חסכנו קצת, ואז ניכנס לאיזה מינוס, נקבל גרוש וחצי מהמדינה, יהיה בסדר. יש עדיין כמה דברים שאני עושה, אז בוא נאמר שההכנסה ירדה ב־60 אחוז, בהחלט לא נעים, אבל אני לא מבין על מה הבכי והפאניקה".

יש אנשים שאיבדו מאה אחוזים.

"קודם כול, אני יודע מה קורה אצלי. ואני הייתי בכלוב של זהב שלא הצלחתי לצאת ממנו עד הקורונה. בכל ערב מוחאים לך כפיים בעמידה מאות אנשים על חומר שכבר נמאס לך לשמוע ועוד מבקשים הדרן, ואז אתה לא כותב הצגה חדשה, לא כותב סדרה, לא חושב על כתיבת ספר, לא מרים טלפון לעורך עיתון כדי לחזור לכתוב. אתה יושב בבית, אוכל בלי סוף, נוסע בערב להופעה, קם בבוקר להרצאה שעובדת נהדר כבר שנים ואתה יודע בעל־פה ישר והפוך – כלוב זהב ממש. הייתי תקוע לגמרי. ואז הגיעה הקורונה והצילה אותי. אני יודע שזה יכול לשבור את קו הבכי הראשון של התעשייה, אבל מה לעשות שככה אני מרגיש. אמן שאדע למנף את זה, אדע לאן לקחת את זה גם אחרי הקורונה".

אתה בעצם אומר שהאמנים קצת מפונקים יתר על המידה?

"לא מפונקים בכלל. תשמע, אני חתום על כל עצומה של עובדי הבמה והמפיקים וכל התעשייה הזו. אני רוצה ודורש שהממשלה תתייחס לענף התרבות כמי שמספק עבודה לאלפי אנשים ומספק דברים חשובים שברוח, שתקל עליו ולא תחמיר. צריך להתייחס ברצינות לענף האמנות, וגם לתת הרבה פיצויים למי שצריך. אבל אווירת הבכי והכאוס ו'הכול מתמוטט' שמאפיינת כרגע את ענף התרבות והאירועים – אני לא חושב שהיא נכונה. אני רואה בתקופה הזו נקודת אור, וצריך לדבר עליה".

אולי יש אנשים שכן מרגישים שחייהם הפכו לכאוס.

"אסור לדבר על כאוס, כי זה לא אמיתי. יש לי איזו רגישות לאמת ולשקר, שמתחילה מפוזיציה פוליטית. הליברלים בכל העולם אימצו לעצמם את מוסד השקר. כדי להיות ימני אתה צריך להחזיק בדעות ימניות, כדי להיות שמאלני אתה צריך לומר שאתה מחזיק בעמדות שמאלניות. האוויר החם, הכותרות הריקות, הסיסמאות, כריעת ברך באמצע תל־אביב של אנשים שלא חסר להם כלום בחיים כי רצחו במיניאפוליס אזרח שחור – הכול שייך לאותו שקר. וכשאני מזהה במחאה אמיתית יסודות של שקר, זה מטריף לי את הראש. כשבעל מסעדה בוכה ואומר שהמדינה צריכה להחזיק לו את העסק, זה שקר, כי ברור לחלוטין שלא היה לו עסק לפני הקורונה. אם חודשיים ממוטטים אותך – לא היה לך עסק. אני אומר לאנשים האלה: עזבו רגע את הפוליטיקה ונסו לחשוב על הזמן הזה כהזדמנות של החיים שלכם, אפשרות להתחיל מחדש".

"אני זוכר שקיבלתי את הדוגמה לתסריט של 'נבסו', ותפסתי עצבים. זה היה טקסט ממש סטריאוטיפי, חרדי טיפוסי שמן חלקלק וחסר טקט לחלוטין. תוך כדי שאני צובר זעם, פתאום הבנתי את הגאונות. כמה הם חושבים משוחרר, כמה יש כאן משהו שסוף–סוף מנותק מכבלי הפוליטיקלי קורקט הארור"

הפוזיציה יכולה גם להיות שלך. אם היה כאן ראש ממשלה מהשמאל, אולי היית מדבר אחרת.

"יש לי ביקורת על הממשלה ועל נתניהו. בין הגישות הקוטביות של יורם לס ובר סימן טוב, הממשלה צידדה לגמרי בגישה המחמירה של בר סימן טוב, וזה רע. רוב השנים נתניהו התבייש בפחדנות שלו, השקיע טונות של אנרגיה כדי להסביר הימנעויות שונות מפעולה שאף פעם לא היו אסטרטגיות. זה תמיד היה שב־ואל־תעשה פחדני. בקורונה פתאום נוצרה לגיטימציה לפחד. הוא נקט לכאורה גישה לגיטימית, והפחדנות נהייתה פתאום משהו שיש להתגאות בו. יש לי ביקורת גדולה על זה. אשר לשאלה שלך, כנראה זה נכון ויש כאן הרבה פוזיציה, אני לא מיתמם. למשל, אני לא רואה טלוויזיה בכלל ולא קורא עיתונים, ונורא קל להציג זאת כתפיסה אידיאולוגית למרות שזה אישי לחלוטין. אני פשוט מתוסכל. הייתי בטלוויזיה, עזבתי, רואה שם אנשים שתפסו את מקומי ומת מקנאה. הכול פוזיציה מכף רגל ועד ראש, ועכשיו צריך לחפש אם יש גם גרעין אמת מאחורי זה. ויש".

אז מהי אסטרטגיית היציאה שלך מכלוב הזהב?

"ברוך השם כנראה ניחנתי בכמה וכמה כישרונות, אז יש לי לאן לברוח. הקדוש ברוך הוא לא פראייר, ובדיוק ביום שהכריזו על סגר צלצלו מחב"ד שאעשה סרטון לליל הסדר עם חנוך דאום. חודש אחרי זה עוד איזה ארגון עשה איתי משהו לל"ג בעומר, קצת הרצאות זום, פרסומות ל'יש חסד', יש כבר תאריכים סגורים להופעות ביולי ובאוגוסט. אני אופטימי, אולי כי לא הייתה שואה במשפחה. חוץ מזה אני כותב הופעה חדשה – נכון שאתה שומע את זה כבר הרבה שנים, אבל עכשיו זה באמת קורה – אני לא יכול לחזור אחרי הקורונה עם הסיפור המיתולוגי על החופשה בפראג. פראג מתה, אין יותר פראג. אולי נעביר את זה לחדרה, נראה. אני כותב ספר, חלק ממנו מתרחש במלון קורונה. אני בא בדברים עם עורכי עיתונים לכתוב – נו מה יש לומר, אני על הגלגל לגמרי".

כוכב מגיל ארבע

מושב אחד בגלגל הענק ששמו קריירת המולטי־טאסקינג של קובי אריאלי הוא "נבסו". בסדרה הקומית זוכת האמי שעלתה במוצאי השבת האחרונה לעונה שנייה ברשת 13 הוא משחק את מנדל, דוס סטריאוטיפי למדי שעובד עם יוסי, הדמות הראשית, במשרד פרסום הפונה למגזרים שונים. "התפקיד הזה הגיע אליי בהפתעה גמורה", מספר אריאלי, "על פי כללי הז'אנר, בסיטקום יש דמות קבועה של עושה צרות, איזה דפוק טרבל־מייקר, אידיוט שאומר את המשפט הלא נכון ובכך מניע את העלילה התקועה. היוצרים, יוסי ואסה ושי בן־עטר, שברו את הראש ואז הבינו בהארה שהסדרה שלהם היא לא על אתיופים אלא על מיעוטים בכלל, ואז אמרו – בואו ניקח מיעוט אחר שיעשה את הבלגן. מסיבה כלשהי הם חשבו שאני מתאים.

"אני זוכר שקיבלתי את הדוגמה לתסריט, ותפסתי עצבים. זה היה טקסט ממש סטריאוטיפי, חרדי טיפוסי שמן חלקלק וחסר טקט לחלוטין. תוך כדי שאני צובר זעם, פתאום הבנתי את הגאונות. כמה הם חושבים משוחרר, כמה יש כאן משהו שסוף־סוף מנותק מכבלי הפוליטיקלי קורקט הארור, ובעיקר כמה זה מתאים לדברים שאני מאמין בהם.

"כל תפקיד שעשיתי בטלוויזיה, עשיתי גרוע. הכללים של המדיום הזה שטוחים כמו המכשיר ואני ממש לא עומד בהם. עשיתי פעם אודישנים למשהו ב'רשת'. כולם דנו בכובד ראש בתוכן, עד שהגיע אחד מהבכירים ואמר בקול: 'על מה אתם מדברים בכלל, הוא כל הזמן עושה טיקים עם הכתפיים'"

תוך דקה התאהבתי בתפקיד, נהייתי מנדל, שמו לי כיפה גדולה, בחלק מהצילומים לא הייתי מספיק שמן בשבילם אז דחפנו לבטן עוד איזו כרית. נפלא. בעונה הראשונה הופעתי קצת, ארבעה פרקים מתוך עשרה, ובעונה הנוכחית זה כבר מתרחב ונועז יותר. מנדל קצת גזען, קצת אנטי, קצת אחיתופל. אני אוהב את החוויה הזו של להיות אחר, ובעיקר ההיררכיה בין האחרים. לא כיף להיות מיעוט, אבל אם כבר להיות מיעוט אז עדיף להיות דוס דור תשיעי בארץ מאשר אתיופי. גם במיעוטים יש היררכיה, נבסו נוגעת בנקודה הזו, וזה אדיר".

אתה לא מישהו שאמור להיות כוכב טלוויזיה.

"יותר מזה, כל תפקיד שעשיתי בטלוויזיה, עשיתי גרוע. אין לי שפת גוף, אני לא דובר את השפה, הכללים של המדיום הזה שטוחים כמו המכשיר ואני ממש לא עומד בהם. אגב, פחות משנה איך אתה נראה. קח את רוני קובן או עודד בן־עמי. שניהם רחוקים ממודל של דוגמנים, ובכל זאת מצליחים בטלוויזיה מאוד. יש איזה קצב, איזו שפת גוף, שאו שיש לך אותה או שאין לך. ולי אין. עשיתי פעם אודישנים למשהו ב'רשת'. כולם דנו בכובד ראש בתוכן, עד שהגיע אחד מהבכירים ואמר בקול: 'על מה אתם מדברים בכלל, הוא כל הזמן עושה טיקים עם הכתפיים'. לא פלא שמעולם לא נהניתי להגיש בטלוויזיה. סופרים לאחור, המצלמה נדלקת, ולא נהיה לי טוב".

ולמרות זאת זה נורא חסר לך.

"ברור, כי הודחתי. מאותה סיבה אהוד אולמרט ואהוד ברק לא עוזבים את האולפנים ומנסים להעיף את ביבי, כי העיפו אותם מאותו תפקיד. זה אנושי מאוד. בוא אסביר לך מאיפה הכול נובע. גם ככה יש בכל ריאיון תקציר חיים של המרואיין, אז הנה: אני כוכב מגיל ארבע. עמדתי אז על שולחן ועשיתי חיקוי של הרבי מקאליב לקול צהלות הנוכחים. מאז זה מה שאני עושה: עומד במקום גבוה, מסביב יש אנשים ואני מצחיק אותם. כשהתבגרתי הייתי צריך לעשות משהו שיביא לידי ביטוי את הכוכבות, אז פתחתי מפעל למינציה. דביל, נו. אחר כך הייתי עוזר של ח"כ אברהם רביץ. אחר כך התחלתי לכתוב פוליטיקה בעיתונים חרדיים. כשכתבנו את 'אפעס' (ניוזלטר סאטירי שהיה נשלח לרשימת תפוצה ברנז'אית במייל ונכתב בידי אריאלי, ידידיה מאיר ויאיר חסדיאל בראשית שנות האלפיים, א"ש) פנה אליי רם לנדס מערוץ 10 ואמר: בוא תעשה פינה בטלוויזיה. עשיתי רק פינה אבל הסתובבתי בבית הוורד כל היום כי לא היה לי משהו אחר לעשות, התיידדתי עם כולם ומפה לשם קיבלתי את הגשת תוכנית הבוקר פעמיים בשבוע, עם לינוי בר־גפן וענת גורן".

"עשיתי את זה גרוע מאוד. טלוויזיה זה סיפור של גוף וקצב, שני הדברים היחידים שאין לי", הוא מודה, "אם הייתי פורש מעצמי, הכול בסדר. הבעיה היא שהנראות בטלוויזיה יוצרת נכס מאוד חשוב – מוכּרות. זה שווה כסף, זה שווה המון. להיות מוכר זו מתנה שקשה להיפרד ממנה, סם שצריך כל הזמן הזרקה ממנו. אתה נהיה ג'אנקי, ומתחילות חרדות שישכחו ממך. הגיע אדם לערוץ בשם אבי ברזילי, הוא בחן את הרייטינג וראה ירידה שיטתית בימים שבהם אני מגיש. ואיכשהו, ליבו אמר לו שזה בגללי ולא בגלל שתי הנשים המכובדות שהגישו איתי.

"כל ההסתמכות על רייטינג בערוץ 10 דאז זו בדיחה, כי הכול בטווח של טעות דגימה, ואם כבר צריך להעיף מישהו תעשה העדפה מתקנת – יש לך פה דוס, למען השם. כעסתי מאוד, אבל אז נאלצתי לעלות על הבמה כדי להתפרנס ופתאום הבנתי שזה באמת המקום שלי. הבמה היא יותר מאהבת חיי, היא סיפור חיי. אני רואה שלושה אנשים ומתחיל להופיע בפניהם. קצת בעיה נפשית אפילו".

ובכל זאת נשארת בכל מיני מקומות בטלוויזיה. הופעות אורח אינטנסיביות ב"גב האומה", או תוכנית בישול שרצה המון שנים.

"תוכנית הבישול, ששינתה שמות מ'ארוחת שבת' ל'המטבחון של קובי', צברה הרבה יותר רייטינג מכל מה שתוכנית הבוקר בערוץ 13 תעשה אי פעם, בזכות טונות של שידורים חוזרים. אין מאמא מרוקאית שלא מכירה כל חצ'קון שלי. זה העיף אותי ברמת המוכרות יותר מכל דבר אחר שעשיתי, הכניס אותי לעולמות של פנאי ואוכל, ועל כך אני אסיר תודה. הסיפור של 'גב האומה' הוא הרואי מבחינתי. ארבע־חמש פעמים בעונה, סאטירה כמו שאני אוהב, תוכנית נחשבת. אבל אז שליין בחר פוזיציה של משיח החילונים, תפס את כל מרכז התוכנית כשלצידו להקת מעודדות, ולא בא לי על זה. באומץ מרהיב התחלתי להגיד למפיקה שאני לא יכול להגיע. יש לי חתונה, יש לי הופעה, יש לי הרצאה. ואז, בדרכי הגמלונית מאוד, אמרתי בריאיון שהתוכנית לא מצחיקה והכול נגמר סופית. אגב, אני חושב את זה עד היום".

יש משמעות מקצועית לעובדה שאתה חלק מקאסט של סדרה זוכת אמי?

"קודם כול זה מתחזק את הנראות התקשורתית, ומייצר פוטנציאל אינסופי לפוסטים, סטטוסים, סטוריז ולייקים. אני חלק מדבר גדול, מנצח ונחמד, ואני מאמין שזה יכול להביא עוד דברים בכנפיו. הזדמנות טובה לתת כאן את מספר הטלפון של הסוכן שלי. אני יכול לעשות עוד מיעוטים, רק תבקשו. תביא לי דף תסריט עם טקסט של דמות בשם ארטיום, אני מיד עושה לך רוסי, אתה עף".

עד כמה "נבסו" חשובה בעיניך במציאות הישראלית?

"האמת נמצאת אי שם באמצע. מצד אחד, קצת מגזימים במשקל ובחשיבות של הסדרה הזו, כי היא נוגעת בנקודה עדינה מאוד של תקינות פוליטית ופוליטיקת זהויות. מצד שני, נעשה פה צדק. בסוף מדובר בסיפור קטן ואישי של מצוקה שבמסגרתו מישהו עם תלתלים שחורים מנסה להתחתן עם מישהי בלונדינית ושזה יעבור חלק. אז פוליטיקת הזהויות הרעה הוציאה לאור את הכישרון הגדול של יוסי, סיפור אישי ורומנטי יפה. כלומר, גם בתוך השקר יש אמיתות קטנות שיש להן מקום. בתוך הבלוף הזה של המדיה, יש את 'נבסו' שמקבלת אמי".

מדברים כבר על עונה שלישית?

"אני נדחפתי ל'נבסו' בתפקיד אורח קטן בגודל של מילימטר. הוא התרחב בעונה הזו, אבל אני עדיין לא מצטלם בתמונות הקבוצתיות של הקאסט. לדעתי, אם תהיה עוד עונה קצת ישעמם להמשיך למקד את העיסוק באתיופים, ויעבירו את המשקל לבן המיעוטים הנוסף. לך תדע לאן זה יתפרץ. אני חושב שההתפתחות הנכונה של הסדרה היא לכיוון מיעוטים אחרים".

השקר הליברלי

קובי אריאלי, 47, נשוי בשנית לנעמי, חי כבר שנים רבות בין עולמות. בין העולם החרדי לדתי־לאומי, בין ירושלים לאזור המרכז, בין הקומדיה לדרמה. מבחינה פוליטית, דעותיו הימניות החדות החלו להיחשף כמגיש "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. הוא הצטרף לצוות המגישים הקבוע ב־2008 עם כניסתו של אורי אורבך ז"ל לפוליטיקה, ומאז 2018 הוא מגיש אותה באופן קבוע עם עירית לינור.

"הפרקליטות סובלת מעודף מוטיבציה ומשיכרון כוח, התקשורת סובלת מתל–אביביות ומדרוקריות, והשמאל סובל משמאלנות. כשהם פוגשים זה את זה ומאחדים כוחות, התוצאה היא שלוש מערכות בחירות שבהן הם אשכרה הצליחו לשכנע אנשים תמימים שהמדינה בכאוס"

"קרה לי מה שקרה ללא מעט ימנים בתקשורת", הוא אומר, "15 שנים הייתי עסוק בפרויקט של חיי: להרשים חילונים ולהתקבל אצל שמאלנים. עשיתי את זה בגדול. ברגע שבו אני נכנס למסיבה אני היחיד שנראה שם כמו 'האחר', ולכן בתוך שתי דקות אני במרכז העניינים – זה שיכרון חושים ממש. מצד שני, מדובר בפרויקט קצת פתטי. אני זוכר בדיוק מתי קרה השינוי. במחאה החברתית ב־2011. התחלתי לגבש זהות פוליטית הדוקה יותר לכיוון השמרנות הרפובליקנית, והגיע לי עד כאן. התחלתי לפתח גועל, אולי אפילו שנאה, לשקר הליברלי. כל בוקר התקשורת הייתה מטמטמת את המוח עם האירוע הזה – שמעולם לא היה. אוויר חם על כלום, וודסטוק תל־אביבי צעיר על שום דבר. בתחילת המחאה כתבתי נאומים לשר בכיר בליכוד. הוא ביקש טקסט שמתייחס לאירוע ונתן לי יד חופשית, אז כתבתי את מה שחשבתי: תסתמו את הפה, תפסיקו עם תרבות ה'הב־הב' הזו, לכו לכל הרוחות ואל תחסמו כבישים. הוא כמובן זרק את הטקסט הזה לפח. הבנתי את יחסי הכוחות ועזבתי את זה.

"ב'המילה האחרונה' נדחקתי ימינה וימינה. אני באמת לא מאוהב באיש נתניהו, אני אפילו מסוכסך באופן רשמי עם שרה נתניהו. אני מעריך את נתניהו מאוד כראש ממשלה, ובעיקר אני בהיסטריה מהשקר, מהאופן שבו אתה יכול למכור משהו משוגע לחלוטין כמו זה שרע פה ושהמדינה נהרסת לכמעט חצי מהעם. זה קורה בגלל שלושה גופים מאוד חזקים ושונים שחוברים יחד: הפרקליטות סובלת מעודף מוטיבציה ומשיכרון כוח, התקשורת סובלת מתל־אביביות ומדרוקריות, והשמאל סובל משמאלנות. כשהם פוגשים זה את זה ומאחדים כוחות, התוצאה היא שלוש מערכות בחירות שבהן הם אשכרה הצליחו לשכנע המון אנשים טובים ותמימים שהמדינה בכאוס, שישראל מתפרקת. רבאק, תפתח חלון, צא לרחוב ותראה מה קורה. תיכנס לחשבון הבנק שלך ותראה מה קורה שם, על מה אתה מדבר. כשם שזהו שקר לדבר על 67' כי העניין הוא 48', כך זהו שקר לדבר על 2020 כי הנושא הוא 1977 – הסיפור הוא מעבר השלטון. האליטות הישנות לא התגברו, ולא יתגברו על זה לעולם".

"השלמתי עם העובדה שנפלתי בין הכיסאות. אני בדיוק דור ביניים, ולבד. אני הצעיר מהדור המבוגר שהנהיג אורי אורבך ז"ל, זנב לאריות. אני לא מכיר את השפה של הצעירים, והמבוגרים כבר מבוגרים מדי בשבילי. אני כאילו טאלנט של כולם, אבל אני לא באמת פה ולא באמת שם"

אתה לא מרגיש ש"המילה האחרונה" נחלשה בעקבות העובדה שמגישים אותה שני אנשים שפחות או יותר חושבים אותו דבר?

"במתכונתה הנוכחית התוכנית הזו היא הקול המרכז־ימין הכי צלול בתקשורת. זה המקום לציין ששמעון אלקבץ הפך את גלי צה"ל לכלי תקשורת של כל הישראלים, וזה נפלא. עירית לינור בגרסתה הימנית משובחת הרבה יותר מבגרסה הקודמת, גם כי היא משמיעה אידיאולוגיה ולא זמר שבטי, וגם כי להבדיל ממני וממקופחים אחרים היא באה עם טונות של ביטחון עצמי ילידי שאני מקנא בו. גם אני משתדל לתת את שלי בסגנון שלי, אבל אתה צודק שיש בעיה בכך שבסופו של דבר אנחנו משמיעים את אותן הדעות וגם חוזרים עליהן שוב ושוב. מרבים להאשים אותנו בזה, ואני נאלץ להסכים. זה לא אומר שהתוכנית לא חשובה, ויעיד הקהל האדיר הנאמן שלה. זה רק מדאיג אותי קצת, כי המותג 'המילה האחרונה', באדיבות עירית ואורי ז"ל – שני גאונים נדירים ומוריי הגדולים – והאחרים שבנו אותו, הוא חזק מאוד דווקא בזכות השיח הער וההומור. יום בשבוע אני מפנה את מקומי ליפעת ביטון, מה שעוזר לערבב קצת את הסיר הזה. נצטרך למצוא עוד דרכים לערבב, ובינתיים נמשיך לתת את השעה הטובה הזאת ולקבל מחמאות כדוגמת זו של מוסי רז מהשבוע בטוויטר: 'כל הדרך מבאר־שבע לשוהם הקשבתי לאנשי ימין מדברים ברדיו של המתנחלים ורק כשהגעתי הבנתי שהאזנתי לגלי צה"ל'. איזה יופי, לא?"

תקופת הקורונה גרמה לך להתייצב שוב בעמדת המגונן על העולם החרדי?

"אני כבר מזמן לא חרדי מקצועי, אבל מצד שני לא מצאתי עולם אחר. אני באמצע בעולם, מהלא־שייכים. הילדים גדלו, אז הם מגדירים אותנו. בתי מנוחה בת ה־15 לומדת במוסד חרדי פתוח ונפלא, אז כנראה שאני שם. חשבתי שאני עושה את דרכי לעולם הדתי־לאומי, זה פשוט לא קרה וגם לא יכול לקרות. אני לא הייתי בשום סניף, לימדו אותי שאני בשבט דרור, אבל נו מה אני עושה עם זה עכשיו. אז כן, רציתי לצופף שורות עם החרדים בקורונה, אבל זו בעיה כי צריך שני מטר מרחק. היו לי רגשות מעורבים לגמרי. מצד אחד זעם גדול על ההכללה, מצד שני זעם גדול על האיחור בהפנמת המצב. שבוע של איחור, זה כל הסיפור. אני מספיק לא חרדי כדי להגיד את הביקורת החריפה שיש לי על נכדו של הרב קנייבסקי, הסרטונים האלה חרפנו אותי. למותר לציין שמרגע שהאסימון נפל, הציבור החרדי הוא המקפיד ביותר על ההוראות, עד היום. אני גם יודע לומר בדיוק מתי קרה השינוי. כשהקורונה הפכה מ'מגייפה' למגפה. 'מגייפה' זה של חז"ל כזה, משהו מימי הביניים – מה לנו ולזה. אבל מגפה? השתגעתם לגמרי, זה יכול להרוג את כולנו".

יש לך איזו מטרה בחיים, נניח איפה להיות בעוד עשר שנים?

"האמת שלא, ולא הייתה מעולם. אני לא חושב שזה דבר אמיתי, ה'איפה אני רוצה להיות'. זה נשמע לי תמיד משפטים של קואוצ'ר תחמן או שקרנות פייסבוק כלשהי. כולנו זורמים ממקום למקום, עם הרבה מזל או פחות. אם אתה בן של רופא כנראה תהיה רופא, אבל אני לא חושב שיש משהו מעבר לזה. אנחנו דתיים אז קל לנו יותר להגדיר את זה כך שהקדוש ברוך הוא מוביל אותי, לפעמים באופן איטי וזה מעצבן קצת, לפעמים אחרים מובלים על ידו מהר יותר וזה מעצבן הרבה.

"השלמתי עם העובדה שקצת נפלתי בין הכיסאות. אני בדיוק דור ביניים, ולבד. אני הצעיר מהדור המבוגר שהנהיג אורי אורבך ז"ל, זנב לאריות באיזשהו אופן. אני לא מכיר את השפה של הצעירים, והמבוגרים כבר מבוגרים מדי בשבילי. אני כאילו טאלנט של כולם, יכול להופיע בקיבוץ ברעם ובנריה באותו יום, אבל אני לא באמת פה ולא באמת שם. הדבר הזה יוצר מטען של תסכול בלתי פוסק שמכרסם בי. יש פה פוטנציאל לרב־מכר, אבל רוב הזמן זה באסה של החיים. הפסיקו להזמין אותי לפאנלים של הזקנים, לא התחילו להזמין אותי לפאנלים של הצעירים. אני מאוד מחבק את העשור החמישי לחיי, אבל יש לו מחירים. לדעתי, זה הדבר שאני הולך להתעסק איתו בקרוב, הגיל. לא בקטע של בגידת הגוף ושטויות ניו אייג', אלא העניין החשוב של שנאת צעירים, למשל. אני שומע אותם מדברים בלהט אידיאולוגי אדיר שבסופו של דבר מצדיק בזיזת חנויות, ואני מבין שכל מה שאני צריך לעשות כדי לחיות נכון הוא לשמוע את מה שצעירים אומרים ולדעת שהאמת הפוכה בדיוק".