"הזהב של נורמן", סרטו החדש של ספייק לי, היה אמור לעלות בבכורה בפסטיבל קאן האחרון ובהמשך לעלות לנטפליקס ב־12.6. התפרצות הקורונה גרמה כמובן לביטול הפסטיבל, וכך יצא שהסרט ראה אור לראשונה בשירות הסטרימינג, בדיוק כשמחאת השחורים הנוכחית מציפה את הכותרות. מדובר בתזמון כה מדויק, שגם איש השיווק המבריק ביותר לא היה יכול לתכנן אותה באופן מוצלח יותר. אבל צירוף המקרים הזה גם מוכיח עד כמה הביקורת החברתית שספייק לי זועק כבר קרוב ל־35 שנה רלוונטית בעצם בכל זמן: התחושה היא שבפועל שום דבר לא באמת השתנה, והגזענות, הדיכוי והניצול של האדם השחור בארצות־הברית עודם חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי האמריקני.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
תקינות פוליטית מסרסת כל דיון על פשיעה במגזר הערבי
מחיר השלטון: מה תשלם כחול לבן תמורת החוק הנורבגי?
מתנגדי מנדלבליט, העיסוק ביועמ"ש לא יועיל לכם
ארבעה גברים שחורים מזדקנים, יוצאי מלחמת וייטנאם, חוזרים למדינה כדי לסיים פרשה לא סגורה. בתקופת שירותם הם החביאו ביערות אוצר של מטילי זהב, וכעת הם יוצאים למצוא אותו ואיתו גם את גופת חברם – מנהיג החבורה שהיה הלוחם ואיש החזון האידיאליסט המושלם, שנהרג ונותר מאחור.
חשוב להבהיר: הצפייה בסרט העמוס הזה, שאורכו כמעט שעתיים וחצי, דורשת לא מעט סבלנות. לי יודע לייצר גם בידור כשהוא רוצה, וסיפור המסגרת הז'אנרי של המסע בעקבות האוצר בהחלט מספק כמה סצנות מותחות וקטעי פעולה מעניינים. אבל בסופו של דבר מדובר ביצירה תובענית ומסוגננת מאוד, ולא בסרט האקשן המלחמתי שהטריילר מנסה למכור.
מלחמת וייטנאם היא אחת הטראומות הגדולות של האומה האמריקנית במאה ה־20. פצע פתוח שכבר שימש כחומר ליצירות רבות ומורכבות. אל תוך הבלגן הפוליטי והמוסרי הזה צולל כעת לי, והוא שוזר לתוכו גם את כל היסטוריית דיכוי השחורים בארה"ב. במוקד שלו נמצאת ההקרבה של חיילים שחורים למען האומה שמשחר היותה השתמשה בהם לצרכיה ומעולם לא גמלה להם בשוויון זכויות. לי חושף את סיפוריהם של גיבוריו כדי להציף את אובדן הדרך של השחורים בארה"ב של ימינו, שכביכול משלים את עצמם לחשוב שמצבם טוב יותר מזה שהיה בתקופתם של לוחמי זכויות השחורים החשובים, ממרטין לותר קינג ועד מוחמד עלי. כך בסיפוריהן של הדמויות השונות: מלווין מרוכז אך ורק בעושרו הפרטי, וכבר מזמן שכח את אחוות האחים והעזרה ההדדית, ואדי הגשים את החלום האמריקני לעושר והצלחה (עד שמתברר כי איבד את כולו). אבל המעניין והמורכב מכולם הוא פול, שלמעשה מגלם בתוכו את שקר הקיום של האפרו־אמריקנים ב"עידן הנאור" של ימינו – כלפי חוץ הוא מתנהל באופן בוטח וכריזמטי, אך לאט־לאט מתגלה כי אלה רק סימפטומים של פוסט־טראומה קשה, ולמעשה מדובר באדם שבור שאינו מסוגל להשתחרר מעברו. גם מערכת היחסים הבעייתית שלו עם בנו, שמצטרף למסע, שופכת אור על מצבו של הדור החדש שגדל בארה"ב ועל האופן שבו העבר של אבותיו ממשיך לרדוף גם אותו.
בסיום המסע, כשגופת חברם מוחזרת לאדמת ארה"ב, נותרת בעינה השאלה – האם מדובר באלגוריה לשיבתם של העקרונות ושל רוח הלחימה הנכונה והצודקת, או שמא צילום התקריב על הארון העטוף בדגל מסמל את סופה המר של התקווה כי משהו אי פעם ישתנה.
הזהב של נורמן ארה"ב 2020, במאי: ספייק לי, 154 ד'   
