ב־11 במרץ ביקרתי במוזיאון תל־אביב. הקורונה כבר הייתה באוויר, כך שזרם המבקרים היה דליל יחסית. דרך מסלול החבלים שהיה אמור להתוות תור מסודר ממאות ואלפי המבקרים הצפויים, חלפתי בזריזות ומצאתי את עצמי בתערוכה המדוברת מעבודותיו של האמן האמריקני הנודע ג'ף קונס. באותו הערב הוחלט על איסור התקהלות של יותר ממאה איש, מהר מאוד נסגרו כל המוזיאונים ועבודותיו המרשימות והעזובות של קונס כיכבו בכתבות ובצילומים המתארים את המשבר של עולם התרבות. עכשיו התערוכה שוב פתוחה, בהתאם להנחיות, ואיכות הכוכב של קונס מושכת את המבקרים, אבל בתור מי שלא נאלץ לעמוד בתור כדי לפגוש את העבודות, אני לא בטוח כמה דקות הייתי מוכן להקדיש, בעמידה במרחק בטוח מהממתינים מלפניי ומאחוריי, כדי לראות אותן.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בעקבות המגפה: בציבור החרדי נפתחים לשימוש באינטרנט
מתנגדי מנדלבליט, העיסוק ביועמ"ש לא יועיל לכם
טיול משפחתי הביא ללכידת שודדי עתיקות "על חם"
אין ספק שקונס הוא אמן חכם ומוכשר, והמפגש עם העבודות שלו בהחלט מעורר השתאות ומחשבה. בכניסה, מחוץ לחלל התערוכה, ניצב כלב בלון כתום (הרעיון המבריק להגדיל את אביזר ימי ההולדת הוא של קונס, על הביצוע אחראים כנראה אסיסטנטים ובעלי מלאכה). הגימור המושלם שלו מסב הנאה, וכך גם דמות הענק הירוק או ה"נחשים" המבדרים. הסברים בהירים בתערוכה מתווכים את העבודות גם למי שלא שוחה באמנות עכשווית, והאמת שמבחינה רעיונית קונס לא ממש מחדש, אלא מביא לקצה רעיונות שנוסחו כבר בתחילת המאה שעברה ובאמצעה על ידי אמנים כמו מרסל דושאן ואנדי וורהול. למרות הצבעוניות והשעשוע האינהרנטיים לעבודות, התחושה העוטפת את המבקר היא קור וניכור.
המפגש עם הפסל "דוב ושוטר", לדוגמה, דימוי נהדר שכיכב על הפוסטרים של התערוכה, לא הצליח ליצור ערך מוסף מעבר לזה שכבר קיבלתי כשנתקלתי בו מודפס בדו־ממד על לוחות המודעות, למרות עבודת הפיסול הדקדקנית שנעשתה על ידי אומני עץ מומחים. מצד שני, אין להכחיש שמרגש לפגוש יצירות של האמן החי המצליח בעולם (פסלו "ארנב" נמכר ב־91 מיליון דולר), אך זו התרגשות שדומה יותר להתרגשות מהיתקלות בקוונטין טרנטינו בקפה ארומה (מי היה מאמין שהדוגמה המופרכת הזאת תהפוך אפשרית כל כך), ולא להתרגשות המערערת והמסעירה במהלך הצפייה ב"כלבי אשמורת" בפעם הראשונה, למשל. ואולי לא במקרה ניתן לפגוש בתרבות הסלבס באמנות של קונס.
התרגשות מהסוג השני, המשמעותי, דווקא כן חוויתי באותו ביקור מול עבודה נהדרת של אמן־כוכב אחר, ז'אן־מישל בסקיאה, שבמשיכות גיר השמן ובנייר הקרוע מצליח לשדר רגש חם ואמיתי לצופה. הציור מוצג בתערוכה הקבוצתית הנהדרת "אם בלילה עוברת אורח" שאצרה רותי דירקטור. התערוכה מצליחה להסעיר דווקא בשחור־לבן שלה ואף על פי שחלק מהיצירות דווקא אנליטיות ולא בוחרות באקספרסיביות של בסקיאה. 15 עבודות מוצגות בה, פרי עמלם של 11 אמנים. יש בה בעיקר ציורים ורישומים, אבל גם עבודה בטכניקה מעורבת של אורס פישר בשם "איך לספר בדיחה" (איך? בדיוק ככה), ועבודת סאונד עדינה של מירוסלב בלקה. בטקסט האוצרותי שכתבה דירקטור היא מזמינה את המבקרים לחבר את "סיפור התערוכה" שלהם. הפתיחה הזו לפרשנות מכילה היא מפתיעה – כי את התערוכה בהחלט ניתן היה למסגר בכיוון מסוים ובהיר, ודירקטור היא בעלות סמכות ואמירה.
עם זאת, היא לא מפקירה את המבקרים ומעניקה כיוונים אפשריים למחשבה על התערוכה – "גבריות ישנה וגבריות חדשה", "היסטוריה של אכזריות וחוסר צדק" ועוד. חוברת קטנה המחולקת בחלל מקדישה עמוד הסבר לכל עבודה ואמן, ויוצרת פתח להבנה ולגשר בין היצירות ובין המבקר, שעלול לבוא במבוכה ולגרד בראשו מול החריטות התזזיתיות שיוצרות פרצוף פרימיטיבי ביצירה של ראשיד ג'ונסון, לדוגמה. נחמד לבקר בשתי התערוכות אם עיתותיכם בידכם, אבל אם אתם קצרים בזמן אל תתפתו לאבק הכוכבים של קונס, וצאו לטיול בהדרכתה של דירקטור.
