תעלומת מותו של ר' יהודה הלוי פותחת את 'הסייף' מאת ש"י עגנון, נובלה שראתה אור לאחרונה מחדש (הוצאת שוקן), כספר קומיקס של המאייר שי צ'רקה. עלילת הסיפור, המתרחש בירושלים בשנת 1925, נעה בין אגדה למציאות וראשיתה במעין מפגש בין המספר, בן דמותו של הסופר, לבין רחל, בתו של ר' יהודה הלוי, המנסה לברר את יום מותו של אביה. המשכו, בדו-שיח דמיוני בין המספר לחרב הסייף שאותה רכש בחנותו של ערבי סמוך לכותל המערבי, וסיומו בקבורת הסייף בגן ביתו, וההשלכות הקשות של אותה קבורה.
מה לקומיקס ולסיפורי ש"י עגנון? לכאורה חיבור בלתי אפשרי ובלתי הגיוני. אלא שעל פי צ'רקה, שזהו ספרו המאויר השני בסדרת "שי ועגנון" (הראשון היה 'שלושה סיפורים') אין הגיוני מחיבור זה, הגם שהוא מורכב.
"כמו בכל מה שקשור לעגנון, גם החיבור שלו אצלי לקומיקס הוא רב-רובדי", אומר צ'רקה. "הרובד העליון ביותר של הסיפור הוא כזה: לפני כמה שנים צפיתי במצגת צילומים של ירושלים בשנות העשרים של המאה הקודמת, ונורא התחשק לי להחיות את ירושלים של אותה תקופה. הדרך המיידית שלי להחיות מקום ותקופה הוא קומיקס, אז ניסיתי לחשוב מי הם האישים שהסתובבו בירושלים בשנות העשרים, שאוכל לספר את סיפורם בקומיקס. הראשון שעלה בדעתי היה הרב קוק, מיד אחריו בוריס שץ, מייסד בצלאל, והשלישי עגנון. לגבי עגנון מהר מאוד הבנתי שלעולם לא אוכל לספר את סיפורו טוב ממנו, והחלטתי להפוך את 'מאויב לאוהב' לקומיקס. הסיפור הזה הוא הראשון בספר 'שלושה סיפורים', שהוא הראשון שיצא בסדרת 'שי ועגנון'".
עגנון הוא אשף של מילים, ואצלך הוא מקבל פרשנות ציורית דווקא.
"יש משהו מאוד אסוציאטיבי בכתיבה של עגנון, וכשאני קורא אותו עולות בדמיוני המוני תמונות שיוצרות עושר ויזואלי, כזה שאני מרגיש שאסור לי לשמור אותו רק לעצמי, שאני חייב לשתף – ואני עושה את זה דרך קומיקס. מה גם שהוויזואליה הזו מכילה את הפתרונות שלי לחידתיות שבכתיבה של עגנון. עגנון כתב פעם לידידו דב סדן: 'הלשון יורד אצלי כרוך עם ציור. וכל עניין שהוא חוץ ממני, כלומר שלא מצטייר בי מאליו, אינו ניתן לי לכתבו'. זאת אומרת שמקורם של סיפורי עגנון בציור, אני רק מחזיר אותם אל המקור. אני מקווה שהציורים שלי מספיק דומים לציורים שהלשון שלו ירד כרוך בהם, אבל גם אם לא, מבחינתי זה בסדר גמור".
מעניין שבחרת דווקא בקומיקס לספרי עגנון ולא באיור רגיל.
"הקומיקס מספר סיפור בשני ערוצים במקביל, טקסט וציור, מה שהופך אותו למדיום מצוין להעברת מסרים מורכבים ואפילו של סתירות פנימיות. זו עוד סיבה לכך שכתבי עגנון מתאימים מאוד לקומיקס".
"כל אחד מוצא את נקודת החיבור שלו"
עבודה על ספר, מספר צ'רקה, כוללת מבחינתו את כל תהליך ההבשלה בתוך הראש. לגבי 'הסייף', הוא אומר, כי מרגע שהתחיל לצייר אותו בפועל, על הנייר, ועד שהגיש את החומר להוצאה, עברו תשעה חודשים. "כמו תינוק", הוא מציין. באותה תקופה היה עליו להחליט מה הוא לוקח מהטקסט של עגנון לתוך הגרסה המאוירת ומה הוא משאיר בחוץ. "הורדתי מעט מאוד מהטקסט המקורי", הוא אומר, "רק תיאור יבש של פעולות, מידע שעובר דרך הציור ושהטקסט לא מוסיף עליו אלא רק מהווה כפילות".
ההחלטות האלה היו שלך, או שעבדת מול בני משפחת עגנון?
"בשלב הראשון עבדתי מול עצמי בלבד, אחרי הגשת כל העמודים עבדתי מול המערכת של הוצאת שוקן, במיוחד העורכת יעל קליפר, כשעיקר העבודה היה לדייק את הטקסט למקור. הקושי העיקרי נמצא בנקודות שבהן הדימוי הוויזואלי לא עלה מאליו תוך כדי קריאה, ואני צריך לייצר אותו. זה כאילו שקיבלתי מלמעלה שמונים אחוזים ויש עוד עשרים שאני צריך להביא בעצמי".
השפה של עגנון היא גבוהה וארכאית. לא חשבת להפוך אותה לנגישה יותר, עכשווית יותר?
"חשבתי, והחלטתי שלא. היום כשאני מכיר יותר טוב את הגישה של הוצאת שוקן לעניין, אני לא בטוח שהייתה לי ברירה. החלטתי שלא, כי יש קסם בשפה הזו ואני רוצה שהקוראים שלי יהיו מסוגלים לקרוא את עגנון גם בלעדיי. קריאת השפה שלו תוך קריאה מקבילה של הציורים שלי, מרגילה את הקורא לשפה והופכת אותה לשלו, של הקורא. גם 'להפוך שפה לנגישה' זו בעצם עבודת תרגום, וכשמתרגמים תמיד מאבדים חלק וחבל".
שפתו של עגנון אינה קלה, בטח לא לנוער של היום. אני שואל את צ'רקה למי ייעד את הספר? האם גם לבני נוער?
"יעדתי את הספר לעצמי", הוא עונה, "לכן באופן טבעי זה נראה לי ספר למבוגרים. מלכתחילה היה לי ברור שגם נוער יתחבר, אבל אני מופתע בכל פעם מחדש עד כמה גם ילדים צעירים בכיתות הנמוכות אוהבים את הספרים. ברור לי שנקודות החיבור של הילדים שונות מאלו של הנוער והבוגרים, זה האחד היתרונות שברב-רובדיות: כל אחד מוצא את נקודת החיבור שלו".
מהתגובות שאתה מקבל, מי בפועל קהל המתעניינים?
"מאוד קשה לי לאפיין את קהל המגיבים, כי הוא מאוד מגוון, גם מבחינת גיל וגם מבחינת מגזר. ילדים, נוער, מבוגרים, נשים, גברים, דתיים, חילונים בארץ ובחו"ל ('שי ועגנון – שלושה סיפורים' תורגם לאנגלית). האמת היא, שאולי קבוצה אחת אני כן יכול לאפיין כמגיבים, במילים שחוזרות על עצמן: הורים שמאושרים לראות את ילדיהם קוראים עגנון ומודים לי על כך".
רמזים לחדר בריחה
הנובלה 'הסייף' לא ראתה אור בחייו של עגנון, שנפטר ב-1970, אלא שנים אחר כך. על פי מקורות שונים נראה כי החלה להיכתב באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת ונשלמה בראשית שנות ה-50. לראשונה התפרסמה במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ' ב-1978, ומאוחר יותר כונסה על ידי בתו של עגנון, אמונה, אל תוך הספר 'תכריך של סיפורים' (הוצאת שוקן, 1984).
בסוף 'הסייף' הנוכחי, כתב צ'רקה אפילוג שבו הוא מפרש כל מיני רמזים לחלק מהמקורות והמבואות ששתל בציורים. אני שואל אותו מדוע בחר לחשוף את הסודות ששתל, ואם כבר חשף, מדוע לא חשף הכול? "בנטייתי הטבעית אני לא אוהב לדבר על הציורים שלי", מסביר צ'רקה. "אני מעדיף להשאיר את המשמעות פתוחה עד כמה שאפשר. לכן לא אני יזמתי את כתיבת האפילוג אלא אנשי ההוצאה. הם טענו שזה פספוס לא להצביע על הנקודות האלה כי לחלק גדול מדי מהקוראים אין סיכוי להגיע אליהן בכוחות עצמם. השתכנעתי שאני צריך לתת כלים לקוראים שלי לפצח את 'חדר הבריחה' הזה, להדגים להם במשהו איך הראש שלי עובד ולאן הוא לוקח אותי כשאני קורא את עגנון.
"לא רציתי לכתוב על הכול, כי למסתורין, ולתחושה שיש עולם שמסתתר שם, יש חשיבות גדולה בקריאת ספר. מה גם שיש דברים שהם מסר מצויר שלא נכון בעיני לתמלל אותו, ויש עניינים שמצריכים כתיבת מגילות שלמות של הסברים כך שעדיף בעיניי לא להתחיל בכלל".
מה הפרויקט הבא שלך בסיפורי עגנון?
"בשבועיים האחרונים התחלתי לעבוד על סיפור שבו עגנון בראשית דרכו. אני מעדיף בשלב זה עדיין לא לחשוף את שם הסיפור, אבל אומר שהוא שונה מאוד מהסייף, לא חידתי כמו הסייף אבל מאתגר אותי, כמספר בציורים, מכיוונים אחרים לגמרי. אני אוהב את האתגרים שסיפורי עגנון מציבים בפניי, ההתמודדות הזו מאוד מספקת ונותנת תחושת מיצוי של היכולות שלי".
על אילו עוד פרויקטים אתה עובד?
"כבר כמה שנים אני צובר עמודים לספר השלישי בסדרה 'מעבר לקו'. מצייר כמה רעיונות, עוזב לכמה חודשים ושוב חוזר. לא יודע להעריך מתי אסיים. חוץ מזה אני ממשיך לצייר באופן קבוע למקור ראשון, לאייר ספרים עבור סופרים שונים ולהרצות ברחבי הארץ על עבודתי. חלק מההרצאות מוקדשות במיוחד לסדרה 'שי ועגנון'".
