הסיפור של איראן הוא סיפור מרתק. זו, בפני עצמה, לא סיבה מספיק טובה לקרוא ספר על איראן. נושא מעניין הוא לא ערובה לספר טוב. לא פעם אפילו להיפך. כתיבה עמלנית על תקופה היסטורית מרתקת היא לפעמים לא יותר מסיפור כיסוי של חוסר כישרון. ב"דיסאוריינטלית", רומן הביכורים של נגאר ג'וואדי, לא היה אפילו צורך בתחקיר מדוקדק במיוחד. המחברת נשענה על דמות שהיא מכירה היטב: היא עצמה. ג'וואדי היא ילידת איראן, בת למשפחת אינטלקטואלים שהתנגדה למשטרי השאה וחומייני, המתגוררת כיום בצרפת. אלו גם הפרטים הביוגרפיים של קימיה, הגיבורה. הספר זיכה את ג'וואדי בפרסים ותורגם לשפות רבות. גם פרסים הם לא סיבה מספיק טובה לקרוא ספר. מותר להיות חשדנים כלפי ספרים שגיבוריהם הם "האחר", ושעוטרו בפרסים בתקופה הטרום־קורונית, שבה שלטו פוליטיקת הזהויות והרב תרבותיות. לא, כל אלו אינן סיבות טובות. הסיבה היחידה לקרוא את הספר הזה היא שזה ספר מצוין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– בניגוד להחלטת ממשלה: האם המשרד להגנת הסביבה יוצא מירושלים?
– נסראללה על חוק הקיסר: "נמות מרעב ולא נוותר על הנשק"
טקסט פוליטי
"דיסאוריינטלית" הוא קריאה מהנה במפתיע. למה במפתיע? כי הרושם הראשוני שלו מתעתע. על גב הספר נכתב כך: "קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי ומחכה לתורה. הסערה הרגשית שוטפת אותה בזיכרונות וכמו כל פרסית ראויה לשמה היא מתחילה לספר סיפורים". האסוציאציה המיידית: סיפורי שחרזאדה של אלף לילה ולילה. המחשבה השנייה: זה ספר על אישה הכמהה להורות, ועל הפער בין זהות המהגרת של הגיבורה לעובדה שהיא פשוט אישה בתור לטיפולי פוריות. אולי זאת דמות שבכלל לא רוצה להיות טקסט פוליטי, אלא להתמקד בחוויה הנשית־אוניברסלית?
אלא שכבר בפסקאות הראשונות, השואבות לקריאה, מתברר שקימיה דווקא מאוד רוצה להיות טקסט פוליטי. ושהיא לגמרי לא המקבילה האיראנית לחברה הדתייה שלכם שבדיוק התחילה טיפולים. גם הסיפורים שקימיה מספרת בחדר ההמתנה הם ההיפך המוחלט מהסיפורים הפיוטיים של אלף לילה ולילה. אלו לא אגדות שנועדו לסמם, לנחם ולהשכיח את המציאות. סיפור ילדותה של קימיה, הבריחה שלה ושל משפחתה הספרותית מאיראן והגעתה לצרפת, הוא הסיפור האמיתי לחלוטין של מהפכת האינטלקטואלים באיראן.
כשעוד היה לנו מרחב ציבורי להתקוטט עליו, אחד האיומים הנפוצים בהקשר של מריבות דתיים וחילונים, בעיקר סביב נושאי הדרת נשים, היה "רק שלא נהיה איראן". במונחי קורונה זה היה איום אמיתי. אבל דווקא במובן של שלטון דת ומלחמת תרבות, המצב יותר מורכב. יש יותר מאיראן אחת. איראן המודרנית, של לפני שלטון חומייני, נתנה לעולם עושר של שירה, ספרות, הגות וקולנוע. לא רק במאות הקודמות, עם דוגמאות קונצנזואליות כמו המשורר שמס תבריזי, אלא גם עד ממש לא מזמן במונחים היסטוריים.
דוגמה מעניינת ובולטת אחת היא הבמאית והמשוררת פרוע פרחז'אד, ילידת 1935, אחת היוצרות החשובות של איראן המודרנית. פרוע הייתה אמנם שנויה במחלוקת, אבל נחשבה גם לדוברת הדיכוי הנשי, ואיכות יצירותיה זכתה להערכה. ב־1974, שבע שנים לאחר שנהרגה בתאונת דרכים, פורסם ספר השירים השלישי והיפה שלה, "בואו נאמין בראשית העונה הקרה". קצת אחר כך נחתה באיראן העונה הקרה, והאפשרות שספר כזה, מאת משוררת כזו, יתפרסם, הפכה למדע בדיוני.
המהפכה המוסלמית באיראן התרחשה ב־1979. אזרחי איראן עדיין זוכרים. הם מכירים את שני העולמות, המודרני והדתי. הדמיון בין איראן לישראל, לכן, הוא בהרבה מקרים מהותי. לפעמים נקודות הדמיון סתם נחמדות אנקדוטלית. אם בחסידות מסוימת, למשל, שואלים שאלה ופותחים בכתבי הרבי כדי לקבל תשובה, מעניין לקרוא שהאיראנים עושים את אותו הדבר עם כתבי הדיוואן של חאפז משיראז, המשורר מהמאה ה־14. ולפעמים הדמיון הוא במלחמת העולמות.
שאלת מקום וזהות
קימיה היא בתם של שני מורדים. אביה הוא אינטלקטואל, אידיאליסט, נחוש לחתור לצדק. אמה התחתנה איתו כדי לחבור לחיים מהסוג הזה. אחרי שתי בנות הם משוכנעים שההיריון של קימיה יביא להם בן. האמונה הזו מבוססת על מידע מוקדם: גם באיראן יש סבתות עם שיטות לנבא את מין היילוד. אלא שבדיוק ברגע הלידה מתרחש אירוע נוסף במשפחה, ובעקבותיו, אליבא דסבתא, מין היילוד מתחלף.
כשקימיה נולדת, אביה, דריוש, מתייחס אליה, לחלוטין לשביעות רצונה, כמו אל הבן שמעולם לא היה לו. הוא משחק איתה, מלמד אותה, ובעיקר חולק איתה משנות אידאולוגיות. הוא מתנגד למשטר השאה, תומך בחומייני כמחליפו, ואז נרדף גם על ידו. הסיפור של דריוש, האב הדמיוני, הוא סיפורם האמיתי של האינטלקטואלים המהפכנים באיראן. הם ניסו בכל כוחם לשמר את העושר התרבותי ואת חופש הביטוי שאפשר אותו, ובסופו של דבר מצאו את עצמם גולים ונרדפים מכל כיוון: על ידי תומכי השאה, על ידי המולות שהשתלטו על איראן אחריו, על ידי שמרנים שרדפו אתאיסטים וכו'. המשפחה כולה יודעת שעלול להגיע הרגע שבו ישלמו מחיר על חתרנות ההורים. הרגע הזה אכן מגיע, והם נאלצים להימלט מאיראן לצרפת. שם קימיה מכנה את עצמה לא מהגרת, כי אם גולה.
כמשתמע משם הספר, הוא מתייחס גם לשאלת המקום והזהות. הרגשות המעורבים של קימיה יעוררו הזדהות אצל הרבה ישראלים. הייתה תקופה שבה תיירים שהגיעו לישראל הופתעו לגלות שאין כאן גמלים, וישראלים בחו"ל מצאו את עצמם מסבירים שוב ושוב שישראל היא לא מה שאתם חושבים. מאז שהעולם הוסב לכפר גלובלי, רוב המקומות הפכו ליותר דומים ולרוב האנשים יש מושג יותר מדויק עליהם. ועדיין, כל אדם שנקלע לקבוצה זרה מוצא את עצמו הודף את הדימוי הסטריאוטיפי של עצמו.
באיראן שקימיה גדלה בה שתו קולה, אכלו המבורגרים של רשתות, ראו טלוויזיה. אבל כשהיא מגיעה לצרפת היא חווה את חוויית המהגרים הקלאסית: מניחים עליה הנחות, והתדמית על מולדתה קשה לה. גם אם נמלטה מאיראן כי חייה היו בסכנה, אף אחד לא אוהב שישמיצו את ההורים שהוא עצמו מתלונן עליהם. האם זו הסיבה שבגללה היא ממשיכה לראות בעצמה אזרחית איראן, תושבת זמנית בצרפת, שאמנם יודעת שהסיכוי שלה לחזור אי פעם הביתה הולך ומתפוגג? זו בוודאי סיבה אחת. אבל מנימי הנוסטלגיה השזורים בספר עולה כי הסיבה המרכזית היא שיש רק מולדת אחת. איראן שקימיה מתארת היא מקום מסוכן, אבל גם גדוש טבע, ססגוני, משפחתי. את האזרחים הצרפתים ומנהגיהם היא מתארת ממבט חיצוני. בתקופה של מגפה וסגר, קשה להאמין שקימיה הייתה מנגנת את המנון צרפת באקורדיון מהמרפסת. ההמנון של מדינת המהגרים הוא תמיד פוליפוניה, ולפעמים גם קקופוניה.
תמונה צבעונית ומורכבת
הספר כולו מתרחש, כאמור, בחדר ההמתנה. קימיה מחכה לתורה אצל רופא הפוריות, ומעבירה את הזמן בסיפור סיפורה המשפחתי בדרך שיש בה, לדעתה, עשיית צדק. הצדק הזה אכן נעשה, התמונה הצבעונית והמורכבת עוברת. הספר משובץ עובדות מפתיעות על איראן המודרנית, ואפילו יותר מזה – על איראן המוסלמית. הידעתם, למשל, שבאיראן של היום ניתוחים לשינוי מין הם דבר מותר ואף מקובל. גבר שנמשך לגברים יכול להפוך לאישה. הומוסקסואלים עדיין נרדפים שם, ולפחות על פי הספר אלפים מהם מוצאים להורג בתלייה בכל שנה. אבל יש אפילו עידוד מסוים לבחור לעצמך מגדר, ואז "להיות נורמלים".
בערך לפני עשור יצא בארץ מבול של רומנים היסטוריים. רובם נראו דומים חיצונית, תיארו בדקדקנות תקופה מסוימת מהולה בסיפור אישי, ולא נכנסו להיסטוריה. "דיסאוריינטלית" עשוי להיראות במבט ראשון כמו תוספת מאוחרת של הז'אנר. הוא לא. הספר, כאמור, מפתיע. גם באיכות הכתיבה, גם בדמות הגיבורה – שמכילה בערך כל מה שגיבורה "נכונה" אמורה להכיל, ועדיין משכנעת ומעניינת לקריאה – וגם בסיפור עצמו. זה ספר תובעני, גדוש פרטים, אולי יותר מדי, בעיקר לקראת סופו. הוא מצריך הרבה ריכוז ונשימה ארוכה. ההיסטוריה מעניקה לנו שלל חומרים לקריאה ולכתיבה, ולפעמים היא גם מארגנת תקופות עם הרבה שהות בבית. אם נפער חלון זמן שתתאים לו קפסולת זמן ססגונית, "דיסאוריינטלית" היא בהחלט כזו.
דיסאוריינטלית
נגאר ג'וואדי
תרגום: רמה איילון
חרגול־מודן, 2020, 311 עמ'
