כשהגיעו ליאורה והרב עוזי לְוִיאן לשוודיה לפני כשנתיים כדי לעמוד בראש הקהילה היהודית המקומית בגטבורג, העיר השנייה בגודלה במדינה, הם לא תיארו לעצמם שלקראת סיום השליחות הם יהיו חלק ממהלך שיביא להרמת גבות בעולם כולו.
מאז פרצה מגפת הקורונה לחיינו, הקפידו בשוודיה להתנהל בצורה אחרת מהמקובל בשאר העולם, ולכן גם שילמו מחיר כבד של אלפי מתים. ליאורה (28) הפכה בימים האלו, באמצעות הרשתות החברתיות, לעיניים ולאוזניים של ישראלים רבים במדינה הקרה. היא מדווחת משם על ההתמודדות עם הקורונה ומשתפת בתחושות שמלוות את משתתפי הניסוי השנוי במחלוקת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהדות ארה"ב והריבונות: קמפיין קולני או התנגדות שקטה
– לא ליהודים בלבד: השיר ביידיש שגם האפרו-אמריקנים אימצו
– גנץ: "לא ניקח פלסטינים לשטחנו ולא נפגע בזכויותיהם"
"שוודיה היא סוג של ניסוי חברתי גם לפני הקורונה", אומרת לויאן באחת מהשיחות הרבות שערכנו בשבועות האחרונים סביב המעקב שלי אחר התפשטות הקורונה במדינה שבה חיים מספר תושבים דומה לזה שבישראל. "מהר מאוד אחרי שהגענו לכאן, הבנו שהמקום הזה שונה ומעניין בגלל מדיניות הרווחה, מדיניות ההגירה והגישה הפרוגרסיבית־ליברלית. כתבתי על שוודיה הרבה לפני הקורונה כי ראיתי שרבים מתעניינים בחוויות שלנו ובהתרשמות שלי כאורחת שחיה ונושמת את המקום. אבל אם תשאל אותי האם אני מרגישה שהתנהלות הממשלה כאן והאג'נדה סביב ההתמודדות מול הקורונה היא ניסוי – אני לא מרגישה ככה, כי כל העולם למעשה עומד מול הניסוי הזה. אצלנו בחרו פשוט לנהוג אחרת".
בשעה שמדינות העולם הכריזו בזו אחר זו על סגר ברמות שונות והשביתו למשך שבועות וחודשים את מרבית פעילותן הכלכלית, הייתה זו מדינה אחת, מערבית ומתקדמת לכל הדעות, שצעדה בנתיב שונה מול נגיף הקורונה: שוודיה. הלימודים בבתי הספר התקיימו עד היציאה לחופשת הקיץ, המסעדות והעסקים נותרו פתוחים, התחבורה הציבורית המשיכה לפעול כסדרה, ובאופן כללי אזרחי המדינה הנורדית לא נדרשו לשנות באופן דרמטי את אורחות חייהם. אמנם הממשלה ביקשה שלא להתכנס יחד יותר מחמישים איש, ומבוגרים מעל גיל שבעים נתבקשו להישאר בבתיהם – אך גם ההנחיות הללו כמעט אינן נאכפות.
"האמירה שבשוודיה אין צורך להילחם על ריחוק חברתי לא הייתה מופרכת. השוודים מאוד נחמדים, אבל לא ידועים כגדולי המנשקים והמחבקים. גם ככה שומרים מרחק זה מזה. אין דבר כזה שייצמדו אליך בסופר. לא צריך פסים על הרצפה כדי לשמור מרחק"
גם לאחר שנגיף הקורונה הביא עד כה למותם של כ־5,000 שוודים, מספר שהוא מהגבוהים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה, הממשלה בשטוקהולם אינה ממהרת להכות על חטא. לשם השוואה: במדינות השכנות – נורווגיה, דנמרק ופינלנד – נספרו בכל אחת פחות מ־600 מתים מהנגיף. "אין כאן חובת בדיקת חום בכניסה למוסדות ציבור או לחנויות, אין הנחיות בידוד לנכנסים מחוץ למדינה, ולא מתייחסים למקרים של נשאי קורונה ללא תסמינים", מספרת לְוִיאן.
לקחת דברים ברוגע
ללויאן, חוקרת מדיניות ציבורית בהכשרתה, אין תפקיד רשמי בזמן השליחות של בעלה בגטבורג. היא מעבירה הרצאות על ישראל והסכסוך הישראלי־פלסטיני, מעבירה שיעורים ואירועים בקהילה, ומתנדבת ככותבת תוכן ועורכת ניו מדיה ב"ישראל שלי", התנועה הישראלית המקדמת אקטיביזם פרו־ציוני ברשת. בשנה האחרונה עסקה לא מעט בחקר מדיניות ותרבות בשוודיה וגם פרסמה מאמר ב"השילוח", כתב עת להגות ומדיניות.
מאז תחילת המגפה היא מצאה עצמה לא אחת מדווחת ומשיבה לעיתונאים בישראל שפנו אליה כדי לקבל את התרשמותה מההתנהלות השוודית בתקופה המאתגרת. "אני ללא ספק מרגישה שזה מחייב ואני לא יכולה סתם לחרטט. כל דבר שאני מצייצת אני ממש מדייקת ובודקת ונזהרת – כל פוסט וכל אמירה ביקורתית או פרשנית. אני חייבת להודות שכיף להיות חלק מהשיח הזה. התקשורת הבינלאומית לרוב מוטה בנוגע למה שקורה בשוודיה ומציגה דברים שהיא רוצה, כמו זה שכאילו שוודיה מדברת על חרטה בכל הקשור לגישה שלה להתמודדות עם הקורונה. כיף להיות במקום שמצליח לדווח ולהעביר דיווחים מורכבים ואמיתיים".
בראשית השבוע דיווחה לויאן: "השמש יצאה, וההמונים מילאו את האגם הגדול בגטבורג. התחבורה הציבורית לא עמדה בעומס של האנשים שיצאו לחופים. אין דרישה למסכות ולריחוק חברתי. הכללים הם וולונטריים, ורק מי שלא מרגיש טוב נדרש להישאר בבית. גם עובדי בתי האבות ובתי החולים מנהלים כמעט שגרה רגילה".
שיחת הזום שלנו מתקיימת בשעת ערב מאוחרת, 23:00 שעון ישראל. שעה אחת מפרידה בינינו, כאשר ירושלים מקדימה את שטוקהולם. מבעד לחלון הבית שלה אני מבחין בשמש השוודית, השוקעת רק לקראת חצות. "בדיוק השכבתי את הילדים לישון. למדנו להאפיל את הבית בווילונות כהים בשעה מוקדמת", משתפת לויאן, אם לנעם בן הארבע ולשובי, השוודית הקטנה שלהם, שנולדה בזמן השליחות לפני כשמונה חודשים.
"התפיסה בבתי החולים כאן היא שאתה בא כדי לעבור טיפול, ואין תועלת באשפוז. אותי שחררו שש שעות אחרי הלידה. בית חולים זה לא בית מלון. המדיניות כאן אומרת משהו כמו 'אם אתה צעיר אתה יכול להסתדר, ואם אתה זקן וכבר חולה מאוד, אין לנו איך לעזור לך'"
"מכאן נראה שהלחץ בישראל מוגזם. פה היינו בשאננות גמורה", מספרת לויאן על ימיה הראשונים של המגפה, "זה מפתיע, כי ישראל היא שהמציאה את ה'יהיה בסדר', ופתאום הישראלים מרגישים רוצחים בפוטנציה אם יצאו מהבית בשעת העוצר בימי שיא המגפה. פה כל הזרים מרגישים כמוני, שמשהו פה לא עובד נכון. עם זאת, אני חייבת להודות שלא הצלחתי להתחבר לאווירת הלחץ בישראל. למרות התמותה הגבוהה בשוודיה, ברור לכולם פה שמדובר במגפה עם גבולות גזרה, שלא מפילה אינספור חללים. אנחנו רואים את החברים שלנו בישראל שנאנקו תחת משמעויות הסגר וההתמודדות הנפשית והמשפחתית.
"בהתחלה חשבנו שמישהו מטורף פה – או שישראל ירדה מהפסים או שוודיה – ושלא ייתכן ששתי המדינות מתמודדות עם אותה תופעה בפער כזה. היום אני חושבת שבמבחן התוצאה שוודיה צדקה כשלא הטילה סגר, אבל טעתה מאוד בשאר ההתנהלות שלה. אנשים ממדינות כמו איטליה ואיראן, שכבר היו נגועות, המשיכו להיכנס לשוודיה בלי שום פיקוח ובידוד. ישראל צדקה כשהכניסה לבידוד שוהים מחו"ל, וכשניטרה ובודדה חולים עם מערך בדיקות מתקדם מאוד לעומת שוודיה".
אבל לא רק בתקופת הקורונה לישראל ולשוודיה יש אופי מנוגד, טוענת לויאן. "השוודים מאוד נחמדים, אבל לא ידועים כגדולי המנשקים והמחבקים. גם ככה שומרים מרחק זה מזה. אין דבר כזה שייצמדו אליך בסופר. לא צריך פסים על הרצפה כדי לשמור מרחק. האמירה שבשוודיה אין צורך להילחם על ריחוק חברתי לא הייתה מופרכת, אבל הם לא הבינו כמה העסק מידבק. גם אם באופן כללי יש לך אוכלוסייה ששומרת מרחק, מספיק אדם אחד כדי להדביק בית אבות שלם או כיתה. מקבלי ההחלטות מתייחסים לשאלה מיהו שוודי כאבטיפוס הומוגני ברור, אבל בשוודיה יש הרבה מהגרים. בשטוקהולם באמת יש תמותה גבוהה יותר בשכונות המהגרים, והם אלו שעובדים בסיעוד והעבירו את הנגיף למטופלים הזקנים.
"עוד הבדל בין שתי המדינות הוא ששוודיה היא מדינה ניטרלית בנשמה, ולתושבים כאן חסר השריר לקפוץ לדום בעת חירום כמו בישראל. אין פה 'שקט, יורים', ואין פה תחושת משימה לאומית כמו בישראל. התקשורת גם לא מתגייסת כדי לרתום את הציבור לעניין. עוסקים בקורונה ומדברים עליה, אבל השדר בכלל לא לחוץ אלא ברוגע. יש הנחיות אבל זהו – זה לא עניין גדול".
נראה שבישראל מתחילים לאט־לאט לאמץ את המודל שלכם. בשבועות האחרונים יש עלייה משמעותית במספר החולים הצעירים, ונראה ששכחנו כאן מחובת הריחוק וההקפדה על מסכות.
"לא מסכימה עם ההשוואה הזו. אצלנו אף אחד לא מתחבק כמעט בשגרה ואנשים די מקפידים על ריחוק זה מזה. כולם מדברים על סגר או לא סגר, ואני חושבת גם היום ששוודיה צדקה שלא נכון להטיל סגר קטלני שהורס את הכלכלה. מנגד, בישראל מנהלים מערך בדיקות מקיף מאוד ומבינים שככל שאתה בודק יותר וקוטע את שרשרת ההדבקה אתה ממזער אותה, ואילו פה הם ממש לא בסיפור. גם עכשיו מי שמגיע מחוץ לשוודיה לא נכנס לבידוד.
"אבל אולי בדומה לישראל, מקבלי ההחלטות מתמודדים גם כאן עם ציבור חסר כוחות שכבר שילם מחיר כלכלי ורפואי כבד. אורך הרוח של האנשים הוא שמכתיב את ההתנהלות של הציבור בקורונה. בשוודיה לא מאמינים במסכות. בעמוד הראשי של התאגיד הציבורי, שזה כלי התקשורת הכי נפוץ כאן, יש סרטון קבוע כבר חודשיים שמסביר למה מסכות לא טובות ולא נכונות במניעת הידבקות בקורונה. מסבירים שרק סוגים מעטים אפקטיביים וגם זה ביעילות לא גבוהה, ושעדיף לשמור על ריחוק חברתי במקום לעטות מסכות".
בלי קלשונים
מי שמשלמים את המחיר העיקרי על המדיניות השוודית הם האוכלוסייה המבוגרת. ההערכות הן שכ־90 אחוזים מהמתים היו בני יותר משבעים. "להבנתי זו לא הייתה מדיניות רשמית, אבל כבר בשלבי התפרצות המגפה, כשחששו מהצפה של חולים קשים, עשו בבתי החולים תעדוף בקבלת המטופלים", מספרת לויאן. "צעירים ומבוגרים שיכולים לחיות זמן רב יותר בעקבות הטיפול אושפזו, והחולים הזקנים הוחזרו לבתיהם או לבתי האבות".
גם במישור הזה, לויאן מבקשת להצביע על הבדלי תרבות ותפיסה. "אפשר להיות ציניים ולהגיד שהם חוסכים ולא רגישים לחיי אדם, אבל לא נראה לי שזה הרקע. התפיסה בבתי החולים כאן היא שאתה בא כדי לעבור טיפול, ואין תועלת באשפוז. אותי למשל שחררו שש שעות אחרי הלידה. בית חולים זה לא בית מלון. המדיניות כאן אומרת משהו כמו 'אם אתה צעיר אתה יכול להסתדר, ואם אתה זקן וכבר מאוד חולה, אין לנו איך לעזור לך'".
"בשוודיה לא מאמינים במסכות. בעמוד הראשי של התאגיד הציבורי, כלי התקשורת הכי נפוץ, יש סרטון קבוע כבר חודשיים שמסביר למה מסכות לא טובות ולא נכונות במניעת הידבקות בקורונה"
נשמע נורא.
"זה באמת נורא. אז אפשר לומר שהשוודים הם אנשים קרים, ויקינגים שלא אכפת להם מהזקנים, אבל אני חושבת שחכם יותר לחפש הסבר אחר. יש כאן פער עצום בין המנגנון הטיפולי באוכלוסייה הזקנה בשגרה, לעומת זמני חירום. בשגרה הזקנים כאן נהנים מחיי נוחות וממטפלים רגישים והמדינה משקיעה בהם. אבל במיוחד באירוע הזה למדנו שבסוף, ככל שהמערכת תהיה טובה, היא לא דואגת לזקן כמו הילדים שלו. חברים שלי כאן אומרים שהמשבר סביב הטיפול בזקנים הוא כמו מלחמת יום הכיפורים שלנו, ושבעקבותיו המדינה תידרש לחשבון נפש. מדינת הרווחה העשירה הזו אמורה לדאוג לכולם ובעיקר לזקנים, ובכך נכשלו. אני לא חושבת שישראל הייתה יכולה לעמוד חלילה במחיר דומה לשוודיה עם 5,000 מתים, גם אם אלה בעיקר זקנים".
מי שהוביל את המדיניות השוודית החריגה הוא האפידמיולוג הראשי של המדינה, אנדרס טגנל. בראשית החודש הוא הודה כי התמותה הייתה גבוהה משהעריך. "אם היינו יודעים על המחלה מה שאנחנו יודעים עליה היום, אני חושב שהיינו בוחרים לעשות משהו שנמצא איפשהו בין מה ששוודיה עשתה למה ששאר העולם עשה", אמר. הדברים צוטטו בכל העולם, אך בהמשך סייג טנגל את דבריו והבהיר כי הוא עדיין מצדד ברוב ההחלטות שקיבל.
ראש ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, פנה במסר לאומה וטען: "האסטרטגיה לא נכשלה. מדינות אירופיות שלא מוכנות להכניס שוודים לשטחן עושות טעות. אנחנו עשינו פחות או יותר כמו כולם כדי להיאבק בקורונה". עם זאת, הוא התקשה להסביר מדוע שיעור המתים במדינתו כה גבוה. "מוקדם לדעת בדיוק", אמר.
"ברור שמבחוץ התייחסות הממשלה נראית כמו היתממות, אבל השוודים חושבים שעשו כל מה שנכון כדי לשטח את העקומה ושמרו על ריחוק חברתי", מנסה לויאן לפרש את הדברים. "כל הזמן חשוב להם להבהיר שהאסטרטגיה לא מופקרת ומבוססת על מומחים. בניגוד לישראל ולמדינות נוספות, כאן הפוליטיקאים הם לא מעל אנשי מערכת הבריאות. שוודיה מתגאה בכך שההחלטות מתקבלות על בסיס מקצועי בלבד וללא לחץ פוליטי.
"כשטגנל ולופבן אומרים שהמדיניות השוודית מתאימה לשוודים, יש צדק בדבריהם. שוודיה היא מדינה ליברלית מאוד, וממש זר לה לשלוח שוטר לאכוף תקנות הגבלת תנועה וכדומה. זו מדינה שמעלה על נס את זכויות הפרט, ואף אחד לא יכול לדמיין ששוטר יעצור מכוניות כדי לבדוק מאיפה אנשים מגיעים ולאן הם נוסעים".
נקודת אופי נוספת של השוודים, שבעיני לויאן חשובה להבנת המצב הנוכחי, היא מה שהיא מכנה "תרבות של חוסר ויכוח". לדבריה השוודים מסתייגים מעימותים, ואדם שמביע עמדה נחרצת מדי יסומן כ"שנוי במחלוקת". מסיבה זו לא נשמעת בה דרישה קולנית לחיפוש אשמים ואין ציפייה לעריפת ראשים. "אין דבר כזה שמישהו צועק 'מחדל' בריאיון. כישראלית זה דווקא מרענן קצת שלא מוציאים את הקלשונים בכל רגע נתון".
בית מאיקאה
שליחים אחרים בתפוצות בחרו לחזור ארצה מיד עם פרוץ המגפה, אך משפחת לויאן תשוב לישראל רק באוגוסט הקרוב. "החלטנו שאם המשבר שאנחנו הולכים לעמוד מולו לא יהיה רציני, אז ודאי שאפשר להישאר כאן, ואם הוא רציני – אז אין דבר כזה שרב הקהילה יעזוב בשעה כזו. היה לנו חשוב להיות פה ולשדר שאנחנו בהתמודדות הזו יחד עם הקהילה. בסופו של דבר שוודיה היא מדינה מערבית עם רפואה מתקדמת. התייעצנו עם אנשי השגרירות הישראלית האם לחזור לארץ, והם בעיקר חיזקו את ידינו בהחלטה לעמוד כאן ולהישאר לצד הקהילה".
"יהדות שוודיה קטנה מאוד, אבל היא מייצגת את האתגר של יהודי העולם. שוודיה היא צעד אחד לפני אמריקה בכל הקשור לנישואי תערובת, אובדן הזהות וכולי. כאן כבר מזמן לא נאבקים בהתבוללות. חתונה יהודית היא אירוע מרגש ולא מאוד שכיח"
הבחירה לצאת לשליחות ציונית במדינה אירופית כמו שוודיה אינה ברורה מאליה. לויאן מספרת כי בעולם השליחות הציונית קיימים שני יעדים בולטים – הראשון והנחשק ביותר הוא ארה"ב, ואחריו אירופה. "הגענו לכאן די במקרה. בשוודיה חיפשו רב אורתודוקסי ופנו אל הרב של פרנקפורט. הוא הכיר את עוזי, שהיה שליח בעירו כשהיה רווק לפני כשמונה שנים. הייתה לשנינו משיכה דווקא לקהילות של אירופה, כי ידענו שזה משהו לא שגרתי ובטח שלא שליחות בשוודיה. טסנו לשבת בקהילה ופגשנו את האנשים, ובשנה הראשונה עוזי היה טס לכאן אחת לחודש וזו הייתה שנת דייטים כזאת, ואז הגענו לכאן לעוד שנתיים".
איך הייתה הקליטה שלכם במדינה?
"ללא ספק לקח לנו זמן להתרגל למקום הזה. רוב השנה מאוד קר וחשוך כאן. השבת יצאה בחצות ונכנסה ביום שישי בערך בעשר בלילה, אבל בחורף השבת נכנסת בשלוש אחר הצהריים. השוק הכי משמעותי שלנו היה החוויה של החושך. שעות האור מתחילות סביב תשע בבוקר, ובארבע כבר מחשיך. הולכים לגן בחושך וחוזרים מהגן בחושך. נדרשו לי כמה שבועות להתרגל לזה. בשנה שעברה נעם קם בלילה והתעוררנו והתחלנו לארגן אותו לגן. רק לפני שיצאנו מהבית קלטנו שהשעה היא שתיים בלילה".
איך שורדים שבת שיוצאת בחצות?
"בשבתות מוקדמות אנחנו משאירים את נעם ושובי ערים בשביל החוויה של הבדלה ומוצאי שבת, אבל בשבתות הקיץ אנחנו משכיבים אותם לישון כרגיל, סביב שמונה בערב. אנחנו נשארים ערים ומחכים כמובן לצאת השבת ולהבדלה. בחג השני של שבועות בשנה שעברה זו הייתה הפעם היחידה שהלכנו לישון עוד לפני צאת השבת, ועשינו הבדלה כשהתעוררנו למחרת".
לויאן מספרת כי בימי טרום הקורונה הם נהנו מחיים שלווים ונוחים למדי. "החיים פה טובים בסך הכול. הגן היהודי בגטבורג, שאליו אנחנו שולחים את הבן הבכור, הוא גן מדהים. בית הכנסת הוא במרכז העיר ולכן גם הבית שלנו קרוב, וזה אזור יפה מאוד. זו ארץ רגועה מאוד, לא סתם מהגרים מנסים להגיע לכאן בכל כוחם".
מנגד, החיים היהודיים דורשים התמודדות מאתגרת במיוחד, ולשמה הם באו. "תפילה במניין יש רק בשבת ורוב חברי הקהילה בכלל לא דתיים. יש בעיר חנות כשרה שפתוחה רק בימי רביעי אחר הצהריים וכל הזמן צריך לתכנן קדימה. הכול בחנות קפוא ולא תמיד זמין. אי אפשר להכין שניצלים מעכשיו לעכשיו. צריך לתכנן ולקנות ולהפשיר. בשר ועופות כשרים הם יקרים יותר, אבל הבשר כאן ממש טוב ואיכותי. אני אחראית על המקווה המקומי, למרות שאין כאן כל כך הרבה נשים שטובלות. זה מקווה שעוזי הכשיר מחדש כשהגענו ועשינו לו ערב השקה, והקהילה ממש התגאתה בכך שיש לה מקווה".
כאשר מבקרים מגיעים מישראל, למשפחה הצעירה יש רשימת בקשות: "אין מישהו שמגיע מהארץ לבקר אותנו בלי מזוודה נוספת עם טחינה 'הר ברכה', סילאן, שקדי מרק וממתקים לילדים". דבר אחד בוודאי שלא חסר להם בביתם הצנוע: "מאה אחוז מהריהוט שלנו הוא מאיקאה", מעידה לויאן ופורצת בצחוק לנוכח הבחירה הצפויה בענקית הריהוט השוודית.
איך התמודדתם בקהילה עם הקורונה, מבחינת התכנסויות ותפילות?
"באופן עקרוני היה מותר לנו להתכנס עד חמישים איש, אבל רוב הקהילה הם אנשים מבוגרים, אז הוחלט לסגור את בית הכנסת ולבטל את ליל הסדר הקהילתי. לא רצינו להסתכן. בפורים עוד היו פה שבעים איש וזה עבר בשלום". בסך הכול נרשמו בשוודיה כעשרים חברים בקהילות היהודיות שמתו מהמגפה.
הקהילה היהודית בגטבורג מונה כ־900 חברים רשומים. מלבד בית הכנסת, מוסדות הקהילה כוללים גם גן ילדים, בית ספר יסודי ובית אבות. הקהילה מתמודדת עם שלל אתגרי העולם המודרני: נישואי תערובת באחוזים גבוהים ושאלות של זהות וטמיעה. שוודיה מכירה ביהודים כמיעוט דתי, אך גם אוסרת שחיטה כשרה ונאבקת בברית מילה.
"שעות האור מתחילות סביב תשע בבוקר, ובארבע כבר מחשיך. הולכים לגן בחושך וחוזרים מהגן בחושך. נדרשו לי כמה שבועות להתרגל לזה. בשנה שעברה נעם קם בלילה והתעוררנו והתחלנו לארגן אותו לגן. רק לפני שיצאנו מהבית קלטנו שהשעה היא שתיים בלילה"
לפני הפרק השוודי בחייהם התגוררו ליאורה ועוזי בקהילת מקור חיים בקיבוץ כפר־עציון, וליאורה עבדה כמורה. המפגש עם קהילת גטבורג, היא משתפת, היה שונה מכל מה שהכירה מבחינה יהודית. "המקור של הקהילה כאן הוא יוצאי גרמניה, ובמרכז בית הכנסת ניצב עוגב ענק. לא כל חברי הקהילה בהכרח יהודים על פי ההלכה, ואפשר להיות חלק ממנה גם אם רק האבא יהודי. במשך שנים התקיימה פה תפילה שוויונית, אבל בשלב מסוים הקהילה הבינה שאם היא רוצה להבטיח את עתידה, היא חייבת להתחבר ליהדות האורתודוקסית. בית הכנסת עומד על תילו 150 שנה, כי הנאצים לא הפגיזו את המדינה בזכות הניטרליות שלה במלחמת העולם השנייה.
"יהדות שוודיה קטנה מאוד, אבל היא מייצגת את האתגר של יהודי העולם. כשבישראל מדברים על יהדות התפוצות מדברים בדרך כלל על ארה"ב, אבל שוודיה היא צעד אחד לפני אמריקה בכל הקשור לנישואי תערובת, אובדן הזהות וכולי. כאן כבר מזמן לא נאבקים בהתבוללות. חתונה יהודית היא אירוע מרגש ולא מאוד שכיח".
אתם חווים אנטישמיות בגטבורג?
"אני הולכת עם מטפחת, עוזי והילד עם כיפה, ונדיר שיצעקו לעברנו קריאות גנאי. האמת היא שבעיקר אנשים צועקים לנו שלום ואוהבים לראות אותנו. אבל יש אצלנו חברים בקהילה שכן מרגישים אנטישמיות וחוששים ללכת עם שרשרת מגן דוד באזורים מסוימים או להזדהות כיהודי בעבודה. אני תמיד אומרת לילדים שאסור לרכל ברכבת, כי אולי יושבת לידנו זקנה שיודעת עברית מהשנים שהתנדבה בקיבוץ. יש פה גם הרבה ישראלים לשעבר, שהתחתנו עם מתנדבות והגיעו לכאן".
בקיץ הקרוב הם יעזבו, ולאחר שבועיים בידוד שסביר להניח שייגזרו עליהם עם שובם ארצה הם יתגייסו למשימה החדשה בחייהם: עוזי נבחר לכהן כרב הראשי של היישוב קיסריה. "ההצעה מקיסריה היא נדירה מאוד. אין לנו ספק שאנחנו הולכים לפגוש בקהילה סטייל חו"ל", אומרת לויאן.
לויאן גם מודעת לשכנים המפורסמים שלהם, שהם אמנם לא חברי קבע במניין המקומי אבל זוכים למקום של כבוד. "אני בספק גדול אם שרה וביבי יהיו עיסוקינו המרכזי בשנים הקרובות", היא מצהירה, "יש בקיסריה קהילה מיוחדת מאוד, ומאחורי השם המפונפן והתדמית אני יודעת שנפגוש קהילה מגוונת, עם דתיים, מסורתיים, חילונים, אשכנזים וספרדים. יהיה נחמד מאוד להמשיך לחיות מחוץ לבועה הירושלמית והגוש־עציונית שבה גדלנו".
