מבט חטוף במדפי ספרי הילדים בחנויות מצביע על אופנה ספרותית חדשה. בין הקלאסיקות והספרים החדשים, כמעט בכל חנות אפשר היום למצוא כמה וכמה ספרי ביוגרפיה לילדים: איור של גיבור או גיבורת הביוגרפיה על הכריכה, ובפנים – סיפור חיים מעורר השראה. גם בתחום ספרי הנוער מתפרסמות בשנים האחרונות יותר ויותר ביוגרפיות. המגמה הספרותית הזו מיובאת לכאן מארה"ב, שם מדובר בז'אנר מפותח בפני עצמו, עם ביוגרפיות לילדים של ברק אובמה או של השופטת רות ביידר גינסברג, כמו גם דמויות מן ההיסטוריה האמריקנית כמו אברהם לינקולן, רוזה פארקס ומרטין לותר קינג.
ספרים לילדים ולנוער העוסקים בדמויות היסטוריות הם חלק מן הקאנון הספרותי הישראלי כבר עשרות שנים. ילדים ישראלים רבים גדלו על ספרים כמו "שרה גיבורת ניל"י" או "הבכור לבית אב"י" של דבורה עומר. אך ספק אם עומר עצמה הייתה מגדירה אותם כביוגרפיות. כיום רואים אור בישראל ספרי ילדים שנתפסים כביוגרפיות לכל דבר. אחת מחלוצות המגמה הזו בארץ היא דורית צלטנר, בעליה של הוצאת צלטנר, שיזמה את תרגום ספרי "קטנות גדולות", סדרת ביוגרפיות על דמויות נשיות, ובהמשך יצרה סדרות בשם "הישראליות" ו"הישראלים", ביוגרפיות של נשים וגברים ישראלים פורצי דרך.
לא פוסחים על התחקיר
לפני כשלוש שנים פנתה צלטנר אל הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן בהצעה לתרגם כמה מן הביוגרפיות לאנגלית, ולאחר מכן הציעה לה לכתוב ביוגרפיות מקומיות. "ידעתי שיש שתי נשים שאני רוצה לכתוב עליהן", מספרת גולן, "שרה לוי־תנאי ואנה טיכו". בהמשך כתבה גולן ביוגרפיות לילדים על חנה סנש, רחל המשוררת, ז'קלין כהנוב ונחום גוטמן. בימים אלו השלימה ביוגרפיה לילדים על הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
"כל ביוגרפיה, גם ביוגרפיה לילדים, מתחילה מתחקיר", אומרת גולן. "גם אם אתה כותב ביוגרפיה של 900 מילה לילדים ולא של 900 עמודים לבוגרים, אתה לא יכול להרשות לעצמך לפסוח על תחקיר מעמיק. לפני כל ספר אני קוראת הרבה מאוד חומרים, אוספת קטעים וביוגרפיות שנכתבו, יומנים. כל זה מציף המון פרטים, וצריך להתחיל לעשות סלקציה. כשמשווים בין ביוגרפיות לילדים לבין ביוגרפיות למבוגרים, צריך להבחין בין ביוגרפיות אקדמיות, שיש בהן את כל הפרטים על חייו של אדם מסוים, לבין ביוגרפיה שנכתבת לקהל הרחב – ביוגרפיה ספרותית יותר שיש בה דגשים על סיפורים מסוימים, בעוד סיפורים אחרים נדחקים לשוליים. הבחירה מה לכלול ומה להשמיט קשורה אצלי גם לשיקולים ספרותיים, וגם לאידיאולוגיה. יש לי אידיאולוגיה בכתיבה.
"היה לי מאוד חשוב, למשל, במקרה של שרה לוי־תנאי וז'קלין כהנוב, להחיות את הקונפליקט התרבותי שלהן ולתת קול לפריצת הדרך המזרחית של שתיהן, כל אחת בדרכה. דוגמה נוספת היא חנה סנש. לכאורה, מה כבר אפשר עוד לכתוב על חנה סנש, כולנו לומדים עליה בבית הספר וכביכול יודעים עליה הכול. אבל ניסיתי לתת דגשים שונים. למשל, איך אישה צעירה עושה מעשה שהסיכוי שלה לצאת ממנו בחיים שואף לאפס. גיליתי גם את כל הפן הספרותי של סנש, את הרקע שלה בהונגריה, ואיך בגיל 14 כתבו עליה בעיתון הונגרי שהיא תהיה משוררת הונגרייה חשובה. כלומר, אלמלא האנטישמיות והשואה, יכול להיות שחנה סנש הייתה נעשית משוררת הונגרייה חשובה. זה ריתק אותי, העולם המרדני שלה, המבט שלה על החיים, וזה עניין אותי הרבה יותר מאשר הסיפור ההרואי שלה. כמובן שאי אפשר להתעלם ממנו, אבל הוא חלק מתמונה רחבה יותר".
ד"ר תמר ורטה: חשוב לי שתיווצר הזדהות בין הקוראים הצעירים לבין הדמות שעליה אני כותבת. ההבדל בעיני בין ביוגרפיות לצעירים וביוגרפיות למבוגרים: האחרונות פחות נוגעות בנימים הרגשיים של הקורא, ואילו אני מנסה לעורר השראה, לגרום לילדים ולילדות לרצות להנהיג
גולן אומרת שחלק גדול מהעבודה שלה ככותבת כרוך במציאת החוט ששוזר את חייו של גיבור הספר. "בביוגרפיה של עגנון, למשל, ניסיתי להיכנס לעולם הרגשי שלו", היא אומרת. "הסיפור הוא הרבה יותר חווייתי ואמוציונלי מאשר בביוגרפיה היסטורית למבוגרים, כי אני חייבת להתחבר לאלמנט ילדי באישיות. עגנון לא היה ילד, הוא כאילו נולד זקן, אבל הוא גם היה מרוכז בעצמו ובשליחות שלו, וזה אלמנט שאפשר להתחבר אליו. מדובר באדם שבנאום שלו בפרס נובל אמר שהמלאכים השכיחו ממנו את שירת הלוויים – זו עמדה אגוצנטרית שרק ילד יכול לבטא, וזה מקסים. התחברתי לפן הזה של עגנון, שאומר: מלבד הכתיבה אין לי שום דבר אחר, אל תפריעו לי, אני לא אבזבז שום רגע מהחיים על שטויות, כי אני כותב, זו השליחות שלי בעולם. אני לא חיה ככה, אבל אני יכולה להתחבר לזה".
להנכיח את הדמות ביצירה
הביוגרפיה הראשונה לילדים שכתבה הסופרת שהם סמיט הייתה של אסטריד לינדגרן, הסופרת השוודית ומחברת "בילבי" ("אגדת אסטריד", הוצאת צלטנר). עוד קודם לכן כתבה את "יקינטון", ספר ילדים שעסק בידידות בין לאה גולדברג והמלחינה רבקה גוילי, ובהמשך כתבה את "דודה לאה – מאת שומיש", ביוגרפיה של גולדברג לילדים, שעליה זכתה בפרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער לשנת 2017.
"קראתי ביוגרפיות כילדה", מספרת סמיט, "ותמיד הייתה לי תחושה שיש בהן משהו קצת לא אמין, בחירה סלקטיבית של עובדות. את הספרים של דבורה עומר, למשל, בלעתי בשקיקה כילדה והם מאוד השפיעו עליי, אבל הם נכתבו מזווית מאוד ממלכתית והרואית. הרגשתי שלא יכול להיות שהאנשים האלה היו תמיד כל כך מושלמים וגדולים מהחיים. הושפעתי גם מביוגרפיות כמו זו שכתב ולדימיר נבוקוב על גוגול – שם ראיתי שאפשר לכתוב ביוגרפיה עם הומור, ולהשתמש בכל מיני שיטות נרטיביות. רציתי לכתוב כמו שכותבים למבוגרים, שהביוגרפיה תהיה בראש ובראשונה יצירת פרוזה, אך כזו שמסתמכת על חיים של בני אדם, שהם, בעיניי, הדבר הכי מעניין".
סמיט אומרת שהכתיבה שלה שמה דגש לא רק על אירועים ופרטים היסטוריים, אלא גם על סגנון. "הסגנון היה מאוד חשוב לי. רציתי שכל ביוגרפיה תהיה מין מחווה לסגנון של היוצרת, ולהנכיח אותה ביצירה בתוך הטקסט ובצורה אורגנית. היה לי חשוב שזה לא ייראה כמו ספר היסטוריה או ספר לימוד, שיהיו כמה שפחות תאריכים. להצליח להעביר את הסגנון והרוח של היוצרת. הלכתי וקראתי שוב את כל הספרים של היוצרות האלה, וסימנתי משפטים שאוכל להטמיע בטקסט, שיוצרים את הרוח של הסופרת. תוך כדי כך אני חיה את העולם שלה, מאמצת את צורת המחשבה שלה, הופכת להיות היא. במקרה של אסטריד זה היה יותר קל, כי יש בסגנון שלה משהו קליל ושובב שהוא מאוד טבעי לי, וגם העובדה שהיא רחוקה אפשרה לי להיות מאוד חופשייה. במקרה של לאה גולדברג, לעומת זאת, חשתי שהיא מהלכת עליי אימים".
למה?
"משום שהיא אייקון תרבותי מאוד נוכח, במיוחד בשנים האחרונות, ולא מעט אנשים בארץ עוסקים ביצירה שלה וחוקרים אותה, ויש גם כבדות מאוד גדולה של הדמות. בכלל, חיי סופרים ומשוררים הם בדרך כלל לא חיים מאוד מעניינים – אלה חיים של אדם שיושב ליד שולחן כתיבה – ולכן צריך להראות את חיי הרוח של היוצר. במקרה של גולדברג, יש גם כבדות בחיים האישיים. הרגשתי שאני צריכה למצוא דרך להביא גם את הצד המואר של לאה גולדברג, שכן בא לידי ביטוי ביצירה שלה לילדים, ועלה לי הרעיון של שומיש, להפוך אותו מכינוי לישות ולתת לו חיים.
"אני מאמינה שכל יצירה צריכה להביא יסוד חדש ורענן, זו המהות של יצירה. זה היה חשוב לי בעיקר בביוגרפיות לילדים, משום שהז'אנר של הביוגרפיות מתרענן בשנים האחרונות, אבל התחושה שלי הייתה שהריענון הזה לא מגיע לספרות הילדים. אני גם מאמינה שספר ילדים טוב צריך להיות ספר לכל קורא, ולכן יש בביוגרפיות שכתבתי גם פרטים שלא נהוג לספר אותם לילדים, כמו ההיריון של אסטריד מחוץ לנישואין או הפחד של לאה גולדברג ממחלת נפש. אני מתייחסת לזה בצורה מצומצמת, ולפעמים גם בצורה מעט חידתית, אבל זה שם".
ילדה שהופכת לאישה
גם דורית גני, שכתבה ביוגרפיות לילדים ולילדות על הלנה כגן, הנרייטה סאלד, גולדה מאיר ושרה אהרונסון, גם הן בהוצאת צלטנר, מתחילה מתחקיר מעמיק. "התחקיר הוא רחב גם כדי שאני אכיר טוב את הדמות, וגם כדי שיהיו לי אפשרויות בחירה", היא אומרת. "בביוגרפיה לילדים הקוראים נוכחים כבר בשלבים המוקדמים ביותר, החל מהעניין הטכני – היריעה קצרה, ומחייבת ויתורים והכרעות – ודרך הבחירות עצמן. קהל היעד הוא שקובע במידה רבה מה אספר ואיך אספר. וכמובן שביוגרפיה, בשונה מספר ילדים רגיל, איננה בדיון. גם אם אני לא מתיימרת להקיף את כל סיפור חייה של הדמות, אני מקפידה על אמת מוחלטת, הכול צריך להיות מאוד מדויק. אני לא מכניסה שום פרט שאינו נכון היסטורית, ואין לי את חופש הפעולה להחליט מה יקרה בסיפור. אני לא יכולה להחליט ששרה אהרונסון תחיה בסוף".
מה את מחפשת במהלך התחקיר? מעבר לפרטים הביוגרפיים היבשים, מה תופס את תשומת לבך?
"בשונה מביוגרפיות למבוגרים, שבהן יש עניין למצוא עובדות לא ידועות או תגליות חדשות ביחס לחייה של הדמות, בביוגרפיות לילדים אני מחפשת את הדברים הקטנים – שם החיבה של הדמות בילדותה, אנקדוטות קטנות שלא בהכרח ייכנסו לאנציקלופדיות. על גולדה מאיר, למשל, אפשר לספר שהיא הייתה פעילה ציונית מילדות, אקטיביסטית ונואמת מוצלחת, אבל מצאתי סיפור עליה מגיל 14, כשהיא התחילה להיות פעילה בתנועה הציונית, יצאה לרחובות ונעמדה על ארגז הפוך, ושם נאמה. אבא של גולדה מאוד התנגד לכך, וכשהוא גילה את זה הוא יצא כדי לעצור אותה, אבל ברגע שהוא ראה אותה נואמת, הוא התרגש עד דמעות וחזר הביתה. הנה סיפור קטן אחד שמבטא הרבה דברים שרציתי להגיד על גולדה".
שהם סמיט: היה לי חשוב שזה לא ייראה כמו ספר היסטוריה או ספר לימוד, שיהיו כמה שפחות תאריכים. להצליח להעביר את הסגנון והרוח של היוצרת. אני חיה את העולם שלה, מאמצת את צורת המחשבה שלה, הופכת להיות היא
ואיך את מחליטה מה נכנס ומה לא? בסיפור חיים עשיר כמו של גולדה מאיר, למשל, איך מחליטים מה ייכלל בספר?
"אני שואלת את עצמי מה הסיפור שאני רוצה לספר. הסיפור של גולדה הוא סיפור על ילדה שהופכת להיות האישה הראשונה בראשות ממשלת ישראל, ולכן בניתי את הסיפור כך, עם הרבה אלמנטים מהילדות שהיו בהם ניצוצות של האישה שהיא תגדל להיות, עד רגע השיא שבו היא הופכת להיות ראש הממשלה. לצד זאת, הרגשתי שבגלל שבזיכרון הציבורי גולדה מזוהה מאוד עם מלחמת יום כיפור, לא יהיה נכון להתעלם מזה, ולכן כתבתי אחרית דבר על כך שאחרי כמה שנים פרצה מלחמה, והיו הרבה שהאשימו את גולדה, והיא לקחה אחריות והתפטרה. בחרתי להתייחס לזה, אבל זה לא הדגש".
גני כתבה גם על דמויות פחות מוכרות, כמו רופאת הילדים הלנה כגן. "בסדרת 'הישראליות' יש ניסיון ליצור תמהיל בין דמויות מוכרות יותר ומוכרות פחות. אי אפשר ליצור סדרה שכולה דמויות לא מוכרות, אבל כן חשוב בעיניי שילדים וילדות יכירו וייחשפו לדמויות נשיות שפעלו כאן, להכניס לתוך הקאנון הישראלי דמויות נשיות שהודרו ממנה, לכלול בין מייסדי המדינה גם את גולדה מאיר שחתמה על מגילת העצמאות. התגובות שאני מקבלת על הספרים מרגשות. אני יודעת על לפחות ילדה אחת שהחלום החדש שלה הוא להיות רופאת ילדים, כמו הלנה כגן, וילדה שרוצה להיות ראש ממשלה בעקבות גולדה מאיר".
לתת השראה לילדים
ד"ר תמר ורטה זהבי כותבת ביוגרפיות לנוער, והביוגרפיות עבורה הן צורה מסוימת של עשייה פוליטית. היא כתבה, בין היתר, על מהטמה גנדהי, מרטין לותר קינג, הרייט ביצ'ר סטואו ונלסון מנדלה, ולדבריה "זו הדרך שלי להשפיע, לעורר דיון, לצאת מדפי הספר לשיח עם ילדים וילדות. כילדה, אבא שלי קרא לי את 'אוהל הדוד תום', וסיפר לי על הסופרת, אישה לבנה שנאבקה בעבדות בשפה מותאמת לילדים. זה עשה עליי רושם. הבנתי שהספרות יכולה ליצור את ההזדהות הזו, לחבר את הקורא עם סבל של אחרים.
"חשוב לי שתיווצר הזדהות בין הקוראים הצעירים לבין הדמות שעליה אני כותבת. ברגע שיצרתי הזדהות, הם איתי, ולכן אני כותבת הרבה על הילדות ומנסה להציג אותה באור שמעורר הזדהות. כשכתבתי על מרטין לותר קינג, למשל, נתתי הרבה מקום לילדות שלו ולאירועי גזענות קשים שהוא חווה, ועולה השאלה מה עושים עם האנרגיה הזו של הפגיעות. אפשר לקחת את זה לכיוון של 'אני דפוק', אבל אפשר גם לקחת את זה למקום שמצמיח מנהיג – אני כועס ופגוע, ולכן אשנה את העולם. כאן אולי נעוץ ההבדל בין ביוגרפיות לצעירים וביוגרפיות למבוגרים: האחרונות פחות נוגעות בנימים הרגשיים של הקורא, ואילו אני מנסה לעורר השראה, לגרום לילדים ולילדות לרצות להנהיג".
את מאמינה שספר יכול ליצור את האפקט הזה?
"כן. ספר יכול לתת השראה, לגרום לכל אחד ואחת לחולל שינוי בסביבה הקרובה שלו או שלה, וזה חשוב לי. בספרים שלי אני בונה ארגז כלים של מאבק חברתי, בין אם בנושא טבעונות, אקלים, חרם בכיתה או אבא אלים. כל קורא מחליט לאן לקחת את זה, אבל אני מאמינה שהספר יכול לצייד בכוחות פוליטיים, ללמד איך לבסס כוחות במקום שנדמה לך שאתה חלש".
דורית גני מדגישה שלמרות החשש מספרות דידקטית, מטרת הביוגרפיה איננה רק להציג סיפור חיים של אדם. "יש כאן מטרות של העצמה, של השראה, ובמקרה שלנו גם העצמה נשית. אני מאוד מנסה שלספרים לא יהיה אופי דידקטי, שהם לא יהיו ספרים מטיפים, שיציגו מציאות עם עליות ומורדות, ולא סיפור חיים שהוא רק הרואי מתחילה ועד סוף. הניסיון הוא להציג חיים שאפשר להזדהות איתם, לא דמויות מושלמות. ועם זאת, כמובן שאני רוצה שיחבבו את הדמות, שיזדהו איתה, שהיא תעורר השראה, ודווקא בגלל זה אני לא נמנעת מקשיים. הדרך חייבת להיות רצופת קשיים, כי אחרת איבדתי את כל האלמנט של ההשראה. דמות שהכול הלך לה חלק בחיים, לא תעורר השראה".
גם שהם סמיט מנסה להתרחק מן הטון הדידקטי. "אני לא סובלת את זה", היא אומרת, "ועם זאת, יש אידיאולוגיה בכתיבה שלי – הרצון ליצור סיפור הומניסטי, אוניברסלי. כשכתבתי על אסטריד שאלו אותי מה פתאום אני כותבת על אסטריד, היא משוודיה. אבל היא גם בן אדם, יש לה חיים מעניינים והיא קרובה אליי מאוד. במקרה של לאה גולדברג ניסיתי לחלץ אותה מהאייקון הלאומי שהיא הפכה להיות, כי היא הייתה אדם רחוק מאוד מלאומיות. היא כן הייתה מבוני ספרות הילדים, וזו הייתה שליחות שלה, אבל לא בצורה לאומית. היה לי חשוב מאוד לבטא בביוגרפיות את השקפת העולם של היוצרת עצמה, וברור שאפשר לעשות את זה רק מתוך הזדהות עם השקפת העולם".
רק לספר
"אני לא מסוגלת לכתוב ספרות דידקטית", אומרת אבירמה גולן. "אני רוצה לספר סיפור, להכיר לילדים ולמבוגרים את הנשים האלה. אני לא בטוחה גם שהתפקיד שלי הוא לעורר השראה בילדים. כילדה, אחד הספרים האהובים עליי בעולם היה 'הנער העקשני', ספר שכתב יאנוש קורצ'אק על לואי פסטר. קראתי אותו אלפי פעמים. האם רציתי להיות מדענית כשאהיה גדולה? ממש לא. האם היה לי קטע מיוחד עם לואי פסטר? גם לא. אבל הספר ריתק אותי, כי הוא דיבר על עקשנות של איש מדע שלא נכנע, ועושה הכול כדי לממש את עצמו כמדען ולהציל את האנושות, ומה שקלטתי מהביוגרפיה הוא הגדולה של רוח האדם.
"אני פחות אוהבת את הביטוי 'חינוכי' – הדברים האלה מבטאים את מה שאני מאמינה בו. אני רוצה להציב את הפן החד־פעמי, המרתק, של הסיפור שלנו, שהוא אחד המרתקים בתולדות העולם. קח למשל את הרב קוק. כמעט שנה עבדתי על ביוגרפיה שלו, וזה היה מרתק. קראתי שוב ושוב את כתביו, והשילוב הזה של עולם ההלכה עם הסיפור של הציונות, שהוא אמביוולנטי לגביו, ביחד עם ההשקפה הקבלית והמשיחית, ועם גאונות שכמעט לא מוצאים היום – בעיניי זה סיפור נורא מרתק. אז אני לא רוצה לחנך אף אחד, רק לספר".
