בחודשים האחרונים, במהלך ימי הקורונה שסגרו עלינו, חיפשתי מילים שילוו אותי, שיצליחו לתת לי שפה לכל האימה שהלכה באוויר וביקשה לשתק את הגוף וגם את הנפש האחוזה בו. ספר שיריו החדש של הרב אלחנן ניר, "גוף שנתת בי" (הקיבוץ המאוחד – סדרת ריתמוס), ליווה אותי בתקופה הזו, והיה לי למים קרים ומלאי קסם על נפש עייפה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא ליהודים בלבד: השיר ביידיש שגם האפרו-אמריקנים אימצו
– כך התגלגלה המסכה לכסות את הפנים של כולנו
– עמי איילון, לא בבית ספרנו
בספר ישנו מפגש מפתיע ומלא חידוש עם הגוף: "הגוף הזה לך ראש חידושים, ראשון הוא לך" (עמ' 6); "שוב אנחנו מבקשים שריון לגוף קטן שלנו" (עמ' 17), ויש גם נשמה יתרה: בסוף הספר, מעבר לשירים, נכללת המעשייה המופלאה והמשוכללת "מעשה באחד שמצא ביצה". זה ספר אישי, ושיריו יונקים מגופו המתחנן של "אלחנן נריה בן רחל" (עמ' 36).
משהתחלתי לקרוא בספר, לא יכולתי להניח אותו. ארון הספרים היהודי כולו נובע מרוחו ונפשו של המשורר. אין ספק, ניר מחזיר אותנו לימי תפארתה של השירה העברית, שהייתה בראש ובראשונה יהודית. מחד זה ספר רענן מאוד, שצעירים ומבוגרים ייסחפו בקריאתו, וקריאה משותפת בו מגלה רבדים התוססים בין המילים ובין השורות, כאלה הנסתרים מהקורא הבודד; מאידך, יש בספר עמקות יצירתית מובהקת. הפניות הן ישירות, האמונה מלאת כאב ועומק, והביטויים השיריים כנים ומדויקים.
במחזור השירים "אלול יסגור עלינו", אני קורא את "הכנות לזמן החורף" (עמ' 40) ושואל את עצמי: האם לא הגיעה העת לרענן את תפילותינו בכלל ואת זו של יום הכיפורים בפרט עם שירים מהספר הזה. כמו למשל עם שיר היונק את תכניו מדברי החת"ם סופר המובאים בפתחו, על המנהג שהיה להתרחק מהבית בימים הנוראים: "רְאֵה שאין עוד מנהג אבותינו בידינו. / שאנו בביתנו, מעמיסים עלינו הדאגה / בהאי עלמא, נרדמים כשהכלים בידינו, / יודעים לרגע סוד דירה בתחתונים. / ראה שלא הרחקנו עצמנו מהגעגוע / ראה אנחנו / כאן". הקורא הבקי אינו יכול שלא להיזכר בוויכוח הגדול על הנסיעה ההמונית לאומן לימים הנוראים, או שמא בנסיעתו של איש צעיר ליום הכיפורים לישיבה שבה למד בעבר. היכן נכון להיות – כאן עם המשפחה, או שם בבדידות?
אבל הספר אינו עוסק רק בשאלות הגדולות של החיים. לא פחות מכך הוא גם ספר של היומיום, של העצב והשמחה, של המשפחה והיתמות, של שטיפת הכלים בערב ושל כיסוי הילדים בשמיכה בלילה. כאשר בחר ניר בשם "גוף שנתת בי" הוא העמיד את הגוף מול הנפש, ומוקד העימות ביניהם הוא באמונה, אמונה שלמה אבל גם קרועה ("האמונה שלי נקרעת", עמ' 11); אמונה הרודפת אחרי א־לוהים בצעקות ביער אך גם נרדפת על ידו, אמונה שמרגיעה אך גם מטרידה, אמונה ששואלת ומחפשת תשובה, ומניין תבוא התשובה אם אותה אמונה "כבר ראוה מדברת עם אחר"?
הרב אלחנן ניר, מהיוצרים הגדולים בספרות העכשווית שלנו, חי בשני עולמות סותרים – עולם התורה הרוחני־נצחי ועולם היום־יום החולף, האקטואלי והעכשווי – והוא משכיל לחבר שני עולמות סותרים כאלה וליצור מתוכם יצירה טהורה כל כך.
גוף שנתת בי
אלחנן ניר,
הקיבוץ המאוחד, 93 עמ'
