בספרו "אומות במבחן" כתב יוחנן כהן, דיפלומט בכיר בעברו, כי הסכם מינכן היה תוצאה של הלך רוח פציפיסטי שהתפתח במערב אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר נבע מ"עייפות הקרב". אבחנה דומה יכולה להתקבל מאחרית הדבר שכתב אבירם ברקאי לספרו "ואף על פי כן", שבה הוא מציע להקים מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון: "למרות כל מה שתיארתי… ובניגוד מוחלט למאזני הצדק, שנטייתם, ללא צל של ספק, לצד שלנו, ואף על פי כן (ההדגשה במקור) צריך להיפרד זה מזה… כדי לאפשר לפלסטינים להקים בית לאומי משלהם" (עמ' 243).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא רק בעזה: קטאר מממנת את ארדואן
– הידוק יחסים עם המפרץ מגדיל את מרחב התמרון המדיני שלנו
– פרשת חוקת: גדולתו של אהרן
קשה להסביר באופן אחר את הנחישות של ברקאי ללכת בדרך הוויתורים. אפשר גם לומר כי קביעת המחבר – "צריך להיפרד" – סותרת מבחינה לוגית את כתב האשמה שנפרש לאורך כל הספר נגד הרצחנות והסרבנות של הערבים משחר הציונות ועד לימינו אלה, ונוגדת את המסקנה שאליה אפשר היה להגיע לולא אותה "עייפות הקרב".
ייתכן גם שהגישה שמציג ברקאי, אשר לה שותפים רבים, נובעת מתוך הניתוח והסקירה שלו בפרק 8 המתאר את ניסיונות המרד ברומאים. "האינטליגנטים מבין היהודים הבינו שהסיכוי לצאת בשלום ממאבק ברומאים קלוש מאוד. בעצם אפסי… הפחות אינטליגנטים שבהם יצאו למסע שיימינג נגד התבוסתנים והפחדנים… בית המקדש השני נהרס ומאות אלפי בני־יהודה אווילים אבל עקשנים בטירוף, שהיו מוכנים לספוג עינויים ומוות בדרכם לשמר את אורחות חייהם ולמנוע את הפיכתם לעם עבדים ועובדי אלילים – נפלו בחרב" (38). ההעדפה להימנות על האינטליגנטים, ולא על אלה השומרים על מורשת אבותיהם, מוליכה אל נתיב הפייסנות והחידלון.
לפי תפיסה זו, של המרד באימפריה הרומית, מעניין לדעת כיצד יהיו מוגדרים כל אותם פלמ"חניקים שערכו מסעות מפרכים בדרך למקדש האווילות מצדה. ומה בדבר מרדכי אנילביץ' ופקודיו. האם בן גוריון הפגין אינטליגנציה כאשר הכריז כנגד כל הסיכויים על הקמת המדינה. אולי כל אותם יישובים הפזורים ברחבי הארץ ומנציחים בשמותיהם את אתוס ההקרבה והמסירות של מלחמת השחרור גם הם ביטוי ישראלי למצעד האיוולת. מזל שהשריונרים שלחמו "על בלימה" והטייסים שחירפו נפשם "בשם שמיים", כשמות ספריו של ברקאי על מלחמת יום הכיפורים, היו חסרי השכלה.
ללא מכבסות מילים
ברקאי סוקר בסגנונו המיוחד, ובשפה קלה ובהירה, את תולדות העם היהודי מאז אברהם אבינו ועד למבצע האחרון בעזה, "חגורה שחורה". חלק הארי של הספר סוקר את תולדות הסכסוך הערבי־יהודי. אפשר היה לטעון כי עצם הניסיון לתאר בספר אחד תקופה של אלפי שנים הוא יומרני. אולם לנוכח הבורות השולטת כיום, יש אולי לראות בסקירה ההיסטורית הזו פתרון הולם לדור הצעיר.
חלקו הראשון של הספר מתאר בתמציתיות רבה את קורות העם, נכתב בצורה קלילה וידידותית למאותגרי תנ"ך. כך למשל בסיפור יוסף ואחיו במצרים מתוארת תפיסת האחים כמרגלים בלשון זו: "באנו לשבור שבר, התחננו האחים. אנחנו לא מרגלים. בחיאת זקנו של יעקב אבינו…" (27). זו דרך מעניינת להנחלת התנ"ך והכרתו, שאפשר להתווכח עליה. מכל מקום, העובדה שברקאי לא החל את סיפורו בראשית הציונות אלא בראשית היותנו לעם היא חשובה ביותר לשימור המורשת ולהסברת זכותנו על הארץ.
החשיבות שאפשר למצוא בעצם כתיבת הסקירה התמציתית הזו היא בהצגת מקורות הסכסוך הערבי־ישראלי כפי שהם. ללא כל אותן מכבסות המילים שהתפתחו בעשורים האחרונים אשר שיוו לסכסוך ממד של סימטריה. אפשר אפוא לומר כי ספר דק גזרה זה יש בו כדי לסובב את הגלגל לאחור, טרם הופעתה הממאירה של תופעת "ההיסטוריונים החדשים". הספר נצמד להיסטוריה שהייתה מקובלת במדינה עד לשלהי שנות השמונים, שתיארה את תולדות הסכסוך כהווייתו, שלא סבלה ולא פיתחה רגשות אשמה על גורל הפליטים הערבים שברחו ו/או גורשו במהלך מלחמת השחרור.
ברקאי מאתגר באמצעות ספר זה ומעמדו שלו כסופר מוכר את התזה של אותם היסטוריונים, שהטילו את אשמת הסכסוך הערבי־ישראלי על שני הצדדים באופן שווה. זהו מעשה אמיץ מבחינה ציבורית והוא ראוי על כך לכל שבח. בייחוד בשל העובדה שהוא אינו נמנה, כדבריו, על אנשי ארץ־ישראל השלמה, ולאור סכנת הסקילה הציבורית שהוא ממיט על עצמו. הספר מזכיר את ההמשכיות בת אלפי השנים של היהודים בארץ ואת העובדה שגם המוסלמים היו בין אלו שניסו לגרש אותנו מארצנו: "במאה השביעית לספירה… הגיעו לשערי פלסטינה שבטים נודדים מחצי האי ערב… במהלך הכיבוש המוסלמי נותרו בארץ ישראל 175 אלף יהודים בלבד, כמחצית היישובים ננטשו…" (42). וגם הציטוט המוכר מספרו של מרק טווין מ־1867, "ארץ ישראל שוממה ומכוערת…" (50), חשוב להבנת תולדות הסכסוך ונסיבות גלי ההגירה הערבית לארץ שכזו, אשר החלה רק בעקבות עליית היהודים לארצם מ־1882 ואילך.
קו ממסדי מפא"יניקי
נראה שברקאי, שגדל ב"משולש החאקי" (141), אותן שלוש שכונות ברמת השרון ותל־אביב – נווה מגן, נווה רום וצהלה – שבהן התגוררו אנשי צבא בכירים, התחנך על ברכי האסכולה השלטת בהיסטוריה הישראלית. דוגמה לכך מופיעה בהערת שוליים של המחבר בעמ' 113. בהערת שוליים בודדת זו מוטלת האחריות בפרשת אוניית הנשק אלטלנה על מנחם בגין שבסרבנותו, לכאורה, למסור את הנשק שעל האונייה לצה"ל גרם לבן גוריון להורות על הטבעתה. אין זה המקום להרחיב בנושא טעון זה, אך ראוי לציין כי המחבר נקט את העמדה הממסדית המקובלת, ומוטב היה לו כתב אותה בצורה יותר מאוזנת.
דוגמה אחרת להיצמדות המחבר לקו הממסדי מופיעה באזכור פרשת פיצוץ מלון המלך דוד בתקופת "תנועת המרי" בשנת 46'. ברקאי מאמץ את הקו הממסדי של מפא"י מאותם ימים ומציין שבפעולת האצ"ל נהרגו "91 חפים מפשע" (94). זאת מבלי שערך אבחנה בין פקידי המנדט לקורבנות אחרים, וחשוב מכך – גם מבלי שציין את האזהרות שנשלחו למנהלי המלון טרם הפיצוץ. יחד עם זאת יש לומר כי ברקאי לא גרע מחלקו של ז'בוטינסקי בהצהרת בלפור, כאשר ציין שבלפור "ייתכן ושקלל את תרומת הגדודים העבריים" (64) בבואו לחתום על ההצהרה.
ברקאי, כאמור, מפנה בצורה ברורה ואף בוטה את האחריות והאשמה לכל מרחץ הדמים שמלווה את הציונות משחר ימיה ועד היום אל הערבים. בלי מורא ובלי משוא פנים. כך למשל מתוארת תגובתם של הערבים להצהרת בלפור ולהסכם ויצמן־פייסל מ־1919, שבאה לידי ביטוי במאורעות תר"פ ותרפ"א: "נרעשים מהשינוי הדמוגרפי שבא על חלקת הקרקע שהייתה ביתם במאות השנים האחרונות; מתקשים למנף את התמורות לרווחתם, מתעלמים מהושטת יד לשלום… החליטו ערביי ישראל שהגיע (שוב) זמן השברייה" (65).
גם בתיאור מאורעות תרפ"ט בעיר חברון, והוספת רשימת הנרצחים תחת הכותרת "השחיטה בחברון" (79), מוטלת האחריות לסכסוך על הערבים. ברקאי מציין ש"אפילו עילת 'התנחלות ציונית חדשה' לא נמצאה להם בארגז התירוצים לפוגרום" (78). כאן קושר המחבר בין אחד מסעיפי האמנה הפלסטינית, האומר ש"היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים", לבין המאורעות בתקופת טרום המדינה בהנהגת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. הקשר בין מאורעות תרפ"ט לאמנה הפלסטינית מותח למעשה קו אחד של התנגדות ערבית למפעל הציוני שמסתכם במלה אחת: אנטישמיות.
לנוכח הזרמים האנטי־ציונים כיום באקדמיה, שעיוותו את הסיפר של הסכסוך הערבי־ישראלי, יש לציין בהערכה את העובדה שהמחבר מציג באומץ רב את התנגדות הערבים לעולים שעלו ארצה "והושיטו יד לאחווה לשכניהם הוותיקים… שכמיהתם לעולם חדש, מסביר פנים, התנפצה מול גלי מציאות רצחנית וים של שנאה" (81). כך, גם בתיאור קורות מלחמת השחרור מוזכרת הצהרתו הלוחמנית של מזכ"ל הליגה הערבית שאמר בתחילת המלחמה כי "זו תהיה מלחמת שמד. היא תירשם בדפי ההיסטוריה כטבח עצום, אשר ידובר בו כפי שדובר בטבח המונגולים וטבח הצלב" (100).
הסכם מינכן
מסקנתו של המחבר בדבר מדינה פלסטינית מעלה קווי דמיון ל"הסכם מינכן". אלה מופיעים גם בטיעונים שברקאי מעלה בעניין הסיכונים שטומן בחובו רעיון זה: "ואם טעיתי? ואם אחרי שיקבלו שטחים… ינחתו מטחי רקטות על נמל התעופה בן גוריון ועל שכונות תל אביב?… אם צריך, ניכנס שוב. אחרי שהוכחנו לעולם כולו – שרובו רואה בנו את הקוזאק הנגזל ובפלסטינים את הקורבן – שהלכנו הכי רחוק שאפשר" (246).
הצהרות חלולות וערובות קלושות כאלה "כדי לסייע לקורבן התוקפנות" השמיעו גם מנהיגי בריטניה וצרפת בבואם להצדיק את הוויתור הטריטוריאלי שכפו על צ'כוסלובקיה, שנדרשה למסור את חבל הסודטים לגרמניה הנאצית. סופן של ערובות אלו באירופה ידוע, והעובדה שעד היום – למרות מטחי הטילים מעזה, ולמרות הפרות הסכם אוסלו – לא חזרה ישראל לכל אותם מקומות שנטשה מלמדת שגם ישראל, כמו מערב אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מתכנסת לתוך "קונכיית הפייסנות".
למרות קווי הדמיון ל"הסכם מינכן" ישנו הבדל מהותי ומדאיג בין המקרים והוא מתבטא דווקא בדמותו של מחבר הספר, המסמל במסלול חייו את "יפי הבלורית והתואר". בעוד שהרפיסות הצ'כוסלובקית, בהיכנעה לתכתיבי גרמניה, צרפת ובריטניה, הוגדרה על־ידי היסטוריוסופים כ"שווייקיזם", על־שם דמותו הנלעגת של "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק הצ'כי, הרי שלעומתו אבירם ברקאי היה לוחם ביחידה מובחרת, בעל עבר צבאי וקרבי מפואר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר.
ואף על פי כן
אבירם ברקאי
כנרת, זמורה, 2020, 256 עמ'
ד"ר יהודה שלם הוא עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת שבאוניברסיטת אריאל
