מי שצוחק אחרון: לא מאמינים בכם? הוכיחו לכולם שהם טועים

"התחתנתי עם החברה הראשונה שלי.

לא שאני כזה רומנטיקן, פשוט עם איך שאני נראה, לא יכולתי לפספס את ההזדמנות.

לפעמים אני הולך סתם להוציא כסף מהכספומט כדי להרגיש שאני מושך" (מתוך הסטנד־אפ שלי)

 

כיתה א'.

אני בן שש וקצת. קטן, מפוחד וביישן.

אני שונה, כי אני גר באלפי־מנשה בניגוד לרוב הכיתה שמתגוררת ביישוב שבו ממוקם בית הספר – כוכב־יאיר.

ואם חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר – פחות משנה לאחר מכן, בחופש הגדול של כיתה א', אמרו לי שאני רואה שש־שש. זה נשמע מצוין, אבל אני רואה שש־שש במקום שבו אני אמור לראות רק שש אחד. אז הבנתי שאני לא רואה טוב ונסעתי עם אמא שלי לכפר־סבא כדי לבדוק את הראייה.

באותם ימים לא היו משקפיים קטנים והזוג שקנינו כיסו לי חצי מהפנים.

(אמא מספרת שבלילה הראשון ביקשתי להרכיב אותם גם בלילה כדי לראות טוב גם את החלום).

ולצערי זה לא נגמר שם.

בשלב מסוים, למרות גילי הצעיר יחסית, פלומת שיער קטנטנה התחילה להופיע לי על הידיים כששאר הילדים בכיתה היו חלקים כמו קליפת ביצה, וכדי להשלים את התמונה – הפוני שלי, ממש כמו אצל הארי פוטר, התעקש לצנוח כלפי מטה, לא חשוב כמה ניסיתי לסדר אותו.

הייתי סופג מבטים ואפילו עלבונות מדי פעם. ילדים בגילים צעירים עלולים לפעמים להתנהג בחוסר רגישות ובחוסר התחשבות ולא להבין מה קורה לצד השני כשאתה לועג לו.

הייתי שקט וביישן, שונה, ולצערי גם פגוע.

מה עושים?

באופן טבעי התחלתי לחפש דברים שאני טוב בהם, כדי לנסות לפצות על השוני שלי.

אז שיחקתי כדורגל ממש בסדר. אפילו הכנסתי שערים מפעם לפעם. לא רק עצמיים.

וציירתי. את צבי הנינג'ה, וקומיקס על דמות שהמצאתי בשם סופר־ביצה וסתם שרבוטים.

הייתי באמת לא רע בזה, אבל כנראה בפנים הרגשתי שזה לא זה.

ואז, יום אחד, הגיע לידי ספר של סמדר שיר, עם המון בדיחות בנושא בית הספר. קראו לו : "בית ספר זה דבר מצחיק – 1001 בדיחות ועקיצות על מורים, מבחנים ושאר צרות".

התחלתי לקרוא, נהניתי מאוד, ואת הבדיחות שאהבתי, שיננתי וסיפרתי לכמה חברים מהכיתה. כשהם צחקו גם, משהו קרה. משהו בחוויה הזו הניע לי משהו בִּפנים. עד היום אני לא יודע להגדיר מה בדיוק. אולי המבט, אולי החיוך, אולי הצחוק. אולי הכול יחד. מאותו רגע, התחלתי לשנן את כל הבדיחות המצחיקות שהיו בספר. מכיוון שהיה לי זיכרון מעולה, זכרתי את כל הבדיחות ברמת המילה, כמו דקלום. הייתי ממש ספר בדיחות מהלך, וכמו שאנשים ניגשים לכותל כדי להתפלל ולבקש ברכה, אנשים היו ניגשים אליי כדי לבקש בדיחה. רק תזרקו נושא. אספתי בדיחות מספרים נוספים, יומנים, בדיחות ששמעתי מחברים. בשלב מסוים אפילו ריכזתי הכול במחברת בדיחות משלי. עדיין הייתי שונה, אבל ההומור והבדיחות יצרו איזו הגנה והסוואה. מין אזור בטוח שבו אני לא מרגיש את השונוּת שלי.

בשלב מסוים, משהו חדש התחיל.

לא רק אספתי ואיגדתי בדיחות, אלא המצאתי אותן. יצרתי.

הבנתי את המנגנון, חלק מה"טריקים", את המבנה וההפתעה, וניסיתי בעצמי.

הראשונות היו באמת גרועות, אבל הן היו התחלה. זה כמו לשחות, קודם כול קופצים למים הרדודים ולאט־לאט מעמיקים, עד שמצליחים לצוף.

בכיתה ז', זה כבר פרץ החוצה מעצמו.

הייתי יושב בשיעור בכיתה, ואם המורה היה "מרים לי להנחתה" ואומר משפט שמזמין תגובה מצחיקה, לא הייתי שולט בזה והבדיחה הייתה נשלפת. כמובן לא כל המורים אהבו את זה (בצדק) ולפעמים שילמתי על זה מחיר, אבל הרגשתי כאילו במשך שנים גידלתי בתוכי משהו שרק חיכה להתפרץ. כמו מעיין.

עדיין הייתי שונה.

אמנם בכיתה ז' כולם התקבצו ממקומות שונים ולא הייתי "זר" יותר, אבל עדיין הייתי מתקדם יותר מכולם בכל הנוגע לשיער הפנים ושיער הגוף. השפם התחיל לתת את אותותיו וגם הזקן החליט להגיד שלום מוקדם מהרגיל, אבל כיסיתי על זה בהומור. ישבתי על תקן הליצן, זה שמשמח ומצחיק את כולם, ולאף אחד אין סיבה לצחוק על השונות שלו.

כשהייתי בן 15 בערך, זה כבר הפך להיות עובדה מוגמרת.

כתבתי את ההצגה של פורים, כתבתי לעיתון של השכבה תחת חמישה שמות בדויים שונים (!) ובכל מסע או מחנה של בני עקיבא, הן כחניך ומאוחר יותר גם כמדריך, התחברתי לשאר החבר'ה המצחיקים ויחד היינו כותבים שירים משעשעים, מספרים בדיחות, וכל מי שרצה להעביר את המסלול בכיף ידע שהכי כדאי להצטרף אלינו.

אבל זה לא באמת נגמר.

הילד הביישן והפגוע עדיין היה שם בפנים. מפחד בתוך תוכו שיבחינו שוב בשוני שלו. ילעגו לו. ידחו אותו.

עד שיום אחד הכול התהפך. באותם ימים, התחלתי לפרסם את הבדיחות שלי בפייסבוק ובטוויטר.

כל מי שרצה לקרוא את הבדיחות שלי התחיל לעקוב אחריי ולאט־לאט צברתי אלפי עוקבים. יום אחד, חבר בשם עידן ניידיץ (שאולי גם בו נתקלתם כיוון שהוא יוצר רשת מפורסם) הציע לי משהו מטורף. לנסות להצחיק אנשים על במה. במקום מקלדת – מיקרופון. במקום מסך – במה. במקום לייקים – צחוקים ומחיאות כפיים. חששתי מאוד.

אם אני כותב בדיחה ואף אחד לא צוחק, אני לא ממש יודע. אם אני עומד על במה, מספר בדיחה ואף אחד לא צוחק, זה תרחיש מאוד לא נעים.

אבל בפנים ידעתי שאם לא אנסה לפחות פעם אחת, אתחרט על כך כל החיים.  ואתם יכולים לנחש מה הנושא הראשון שצחקתי עליו? נכון מאוד – על עצמי. על השונות שלי. בפעם הראשונה, קיבלתי את עצמי כפי שאני. מול כולם. הבנתי שאין לי דרך לשנות את המראה שלי, כך נבראתי, לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, אז למה אני צריך להסתיר או לפחד מזה? להפך, הנה – אני מרגיש אפילו בנוח לצחוק על זה. והתחלתי לכתוב בדיחות על עצמי.  למשל – שפעם הלכתי עם הילדים לבריכה והמציל ביקש שאשים כובע ים על היד. או שהחשש הכי גדול שלי זה שיום אחד אהיה מבוגר, והשיער שלי יהיה לבן ואז אני איראה כמו צמר גפן מתוק ענק, ועוד ועוד.

ואנשים צחקו. וגם אני. חשתי סגירת מעגל.

הרגשתי איך אמיר בן השבע מחייך מבפנים וזוהר.

אמיר, שהיה דחוי ושונה וזר, עומד על במה ומצחיק אנשים.

וכמו שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, ההופעה הזו ממש לא הייתה האחרונה. להפך. מאז הפעם הראשונה שעליתי לבמה חלפו כחמש שנים ומאחוריי יש כבר עשרות רבות של הופעות, בכל מיני הרכבים וגם לבד. ברוך השם.

הסיפור הזה שקראתם עכשיו היה אחד מהסודות הכי כמוסים והפנימיים שלי. והחלטתי לספר לכם אותו, כי אולי גם אתם נמצאים במקום דומה. וחשוב לי שתראו איך אפשר לקחת משהו שלילי למקום חיובי. כמו בחץ וקשת, כשמותחים אתכם לקצה, החץ עף הכי רחוק.

לא מאמינים בכם? הוכיחו לכולם שהם טועים. תגיעו הכי רחוק שאפשר. לכל אחד יש כישרון. תמצאו אותו, תפַתחו אותו. בלי לוותר לעצמכם. ותזכרו את הילד ההוא עם המשקפיים והשערות בידיים, שעומד היום על במה מול מאות אנשים ומרגיש הכי לא זר בעולם.