"היינו ארבעה, שלוש נשים ואני, והמשימה הייתה לטפס על הר גבוה באיי פיג'י עשרים פעמים, ובכל פעם להוריד בול עץ למטה", מתאר כוכב הריאליטי היהודי־אמריקני איתן זון סצנה מהעונה האחרונה של "הישרדות" שבה כיכב בארצות־הברית. "הייתי בטוח מבחינה פיזית שאני מסוגל לעשות את זה, אבל ככל שהתקדמה המשימה, שארכה שבע שעות, התחלתי להרגיש לא טוב. בבול העץ ה־16 איבדתי הכרה והתעלפתי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצלם הישראלי שמתעד את ארה"ב כפי שלא ראיתם
– חובשים ונהנים: באו לעשות שמח וזה הרבה
– הפער בין אדם וא־לוהים: מהתנ"ך למחאה בארה"ב
זון זכה במקום הראשון בהישרדות האמריקנית בעונתה השלישית, השתתף שוב בעונה נוספת ולאחרונה חזר כדי להתחרות בפעם השלישית, בעונה הארבעים. הוא הספיק להתגבר בין לבין פעמיים על מחלת הסרטן, שפגעה בו מבחינה בריאותית והחלישה אותו פיזית. "הגיעו רופאים וכל הצוות הרפואי של התוכנית, והייתי בטוח שהמתחרות האחרות לא רק יעברו לידי וימשיכו במשימה, אלא יבעטו בי בדרך – אבל זה לא קרה. להפך, הצד האנושי נכנס לפעולה והן היו מדהימות, הריעו לי וניסו לסייע. בסבב האחרון של העלייה והירידה מההר הן היו שם איתי. תבין, זה הר שלא היית רוצה לעלות אותו פעם אחת, בטח לא עשרים פעמים. למרות שהן ממש רצו כבר לסיים עם זה, הן עזרו לי. זה היה רגע אחד אנושי ושפוי במשחק כל כך תחרותי ואינטנסיבי".
לחץ הדם שלו היה נמוך, והרופאה הסבירה לו שזה לא ישתפר אם הוא ימשיך במשימה. "הייתי מאוכזב מעצמי ורציתי לפחות לסיים את המשימה", אומר זון בתוכנית כאשר הוא נראה עייף וסובל, "הייתי 16 פעמים על ההר, מה זה כבר ארבע פעמים? לא רציתי לוותר. רציתי לשמש דוגמה עבור כל מי שעבר תהליך רפואי קשה וחושב שהוא לא יכול לעשות את זה. רציתי להעביר מסר: אתה או את מסוגלים, אתם יכולים לעבור את הרגעים הקשים האלה". הוא החליט להמשיך להתמודד אחרי מנוחה ממושכת, גם אחרי ששלוש המתמודדות כבר סיימו את המשימה. "אמרתי לעצמי, כשהיית בטיפול תרופתי, בהקרנות וטיפולים כימותרפיים, הצלחת – אז עכשיו לא? עברתי על המנטרות שאמרתי לעצמי אז ברגעים הקשים". למרות שהשלוש כבר סיימו עם המשימה, הן עלו איתו בפעם האחרונה, כדי לתמוך בו. "אזכור את הרגע הזה לשארית חיי", הוא אומר.
פעם שלישית גלידה
את זון פגשתי לראשונה בקיץ 2013. השתתפנו יחד בוועידה השנתית של ארגון ROI וקרן שוסטרמן, שבסופה גם ראיינתי אותו. נפגשנו מאז עוד פעם בארה"ב, ומעת לעת שמרנו על קשר. כששמעתי שהוא כאמור משתתף בפעם השלישית ב"הישרדות" – בעונה הארבעים שהיא עונת אולסטאר, ובה עשרים מתחרים שהשתתפו בעונות קודמות וניצחו – הייתי סקרן לדעת האם שקל בכובד ראש את עניין ההשתתפות המחודשת או קפץ מיד על המציאה. בכל זאת עברו 16 שנה.
"ודאי ששקלתי אם לעשות את זה או לא, וגם בסוף העונה אמרתי למנחה ג'ף פרובסט 'תמחק את המספר שלי', כי אני לא מתכוון לחזור שוב", הוא צוחק, ואז נהיה רציני. "צריך להבין שמאז שהייתי בהישרדות היו לי אתגרים רפואיים לא פשוטים; שני סוגי סרטן נדירים וקטלניים. הייתי צריך לבדוק שאני יכול להשתתף מבחינה רפואית וגם נפשית, כיוון שהישרדות זה עניין קשה מאוד. כשהתקשרו אליי השבתי שאני רוצה מאוד להשתתף במשחק, אבל שאני חייב לבדוק מבחינה רפואית שהגוף שלי יעמוד בזה". זון מסביר: "הטיפולים שעברתי היו ממש קשים, ואף אחד, כולל הרופאים, לא ידע להגיד איך זה ישפיע עליי לטווח רחוק. גם לסגור ביטוח עבורי זה עניין לא פשוט בכלל".
העונה הנוכחית כללה אלמנט "קצה ההכחדה" (Edge of Extinction) ומשלבת אלמנט חדש של מטבעות משחק, שבמסגרתו המתמודדים יכולים לקנות אוכל ויתרונות במשחק. בשונה משאר העונות שבהן הפרס למקום הראשון היה מיליון דולר, בעונה זו הפרס למקום הראשון הוכפל לשני מיליון דולר – הפרס הגדול ביותר לתוכנית ריאליטי אי פעם. השחקנים שהודחו עברו לאי נפרד שנקרא "קצה ההכחדה", ושהו בו יחד עם כל המודחים שהודחו לפניהם (ללא דו־קרב והדחה סופית, כפי שהיה מקובל בעונות אחרות). ב"קצה ההכחדה" קיבלו המודחים משימות שונות שבאמצעותן היו יכולים להשיג מטבעות משחק. בחלק מהמשימות קיבלו המודחים יתרון שהיה באפשרותם למכור לשחקנים במשחק תמורת מטבעות, או להפעיל סנקציות נגדם אם לא יקבלו מטבעות. זון היה המודח הרביעי שהגיע לשם.
מה הרגשת כשהודחת ל"קצה ההכחדה"?
"קצה ההכחדה הוא המקום הגרוע ביותר שיכול להיות. אין שם אוכל, מים או מחסה, והרעיון הוא שהמפיקים בעצם רוצים שיהיה לך קשה, כדי שתמשוך את הדגל שלך ותעזוב את המשחק – והם יעשו הכול כדי שיהיה לך רע ושזה יקרה".
הכדור הוא עגול
זון בן ה־46 גדל בפרוור של בוסטון. אביו מת מסרטן כשהיה בן 14, ופטירתו השפיעה עליו קשות. "התקרבתי ליהדות אחרי שהוא נפטר, רציתי להגיד קדיש, אז הלכתי למניין כמעט בכל יום עם אמי", הוא מספר. בנעוריו היה חבר בקהילה היהודית הקונסרבטיבית בשכונת מגוריו, ואף השתתף בלימודים משלימים בבית ספר יהודי בשעות אחר הצהריים, שלוש פעמים בשבוע. "שנאתי את זה, אבל נהניתי עם האנשים שהיו שם איתי. כנראה זה חלק מלגדול כיהודי־אמריקני", הוא אומר. הוא ומשפחתו חוגגים יחד את כל החגים היהודיים, ואביו אף היה "סגן נשיא בית הכנסת", כהגדרתו. הוא שיחק בקבוצת כדורסל יהודית כשהיה בתיכון, וגם בנבחרת של מדינתו במשחקי המכבייה לנוער בדטרויט. בשנת 1997 הגיע זון לישראל כחלק מנבחרת ארה"ב בכדורגל במשחקי המכביה.
זו הייתה השנה שבה קרה אסון גשר המכביה.
"הייתי ממש מחוץ לאצטדיון כשהגשר התמוטט. לא ראיתי כלום כי היינו אחרי האוסטרלים, חיכינו לעבור את הגשר לפי אותיות האיי־בי־סי. כמובן, בסוף לא חצינו את הגשר. לא ידענו מה קורה, עם כל המסוקים והאזעקות".
את הקריירה המקצועית שלו הסב זון רשמית לכדורגל, כאשר לאחר שסיים את לימודי תואר הראשון בביולוגיה, כשניסה להתקבל לעבודה בביולוגיה ימית בהוואי, נפתחה ההרשמה לקבוצת הכדורגל הראשונה שתייצג את האי בליגה האמריקנית – והוא התקבל כשוער מחליף. לאחר שניסה את מזלו בהוואי קיבל הצעה שכנראה אי אפשר לסרב לה: לשחק בליגה הבכירה בזימבבואה. "באמריקה שיחקתי בליגות הנמוכות, ופתאום בזימבבואה אתה משתתף במשחק שמגיעים אליו 50 אלף אוהדים שאלה החיים שלהם. שיחקתי שם בקבוצת היילנדרס כשוער מחליף, בליגה שהיו בה רק שני לבנים, ורק יהודי אחד", הוא צוחק. שנים לאחר מכן, מימש חלק מכספי הזכייה בהישרדות לצורך הקמה של ארגון בשם Grassroots Soccer דווקא בזימבבואה – ועל כך, בהמשך.
בריאיון הקודם שלנו סיפר לי זון כי בעונה הראשונה, שבה זכה, לבש את החולצה שלו מהמכביה, אך חשש מהתגובות. "הסתרתי את העובדה שאני יהודי כדי לא לעורר עניין. הסתרתי את החולצה של המכבייה עד ליום השביעי". קשה להאמין, אבל באמריקה של לפני 19 שנה, זון נתקל בגזענות שנבעה מבורות, בצורה יוצאת דופן. "אחד השחקנים, בשם ביג טום, לא ידע מה זה יהודי, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתקל באחד כזה. הוא אשכרה בא לבדוק אם יש קרניים בין התלתלים היהודיים שלי. הוא חשב לעצמו 'הם קמצנים, הם רמאים', כל הסטריאוטיפים האנטישמיים שקיימים גם כיום בארה"ב. לא לקחתי את זה אישית. זו הייתה הזדמנות ללמד אותו על היהדות, על החגים, מה אוכלים ומה לא אוכלים, על התרבות. הייתי יכול לנסות להעיף אותו, אבל רציתי לנצל את המשבר הזה כדי לעזור לעצמי להתקדם".
אני שואל אותו בשיחתנו הנוכחית אם בעונה האחרונה היו לו גם רגעים כאלה הקשורים ביהדותו, ומזכיר לו שהוא לימד אותי אז על מושג שלא הכרתי – ה"ג'ו פרו", השיער המתולתל שמיוחס ליהודים. זון צוחק כשאני מזכיר לו את עניין הג'ו פרו, ונזכר בערגה בתלתלים היהודיים שלו שמזמן כבר אינם.
"האמירות האנטישמיות מהעונה הראשונה שהתמודדתי בה לא היו עוברות כיום; אנשים יותר מודעים ורגישים לעניינים כאלה כיום", הוא אומר. "הדת גם לא הייתה פקטור בכלל בעונה הזאת, למעט הקשר שהיה לי עם אחד המתמודדים ששמו אדם קליין, אף הוא יהודי, שזכה במקום הראשון בעונה 33 – 'דור המילניום נגד דור X'. ניצלתי את העניין הזה וניסיתי להתחבר אליו וליצור איתו ברית. הוא יהודי מבחינה תרבותית, אבל פחות מזוהה כיהודי ממני".
"אמו מתה מסרטן כשהוא היה צעיר, ממש כמו אבא שלי, ויותר מזה: הוא היה ילד שצפה ב'הישרדות' כילד, וראה בי מעין מודל לחיקוי. הוא היום בן 25 ואני בן 46, אבל כשהוא היה בן עשר, הוא רצה להיות שורד יהודי כמו איתן זון. הייתי סוג של מורה דרך בשבילו. כשראיתי שמשתתף צעיר יהודי וחביב, חשבתי שנעבוד ביחד. העניין הוא שבסוף דווקא קליין שרף אותי וגרם לכך שהודחתי", הוא אומר וצוחק.
טוב, נו, אתה יודע שכאלה אנחנו היהודים.
"לחלוטין. בסוף חברות לא רלוונטית כאשר עושים עסקים", הוא צוחק.
ואז היא הגיעה
בשנת 2016 הוא נישא לראשונה לליסה הייווד – מעצבת פנים במקצועה. החתונה סוקרה בהרחבה בתקשורת האמריקנית, מגזין People הביא את כל פרטי האירוע, ובין השאר דיווח שזו הייתה חתונה יהודית למהדרין עם "חופה", ואף כי בני הזוג התעטפו בטלית שהייתה של אביו המנוח של זון.
כשנפגשנו בפעם האחרונה היית רווק, והיום אתה אדם נשוי ומיושב.
"לגמרי. שמע, אני חייב לספר לך קטע מעולה: כשהיינו ביחד בוועידת ROI, ליסה ואני היינו בתחילת הקשר, וכשהוועידה נגמרה רציתי מאוד שליסה תגיע לארץ. זה היה דרמטי כי זה היה הטיול הראשון שלנו, תוסיף לזה שהיא לא הייתה בישראל אף פעם לפני כן, ותוסיף לזה שאז היא גם לא הייתה יהודייה. בסופו של דבר, היא ממש התרגשה מכל מה שראתה וחוותה: הארץ, האוכל, האתרים, ים המלח. אני זוכר ששיגעתי את כולם, כולל אותך, כדי למצוא את 'מורה הדרך הכי טוב' שיראה לנו את המדינה הזאת. רציתי שליסה תבין כמה היהודים מדהימים. אז מצאתי מורה דרך, והייתי בטוח שהוא יהיה איזה אקדמאי חנון כזה, אבל יצא שהוא היה איש צבא לשעבר שסיפר לנו על המדינה ולקח אותנו להרבה סיורים. אחרי שלושים דקות, ליסה אמרה לי 'אני מתה על השבט הזה, אני בעניין'. חזרנו לארה"ב והיא התחילה לחיות חיים יהודיים, עד שבסוף היא התגיירה. לאחר מכן גם התחתנו. המדינה המדהימה שלכם, ישראל, גרמה לה להבין כמה היהודים מדהימים".
בריאיון הקודם שלנו, התייחס זון להשלכות הרפואיות של הטיפולים הקשים שעבר. "אני עקר", אמר אז בקושי רב. "אני לא יכול להוליד ילדים כמו אדם רגיל. אף פעם לא אוכל. כמובן הקפאתי זרע, אבל זה נושא קשה לגברים. רוב האנשים לא חושבים בכלל על ההיבט הזה במחלה. אני רוצה אישה ומשפחה, ואני לא יכול. למעשה בגלל זה באתי לפה, כדי למצוא אישה", סיפר אז. והנה כיום הוא כבר נשוי לאישה יהודייה, למרות העובדה שבזמנו לא חשב שזה בהכרח יקרה. "הייתי אז במצב מאוד לא פשוט; הייתי ללא עבודה, נראיתי נורא והייתי בלי שיער ובנוסף לכול עקר, וחשבתי לעצמי: מי תתחתן איתי? מי תרצה לקחת אותי להורים שלה ותגיד להם 'אני רוצה להתחתן איתו'? אבל ליסה סייעה לי לצאת מהאפלה הזאת, היא סייעה לי להחלים, לראות את העולם בצורה ברורה יותר", הוא מסביר.
הם חיים היום במדינת ניו־המפשייר, באזור ניו־אינגלנד בצפון מזרח ארצות־הברית. "זה אזור קריר יותר, והגענו לכאן כי נמאס לנו מהבלגן ומהצפיפות בעיר ניו־יורק. רצינו לצאת משם, במיוחד אחרי כל המשברים הרפואיים שלי. זה לא המקום הכי בריא לחיות בו, ורציתי גם להיות קרוב יותר למשפחה שלי. גם משרדי העמותה שהקמתי, Grassroots Soccer, נמצאים כאן, אז זה היה הגיוני. אנחנו גרים באמצע יער יפהפה, יש לידנו אגם קטן ואנחנו מגדלים ירקות בחצר של בית יפהפה עשוי עץ. יש לנו מקור מים משלנו, וזו חוויית חיים בריאה ושונה ממה שהכרנו. זה רחוק מכולם – ודווקא כעת, עם הקורונה, זה יצא לטובתנו".
תכלס אחרי הקורונה, גם אני אמרתי לאשתי שחייבים לצאת מהעיר ולעבור ליישוב כפרי.
"אם אתה צריך עזרה בשכנוע, תגיד לה לדבר איתי. אני איתך לגמרי. אני חושב שעכשיו אנשים ינסו להיות יותר פרודוקטיביים בחיים שלהם, ויבינו שלא חייבים לגור בעיר כדי להיות קרובים לעבודה. אני צופה שאנשים יעברו לאזורים פחות צפופים, ואני לגמרי מעודד את זה".
אחד העיסוקים של זון, שעליהם הוא מרבה לדבר לאחרונה בתקשורת, הוא גידול קנאביס ו־CBD, קנאבידיול. "כשהייתי חולה בסרטן, קראתי על כך שזה עזר לאנשים ואפילו יכול לסייע לטיפול הרפואי. ניסיתי CBD וזה ממש סייע לי לשרוד את הטיפולים. אחרי הסרטן הייתי עדיין במצב לא פשוט, עם הרבה מאוד חרדות וחששות; הייתי צריך לאסוף את שברי החיים שלי ולחזור לשגרה, ה־CBD פשוט עזר להרגיע אותי ולסדר את כל הבלגן שהיה לי בראש. בזכות ה־CBD יכולתי לנשום עמוק, וזו הייתה צורה טבעית יותר לחיים מאשר לקחת כדורים נגד חרדה או תרופות משככות כאבים".
לאחרונה החל אף לעסוק בכך בצורה מקצועית. "חבר טוב שלי קנה חווה לגידול עבור CBD וביקשתי ממנו להיות מעורב. ישראל, אגב, היא מהמדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום המחקר הרפואי בקנאביס. אי אפשר להשוות לארה"ב, כיוון שבישראל עורכים מחקרים הרבה יותר שנים מאיתנו, אנחנו רק משהו כמו חמש שנים בעסק, והרופאים המובילים בעולם החוקרים את הקנאביס הם בישראל. רופאים רבים בישראל הם אלה שכותבים את המחקרים עבור הרופאים כאן בארה"ב. מאידך, את רוב השיווק והמיתוג של המוצרים האלה עושים בארה"ב, פחות בישראל".
מאז שובו מהביקור בישראל ב־2013, חייו של זון הפכו יהודיים יותר, ובמידה מסוימת, אפשר לומר שרוב הפרנסה שלו הגיעה מארגונים יהודיים. "הביקור בישראל עורר בי השראה וחיבר אותי ליהדותי. התחלתי לעבוד המון עם ארגונים יהודיים, בעיקר כנואם או כמעביר סדנאות למוטיבציה". בין השאר הוא עובד עם ארגונים כגון JNF – קק"ל, קרן שוסטרמן, תנועת הנוער BBYO והפדרציות היהודיות, ועם מחנה קיץ בשם "מחנה שמחה" המיועד לילדים חולי סרטן.
גם ברשתות החברתיות הוא מפגין לאחרונה את יהדותו באופן הרבה יותר ניכר מבעבר, גם בשיח על חגים או על שבת. הוא לא מסתיר את יהדותו כפי שעשה בפעם הראשונה שהשתתף ב'הישרדות'. "אני לא מפחד מיהדותי כיום", הוא אומר. "לא שבאמת פחדתי", הוא מתקן את דבריו, "אבל זה פשוט הפך להיות חלק יותר דומיננטי בזהות שלי. אני מרגיש שהצעירים היהודים של היום צריכים לראות שיש דברים כל כך חיוביים כיום ביהדות".
כאמור, הארגון שהקים זון, Grassroots Soccer, הוקם אחרי שניצח בהישרדות, בחלק מדמי הזכייה שלו. מטרת הארגון היא לסייע לילדי אפריקה לצמוח למבוגרים בריאים ויציבים, להתחיל בחיבור שלהם לכדורגל ועל ידי כך אף להילחם במחלת האיידס. בין השאר תרמו לארגון גם אלטון ג'ון וביל גייטס. "הארגון עובד מדהים, ויש לנו כיום כבר פעילות בשישים מדינות, ו־2.9 מיליון ילדים עברו אצלנו".
האם חשבת אי אז בסוף המאה הקודמת, כשהקמתם את הארגון, שהוא יגדל ויהפוך למשהו בינלאומי?
"האמת שלא ציפיתי לכזאת צמיחה. התחלנו בהקמה של כמה בתי ספר לכדורגל בזימבבואה וזה התחיל לגדול. היינו במקום הנכון בזמן הנכון. הרי לא היו אז הרבה גופים שעסקו כך בצדק חברתי. בטח לא דרך הספורט. רצינו להפוך את אותם שחקני כדורגל צעירים לא רק לשחקנים טובים יותר, אלא גם שיקבלו בחירות חיים טובות יותר. לשמחתי, המפיקים של הישרדות אפשרו לי הפעם ללבוש חולצות עם הלוגו של הארגון. גייסנו מאז ההקמה 80 מיליון דולר, ויש לנו 2,500 מדריכים, ו־1,000 עובדים במשרה מלאה". גם כעת בתקופת הקורונה, הארגון ממשיך לפעול. "אנחנו מתאימים את התוכניות שלנו לעידן הקורונה, ומלמדים כדורגל גם מרחוק".
אגב קורונה, איך זה להופיע בתוכנית טלוויזיה בעידן הקורונה, כשכולם בבית? יותר אנשים צפו בגלל זה?
"אני חושב שאכן יותר אנשים צופים, כי באמת כולם בבית, ותוסיף לכך את זה שבסדרה נמצאים השורדים הכי מוכרים מהשנים האחרונות. מצד אחד, כשהופעתי לראשונה בהישרדות ב־2001 ואז ב־2003, לא היו נטפליקס וכל כך הרבה אפשרויות צפייה. מצד שני, אז היית צריך לצפות בזה בשידור חי, אחרת פספסת את השידור, וכיום אפשרויות הצפייה מגוונות כל כך. בעונה הזו צפו כעשרה מיליון צופים בשבוע, וכשהשתתפתי ב־2001 היו כ־27 מיליון צופים בשבוע, אז כמובן יש הבדל, אבל זו הייתה אז תוכנית חדשה והיום היא כבר ותיקה מאוד".
