ב־11 במרץ 1948 הגיע במכוניתו ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, לפתח בית המוסדות הלאומיים בירושלים. דאוד, ששימש נהג הקונסוליה האמריקאית הסמוכה, היה מוכר לשומר הבניין. בעת שאותו שומר הלך להביא כספים לצורך עסקת נשק שסוכמה עם דאוד, שומר אחר הזיז את המכונית הריקה והציב אותה במורד, ליד פתח אגף קרן היסוד. המכונית התפוצצה, ובפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד. השומר ו־12 מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל קרן היסוד, לייב יפה, ו־44 אנשים נפצעו. לייב יפה, סופר, משורר ופעיל ציוני ותיק, עלה ארצה בשנת 1920. בין השאר היה עורך "הארץ" בשנים 1923־1920.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
מחקירת נסיבות המקרה התברר כי דאוד יצר קשר עם שירות הידיעות של ההגנה והבטיח לספק להם נשק תמורת תשלום. דאוד, שעבד בשליחותו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, הצליח להערים על אנשי הש"י וכן על אנשי הביטחון ששמרו על בניין המוסדות הלאומיים, וכך החדיר לתוך החניה את מכונית התופת.
באירוע הקשה, שכוון נגד סמל הפעילות הציונית בירושלים, נפגעו גם דמויות מוכרות. בספרו של יגאל לוסין, "עמוד האש", מספרת רחל מכבי־מוצרי, מזכירתו של חיים הרצוג שהיה ראש אגף הביטחון של הסוכנות:
"הלכתי לחדר הראשון, הכי קרוב לוועד הלאומי. הדלת נקרעה מעוצמת הפיצוץ… במבט אחד ראיתי שיש שם מישהו מוטל על הארץ. התברר שזה היה לייב יפה… פגשתי את חיים הרצוג נושא את אשתו בזרועותיו, היא הייתה מעולפת וחיוורת מאוד וזבת דם… הבניין הזה, שהיה כל־כך מסודר… היה עכשיו כולו תוהו ובוהו ואנדרלמוסיה מוחלטת של תיקים ושל דם ושל זכוכית"
פיצוץ בניין המוסדות הלאומיים הכה בהלם את תושבי ירושלים ואת היישוב כולו. היה זה אירוע דרמטי בתולדות היישוב היהודי ובתולדות קרן היסוד, המציינת עתה מאה שנה לייסודה.
מלונדון לירושלים
קרן היסוד נוסדה בוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית, שנערכה בלונדון ביולי 1920, במטרה לשמש זרוע גיוס הכספים של התנועה הציונית. הצהרת היסוד הדגישה את מטרתו של הארגון הציוני החדש: "ריכוז המאמץ היהודי למען ייסוד הבית היהודי הלאומי". קרן היסוד נועדה להיות אחראית למימון העלייה וההתיישבות בארץ ישראל.
לפני הקמת קרן היסוד נעשה איסוף הכספים למען פעילות ההסתדרות הציונית על ידי "קרן הגאולה", שהתאפיינה בפעולות גבייה נקודתיות וזמניות. משהוקמה קרן היסוד, היא החלה לבצע את מערך הגבייה באמצעות הטלת מס חובה שנתי קבוע, על פי רעיון המעשר המופיע במקרא. רעיון זה השתנה בהמשך למגבית שנתית לגיוס כספים – הפעם ל"מגבית המאוחדת לישראל", שהפכה לגוף הכלכלי המרכזי הפועל להקמת תשתית המדינה שבדרך.
בשנת 1923 נרשמה קרן היסוד באנגליה כחברה שמטרותיה העיקריות הן לפעול לקידום הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כפי שנוסח בהצהרת בלפור בשנת 1917. מעבר למגביות המבוססות, הרחיבה קרן היסוד כל העת את פעילותה בגיוס כספים גם באמצעות תרומות, הלוואות ומתנות, והכול למען פיתוח היישוב בארץ ישראל, בניינו וחיזוקו.
כעבור שלוש שנים עבר המשרד הראשי של קרן היסוד מלונדון לירושלים, ובשנת 1929 הוקמה הסוכנות היהודית – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית. שני הארגונים החלו לקיים שותפות היסטורית, הנמשכת עד היום.
הקרן סייעה לאלפי יהודים שנמלטו מרדיפות באירופה עם עליית הנאצים לשלטון, ועזרה להם להתיישב בארץ ישראל. היא הקימה למעלה מ־900 יישובים, וסיפקה דיור ותעסוקה למתיישבים החדשים בארץ. רבים ממוסדות המדינה החדשים קיבלו ממנה סיוע בצעדיהם הראשונים, ובהם האוניברסיטה העברית בירושלים, אל־על, צים, מפעל האשלג וחברת החשמל. היא תרמה לפיתוח מוסדות תרבות כמו התזמורת הפילהרמונית, בית הספר לאמנות "בצלאל" ותיאטרון הבימה. כעבור שנים השתתפה קרן היסוד במימון העלייה ההמונית של ניצולי השואה, עליית הנוער ועליית היהודים מארצות האסלאם.
בשנת 1956 נחקק בכנסת חוק קרן היסוד, שהכיר בה כזרוע הרשמית לגיוס כספים למען מדינת ישראל. הקרן נותרה ארגון גיוס הכספים היחיד הפועל על פי חוק של הכנסת. נציגיה – מנהיגים מקומיים ומתנדבים – הם הכוח המניע של גיוס הכספים העיקרי מחוץ לגבולות ארה"ב. נוסף לכך, קרן היסוד נוטלת חלק במשימות לחיזוק הקשר בין התפוצות וישראל: פרויקט מסע, "תגלית", מחנות קיץ ושליחים צעירים.
"לא בתחנונים, אלא בתביעות"
בכרוז הראשון שפרסמה קרן היסוד בשנת 1920, עם היווסדה, הוצהר בין השאר:
"קרן היסוד, הקרן לבניין הארץ שנוצרה על ידי הוועידה הציונית בחודש אב לשנת תר"פ, נתייסדה באופן חוקי. נקבעה מועצת מנהלים, שתפקידה יהיה לסדר את המוסד ולהחליט, בהתייעצות עם מומחים, על התכניות של עבודת הבניה העומדת על הפרק. מועצת נאמנים תיווצר מקרב טובי עמנו להשגיח על התחלקות הסכומים לענפי העבודה השונים. מסתדרת ועדה כלכלית של אנשי שם מגדולי המסחר והתעשייה, שעליה לבחון את התכניות המסחריות הגדולות, להדריכן בעצותיה ולסייע להתקדמותן…
על סף התחייה הלאומית, לפני התפקיד הכביר של בנין התקומה, עומד הציבור היהודי פצוע ורצוץ, ידו האחת מושטת לעבודה, והשנייה אוחזת נשק המגן, מתוך התאמצות של יאוש להציל את הניתן עוד להציל… אין אנו מכריזים על נדבות חסד. ההתאמצות הענקית הדרושה כיום תוכל למצוא את ביטויה רק במס עצמי קבוע ושיטתי. מסורת יהודית נשגבה לנו ו'מעשר' שמה… לא אחרים נועלים, או יכולים כיום לנעול, את שערי ארץ ישראל בפני עמנו. המפתח הוא בידכם."
על כרוז זה היו חתומים, בין השאר, הברון רוטשילד, אלפרד מונד, ויצמן, סוקולוב וז'בוטינסקי.
נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, כתב במאמר על הצורך להתרים לקרן היסוד גם את יהודי אירופה:
"אינכם מעריכים למדי, עד כמה המצב הירוד בארץ ישראל פועל לרעה על אמריקה. הרושם שהחוגים הציוניים באמריקה מקבלים מן המצב הקיים הוא, כאילו היהודים מטילים את כל סבל המשא והדאגה לצרכי ארץ ישראל על שכמם של יהודי אמריקה… האמריקאים ימשיכו לשלוח את ה'קבוטה' (מכסה; ד"מ) שלהם כרגיל, אולם ההשפעה המוסרית של כישלוננו באירופה מדכאה את הרוחות. אנו מרגישים, שאין אתם ממלאים את חובתכם."
בפתח החוברת "ארץ ישראל וקרן היסוד" (בהוצאת הוועד המרכזי של קרן היסוד בארץ ישראל, ירושלים תרפ"ה), נכתב:
"מאות בשנים הייתה נפוצה בחיי הציבור שלנו צורת הנדבות. באה קרן היסוד והנהיגה מס חובה, והטילה על כל יהודי את המס הזה להקמת הממלכתיות היהודית. לא בתחנונים באה קרן היסוד, אלא בתביעות. אין בכך כלום אם לתביעות אלו אין כח של כפיה ואונס, ושמתוך הרגל יש עוד כאלה הקוראים להן 'נדבות'.
אחרי שלוש שנות עבודה של קרן היסוד יש לסמן את העובדה, כי מספר היהודים המקבלים עליהם את המס ברצונם הטוב הולך וגדל מיום ליום בכל העולם… קשה לעזוב את הרגלי החיים הישנים בפעם אחת ולעבור מנאומים ציוניים למעשים ממשיים, ומכל שכן מנאומים אנטי־ציוניים לעבודה של בניין. אך העבודה הזאת הולכת ונעשית בהצלחה על ידי קרן היסוד לא רק באמריקה ואירופה, כי אם גם באפריקה, אוסטרליה, הודו ויפן"
במשך עשרים שנות קיומה הראשונות יצרה קרן היסוד את התנאים לפיתוח חיי יישוב בריא ומתקדם במובן כלכלי, משקי ותרבותי: הכשירה מחנות חלוצים לעליית המונים לארץ, הקימה נקודות יישוב רבות, חיזקה את החקלאות העברית, יזמה הקמת מפעלים גדולים שהשפיעו על התפתחות הארץ, טיפחה את רשת החינוך ומוסדות התרבות, והשקיעה כספים רבים לביצוע עבודות ציבוריות ופעולות שיכון. היא סיפקה גם אמצעים לביצוע פעילות מדינית רחבת היקף, ולחיזוק ביטחונו של הישוב.
מאז ראשיתה של קרן היסוד הקיפו שליחיה כשישים ארצות בכל חלקי תבל, והגשימו את התפקידים שנטלה על עצמה: "לטפח את רעיון תחיית העם והארץ, על ידי שיבת העם לחיים בריאים על אדמתו".
המלצה חמה מאיינשטיין
ארגונים ואישים רבים החמיאו לפעילותה של קרן היסוד במלאות עשרים שנה להיווסדה, וגם לרגל חצי היובל לקיומה. כך למשל כתב פרופ' י"ל מגנס, בהיותו עדיין מנהיג יהודי בניו־יורק: "קרן היסוד כבר עשתה חיל שאין דוגמתו, ואני תקווה שיעלה בידי העסקנים לאסוף הרבה כספים למטרה הנשגבה הזו".
גם אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל פרסמה כרוז חתום על ידי יהודה בורלא, יו"ר הועד המרכזי, שכתב לרגל 25 שנים לקרן היסוד: "קרן היסוד, יחד עם אחותה הקרן הקיימת לישראל, הצדיקה את משאות נפשו של הסופר העברי בבססה ביסוס ממשי את תנועת תחייתנו. אלמלא חזון המעשה, אשר פעם במשך חצי יובל שנים בפעולותיה של קרן היסוד, לא היה זוכה איש החזון – הסופר העברי – לראות בהתגשמות משאות נפשו".
במאמרו "עשרים שנות בנין ויצירה", סקר אהרן ברט את תולדותיה ותפקידיה של קרן היסוד: "משעלתה על הפרק, בוועידה הציונית ההיסטורית שנתכנסה בלונדון ביולי 1920, בעיית בנין הארץ על יסוד הצהרת בלפור, הוחלט ליצור את קרן היסוד כמוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. קרן היסוד נתבססה על העיקרון של מס חובה שנתי וקבוע, שהתורם הנאמן לרעיון התחייה והגאולה מטיל על עצמו בהתאם לרכושו והכנסותיו".
בין המברכים את קרן היסוד, החוגגת את מחצית יובלה, היה גם אלברט איינשטיין, שכתב מניו־יורק בין היתר (בתרגום):
"כל ימיי עקבתי אחר קרן זו בהתעניינות מרובה. ובבואי לסקור עתה את העבר הנני מפיק קורת רוח מכך שלפני שנים, בתרפ"ב, הלכתי ביחד עם ויצמן ואוסישקין ז"ל לארה"ב להפעיל שם את היהודים לטובת בניין הארץ… הרעיון שכל יהודי חייב במס לקרן היסוד נשא פרי הילולים… עם יהודי ההולך בדרך שהוגי הציונות התוו לו, ואוזר כל כוחותיו כדי לעצב את דמות חייו מתוך מסירות רוח והקרבה, חלוציות ורגשי אנושיות אמיתיים, סופו שיחשוף מקרבו, ולכל לראש לעצמו, ערכים גדולים וחשובים… קרן היסוד עשתה במשך מחצית יובל זו גדולות ונצורות למען האוטואמנסיפציה העברית, ואני מאחל לה שמכאן ולהבא תהא הצלחתה מאה מונים"
פן אחר הופיע בשבועון "עולם האשה", שבו כתבה הדסה סמואל בספטמבר 1940 על הצד הפמיניסטי של עשרים שנות קרן היסוד:
"רצוני להוסיף כאן רק מספר חי אחד, שהוא לדידי אחד ומיוחד – את האשה. חגה של קרן היסוד הוא גם חגה של האשה העברית בארץ ובגולה. לא רק משום שבאותה שנה שבה נוסדה קרן היסוד, נוסדה גם הסתדרות הנשים הציוניות 'ויצ"ו' וכן הסתדרות 'הדסה הצעירה', שהרבו כל כך לפעול גם בגולה וגם בארץ לארגונה והכשרתה של האשה העברית לעבודת בניינו של יישובנו… בכל ארץ ובכל עיר השתתפו נשינו בעבודה הקשה, היבשה והפרוזאית של איסוף כספים במגביות קרן היסוד… יד האשה העבריה היתה בעוז ובגאון בעצם פעולותיה של קרן היסוד – ועוד ידה נטויה"
כך פתחה קרן היסוד פרק חדש בתולדות היישוב היהודי, פרק הנשען על מסורת קדומה של חובת המעשר ומיישם אותה למען שיבת ציון בעת החדשה.
