ב־3 באוקטובר 1995 זיכה חבר מושבעים את שחקן הפוטבול לשעבר או־ג'יי סימפסון מאשמת הרצח הכפול של אשתו לשעבר והידיד שלה. בספרו "שערורייה: חמש הסיבות שבעטיין חמק או־ג'יי סימפסון מעונש על רצח", קבע התובע הכללי לשעבר של לוס־אנג'לס, וינסנט בוליוסי, שסימפסון היה אשם ללא כל ספק. "זה היה הליך התביעה הפלילי הכושל ביותר שראיתי אי פעם", כתב, ומתח ביקורת חריפה גם על הסיקור התקשורתי של המשפט. לטענתו, פרשנים אשר "קשקשו וצעקו בטלוויזיה כמעט סביב השעון", חיזקו את טענות ההגנה והחלישו את אלה של התביעה, ובכך השפיעו על פסק הדין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
– מלאך המוות ואני: האם עיראק תעמיד לדין מנהיג שסרח?
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
"זה היה קרקס תקשורתי", מאשר גם פיטר טדסקי, שסיקר את המשפט עבור רשת סי־אן־אן. "כולם צפו בזה, כולם דיברו על זה, כל יום", סיפר לי על האירוע שקיבל את הכינוי "משפט המאה". בעקבות הסיקור המופרז שקיבל המשפט, נהגו להתבדח על כך שאפילו עקרות בית שלא שמעו מימיהן מונח משפטי מעודן, הכירו פתאום מושגים מורכבים בלטינית. העניין העצום בפרשה נבע כמובן מעצם מעמדו של סימפסון כידוען, מעמד ש"באופן משונה וחולני", מסביר טדסקי, "התחזק בעקבות המשפט". סימפסון, שראיות חזקות הצביעו, כאמור, על היותו רוצח, הפך ליקיר התקשורת, ואף החל לקבל הצעות נישואים.
"מי אמר שרצח אינו אמנות"
עלילה דומה להפליא הועלתה בברודווי עשרים שנה קודם לכן, ב־1975, והיא עומדת במרכז המחזמר "שיקגו". ב־3 ביוני מלאו 45 שנים להעלאת המחזמר לראשונה. הפקת חידוש של המחזמר עלתה ב־1996, והיא הוסיפה לרוץ עד כיבוי אורותיה של ברודווי בחודש מרץ האחרון בשל הקורונה. "שיקגו" הוא, אם כן, המחזמר האמריקני שרץ בברודווי הכי הרבה פעמים. ב־2002 עובד המחזמר לסרט עטור פרסים, והביקורת של בוליוסי בהקשר של משפט סימפסון מהדהדת גם בו היטב.
"שיקגו" החל את דרכו כבר ב־1926 כמחזה לא מוזיקלי מאת עיתונאית בשם מורין ווטקינס. עוד לפני אותו עשור, שתחילתו באיסור החוקתי על מכירת אלכוהול וסופו בנפילת הבורסה בוול־סטריט, כבר הייתה שיקגו כר פורה לשחיתות. ברומן בשם "הג'ונגל" (1906), הפנה הסופר אפטון סינקלר אצבע מאשימה כלפי שכבת העשירים בעיר. "מפקד המשטרה", כתב סינקלר, "היה הבעלים של בית הבושת שהוא כביכול פשט עליו, והפוליטיקאי הפך את הבר שלו למשרד".
אז כיצד יילחם האזרח הפשוט ברשויות שמתנהלות בשחיתות חסרת עכבות? אולי דווקא באמצעות מתן דרור לדחפים. במחזה של ווטקינס, רוקסי הארט, הנשואה לבעל נאמן ותמים, יורה במאהב שמעז לעזוב את דירתה בלי שהביא אותה על סיפוקה. "אף אחד לא עוזב אותי", היא מבהירה. השוטרים מגיעים, מורים לה לארוז תיק ולבוא איתם, ורק אז היא מבינה שפשע, ובכן, מוביל לפעמים לעונש. במחזה של ווטקינס היא ממלמלת: "אוי אלוהים, אלוהים… אל תיתן להם לתלות אותי". במחזמר, לאחר הירי היא מכריזה שהיא "צריכה להשתין". המחזה של ווטקינס התבסס על מקרה רצח אמיתי. עוד לפני שהפך למחזמר, הוא עובד לסרט אילם בבימויו של ססיל בי דה־מיל, וב־1942 לסרט בכיכובה של ג'ינג'ר רוג'רס בתפקיד רוקסי.
בתחילת שנות השישים ניסו הבמאי־הכוריאוגרף, בוב פוֹסי, ושותפתו לחיים ולעבודה, השחקנית־הזמרת גְוֶון ורדון, לקבל את הזכויות לעיבוד מוזיקלי של המחזה. ווטקינס סירבה להם, כמו גם למפיקים רבים אחרים שפנו אליה באותה תקופה. ווטקינס הייתה ביישנית ונוצרייה אדוקה. עם זאת, אין ממש בהנחה שהיא חשה אשמה על מחזה שעלול היה להתפרש כחגיגת הרוע. "המחזה שלה אינו חוגג דבר", כתב חוקר התיאטרון המוזיקלי איתן מוֹרְדֶן בספרו "כל הג'אז הזה: תולדות המחזמר 'שיקגו'" (2018), "אלא חושף את השחיתות של מערכת חוק המתגמלת אנשים יפים". לדידו, המחזה מבקר את המערכת על השלמתה עם "רעל האפליה המגדרית, הסנסציוניות בתקשורת, והנוהג של המעמד הבינוני לקיים סחר־מכר על ערכי מוסר אבסולוטיים".
לאחר מותה של ווטקינס, ב־1969, הצליחו פוסי ווֶרְדוֹן לקבל את הזכויות על החומר. פוסי פנה לתמלילן פרד אֶבּ בבקשת עצה איך ליצור את העיבוד המוזיקלי. אב הציע לבנות את המחזמר כווֹדֶוִיל (vaudeville), שהיה סוגה פופולרית בשנות העשרים. סוגת הוודוויל מכונה באנגלית גם "וריאטי" (מגוון), וכשמה כן היא, מאגדת תחת מטרייה אחת אמנים ממגוון אינסופי של אמנויות במה. "אמנויות" היא בעצם מילה בעייתית בהקשר זה, או אולי לא, כי "מי אמר שרצח אינו אמנות?", כך תוהה רוקסי.
בעקבות משפט שבו העדים נשבעים "בלה בלה בלה… אמת, אמת, אמת, יעזור'ך אלוהים", רוקסי מזוּכּה מאשמת רצח. היא חוברת לוֶולְמָה, רוצחת שמזוכה גם היא. השתיים זוכות לפרסום ומגשימות את חלומן להפוך לכוכבות וודוויל. זו אינה הגזמה גדולה של המציאות, שכן בימים ההם, כל מי שהתפרסם, מכל סיבה שהיא, היה יכול להיות כוכב וודוויל – מצ'רלס לינדברג, שסירב להופיע גם תמורת 100 אלף דולר לשבוע, ועד הלן קלר, שהסכימה.
קסמיו של הפרקליט
בכרזה המקורית שלו הוגדר "שיקגו" כ"וודוויל מוזיקלי". הביצוע והסגנון של מרבית השירים בו מזכירים אמנית או ידוען ממסורת השואו־ביז האמריקנית. לדוגמה, מאמא מורטון, מנהלת בית המאסר שבו ממתינות רוקסי ווֶלְמָה למשפט שלהן, מבצעת שיר רב־משמעויות בשם "כשאת טובה למאמא". בשיר היא מציגה את משנתה בדבר התנהלות חכמה כלפיה מצד האסירות בכלא. המודל למאמא מורטון היה הבדרנית והזמרת היהודייה סופי טאקר, שביצעה שיר בשם "צריך לבוא למאמא כל לילה". השיר של טאקר נועד לענג. לעומתה, מאמא מורטון מסבירה איך עובדת "המערכת" (טאקר התפרסמה גם בזכות מאמא שונה למדי: ההקלטה שלה ל"א יידישע מאמע" נמכרה במיליוני עותקים).
בילי פלין, עורך הדין שבעזרתו רוקסי יוצאת לחופשי, הזכיר את הסנגור רב העוצמה קלרנס דרו, שב־1924 מילט מעונש מוות את הנערים הרוצחים משיקגו ליאופולד ולוב. בשיר "רחש בחש" מציג בילי את ארגז הכלים המשמש אותו כדי לשכנע – שלא לומר לרמות – כל קהל שהוא. "תן להם את הרחש־בחש האהוב", הוא מסביר. "תראה להם איזה קוסם מדהים אתה. כל עוד תוציא אותם משלוותם, איך יבחינו בחוסר הכישרון שלך?"
כדי להרגיע את רוקסי לפני המשפט, בילי מבטיח לה ש"הכול קרקס… המשפטים האלה – העולם כולו – הכול שואו ביזנס". עוד קודם לכן הוא מארגן מסיבת עיתונאים גדולה, שבה הוא מופיע כפיתום, ורוקסי יושבת על ברכיו כבובה. הוא מניע את שפתיה שמשמשות אותו במסירת גרסה כוזבת של אירועי ליל הרצח לקהל העיתונאים הנלהבים, המשפט הופך לאירוע תקשורתי גם בעקבות הסיקור הסנסציוני של הכתבת מרי סאנשיין.
יוצא דופן בין השירים, ואחד משיאי האירוניה במחזמר, הוא השיר "קלאס", שבו שתי הרוצחות מבכות את אובדן התמימות והסדר ששררו פעם בעולם. ההנחיה לביצוע השיר הזה היא "כמו פרנץ שוברט".
פרד אב, כותב מילות השירים ב"שיקגו", וג'ון קנדר, המלחין, יצרו יחד שישה־עשר מחזות־זמר. בחלק גדול מהם הם עושים מטעמי שואו־ביז מזירות אפלות. הדקדנטיות של "קברט" בצל האיום הנאצי; הפנטזיות של אסיר הומוסקסואל על "נשיקת אשת העכביש" בבית כלא בארגנטינה; "ביקור הגברת הזקנה" הגרוטסקית, שבה אישה זקנה מצילה עיירה ענייה תמורת דמו של מאהב שזנח אותה – ואלה רק שלוש דוגמאות. אבל ככל שיהיו אפלות, תמיד יש בזירות הללו כמה פינות של חמלה. במחזמר "שיקגו" קשה למצוא כאלה, ובכל זאת אהב אותו פרד אֶבּ יותר מכל "ילדיו". "זה היה המחזמר השמח ביותר שכתבנו אי־פעם", אמר בריאיון לתוכנית הטלוויזיה Theatre Talk ב־2003. ה"שמחה" הזאת גלומה כבר בתחילת ההצגה, כשהמנחה מכריז: "גבירותיי ורבותיי, אתם עומדים לצפות בסיפור על רצח, תאוות בצע, שחיתות, אלימות, ניצול, ניאוף ובגידה – כל אותם הדברים הקרובים לליבנו".
אין זה מפתיע אפוא שהמחזמר "שורת המקהלה", שעלה לראשונה בברודווי באותה עונה כמו "שיקגו", הוא שגרף את מרבית פרסי הטוני באותה עונה, ואילו "שיקגו", שהיה מועמד ל־12, לא זכה אף באחד. ובאמת, איזה סיכוי היה לה, לסאטירה על אובססיה לכוכבנות ועל נוכלותם של בעלי השררה, מול ערב על רקדנים, חלומותיהם ומאבקיהם לכבוש מקום ב"כורוס"? אבל ל"שיקגו" לא הייתה כל כוונה לרגש. לדידו של מורדן, הוא היה קר ואכזרי כמו ששום מחזמר לא היה לפניו. באופן אירוני, על ידי הצגת הדמויות כאייקונים מהעבר הרחוק של תעשיית הבידור האמריקנית, "הוא מאפשר לקהל הזדהות לא רגשית אלא אינטלקטואלית, ואף לא עם אחת מהדמויות, אלא עם כל הקונספט של המחזמר".
אבל ב־1975 הקהל כנראה לא הזדהה מספיק עם הקונספט. אמנם ההפקה המקורית של "שיקגו" רשמה מניין נאה של 936 הצגות, אבל ההפקה המקורית של "שורת המקהלה" רצה מעל 6,000 פעמים. אירוני משהו שכאשר הפקת חידוש של ה"שורה" עלתה בברודווי ב־2006, הפקת החידוש של "שיקגו" רצה שם כבר עשר שנים. זו המשיכה כאמור עד משבר הקורונה, וייתכן מאוד שעוד תשוב עם חזרת ברודווי לפעולה (הפקת החידוש של "שורת המקהלה" רצה כשנתיים).
משל לחיים באמריקה
מה מחזיק את "שיקגו" בחיים זמן רב כל־כך? אולי העובדה ש"שחיתות לא יוצאת מהאופנה", כפי שהעיר המלחין ג'ון קנדר כשעלתה הפקת החידוש ב־1996. העובדה הזאת שימחה כמובן את היוצרים, ונראה שהם לא הופתעו מהרלוונטיות של יצירה שכתבו עשרים שנה קודם לכן, רלוונטיות שהתקבלה לא רק ממשפט או־ג'יי סימפסון, אלא גם מפרשת מוניקה לווינסקי.
משפט סימפסון והסיקור התקשורתי שזכה לו היו הד למסר של "שיקגו", שלפיו, הגנה משפטית יקרה היא בסך הכול גרסה של שואו־ביזנס. וכפי שרוקסי המציאה היריון כדי לעורר את רחמי הציבור, כך טענו הסנגורים של סימפסון כי גזענותו של חוקר הרצח היא שהזינה את ההאשמות נגד הידוען.
לפני כשנתיים וחצי שוחרר סימפסון מהכלא לאחר שריצה תשע שנות מאסר על שוד מזוין. לפי הדיווחים, השחקן והבמאי סשה ברון כהן שילם לו 20 אלף דולר על השתתפות בסרט שלו. בסוף "שיקגו", רוקסי ווֶלְמָה מודות לנו, הקהל, על "מכתבים, מברקים, ומילות עידוד שעזרו לנו לעבור את החוויה הנוראה הזאת", תוך שהן זורקות לעברנו זרי פרחים. "אתם יודעים", מוסיפה ולמה, "הרבה אנשים איבדו אמון באמריקה… אבל אנחנו דוגמה חיה לאיזו מדינה נפלאה זו".
מורדן כותב שהבחירות בארה"ב ב־2016 הפכו את המחזמר לרלוונטי שוב, בפרט בשל תמונת הסיקור התקשורתי שהוא מציג. בסיום ספרו הוא מביא את דבריו של העיתונאי זוכה פרס פוליצר גלן גרינוולד, ש"איש לא היה רואה בו ימני", ולפיהם הדמוקרטים הנואשים מוכנים להיאחז בכל "טענה או טקטיקה" ו"ליישר קו עם כל רשע" כדי להגן על עצמם מפני "הסכנות הרציניות של נשיאות טראמפ", לעיתים בלי להבחין בין עובדה ל"עובדה אלטרנטיבית". משבר הקורונה גורם לאזהרתו של גרינוולד להישמע מעט חריפה מדי, שהרי כמה מההתבטאויות הנשיאותיות האחרונות מראות שהסכנות הנובעות מטראמפ אולי רציניות יותר משהעריך. "נראה שאנחנו חיים היום בתפיסת העולם של מורין ווטקינס", כותב מורדן, "חסרי אונים וחסרי יכולת להבחין בין תעמולה לתגלית". שם המחזה אינו מכוון אל העיר שיקגו, הוא מוסיף, "המשמעות שלו היא 'החיים באמריקה'".
אין צורך להכביר מילים על הרלוונטיות של מגוון הנושאים העולים מתוך "שיקגו". למסר העולה מספרו של מורדן על כוחה וערכה של סוגת המחזמר, גם אם היא בראש ובראשונה סוגה אמריקנית, קשה להישאר אדישים. "אינטלקטואלים לגלגו על כך ש[המחזמר] הוא צמר גפן מתוק, אבל הם טועים", הוא כותב. בפרק בספרו על יחסיהם של פוסי וּורדון, יחסים שעמדו במרכזה של מיני־סידרה אמריקאית חדשה ששודרה גם אצלנו, מצטט מורדן משפט שפוסי אמר פעם לוֶרדון: "אנשים שבאמת מבינים אותנו הם כל כך נדירים, עד כי אנחנו פוגשים רק שניים או שלושה כאלה במהלך כל חיינו. אבל בלעדיהם אנחנו מרגישים בודדים". המחזמר, כותב מורדן ממש בסוף ספרו, הוא "האמנות שבאמצעותה אנחנו מבינים את עצמנו… האנשים שיצרו אותה היו החברים שהבינו אותנו". קשה להפריז בציפייה למפגש המחודש עם ה"חברים" הללו ויצירתם, כשאורות מחוז התיאטרון ישובו לנצנץ.
אייל שרף הוא שחקן, זמר ומומחה לתיאטרון מוזיקלי. מגיש סדרת מפגשים מוזיקליים בנושא המחזמר האמריקני
