כבר כמה שנים שהשם צוריאל סדומי מזמזם סביבי, ומכר שקרא כתבי־יד שלו רמז לי ״לצפות למשהו אחר״, ושזה ״טוב במיוחד״. הדבר לא נסתר מעיניהם של אנשי הוצאת ״פרדס״, ו״הסיפורים החדשים של האחים גרין״ ראה אור ערב מגפת הקורונה, עיתוי אומלל בכלל, ובפרט להולדת ספר, כשעולם התרבות נדחק לפתע לעדיפות האחרונה. אבל נעבור גם את זה וכולי תקווה שהספר המופלא הזה יקבל את הבמה והמקום הראויים לו, בחזית ספרות המקור העכשווית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתי מעצר של בן 14 מגיע למהדורה המרכזית?
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– האב, הבן וחרדת הנטישה
״הסיפורים החדשים של האחים גרין״ (מחווה לחנות הפרטית התל אביבית האהובה?) הוא מלאכת אוצרוּת של שמונה סיפורים, שבהם סדומי מביא אל הספרות הישראלית את הדבר שהיה כה חסר לי בה: ניחוח אוניברסלי, ולא בתצורת ״הישראלי שמנסה את מזלו בניו יורק״. מלבד האוניברסליות, קשה לי לאפיין את כתיבתו, בין היתר בשל הוורסטיליות של הסופר, והתיאור שנראה לי ההולם ביותר הוא פשוט זה: סדומי יודע לספר סיפור.
שירותים, מסעות צלב ומגפות
הספר מוזנק עם ״אגאתה״, סיפור על זונה תל אביבית אצילית וגאה הלוכדת במו ידיה רוצח סדרתי, שחברותיה למקצוע הן קורבנותיו. הגיבורה מכונה כך על שם אגאתה כריסטי, דבר שיוצר פאזל משעשע של רפרנסים ורמזים נוכח הרציחות והפיענוחים, בסיפור שעומד בפני עצמו גם במנותק מסופרת המתח הבריטית אך מהווה חגיגה כפולה לאוהביה. ״אגאתה״ מסופר מנקודת מבטו של מנהל המרכז לבריאות האישה ברחוב הירקון, סיפור מכמיר לב עם טוויסט א־לה כריסטי, שלמרות שניחשתי אותו – הוא עדיין עתק את נשימתי. נראה שסדומי לא בחל ברמזים, כאילו שאינו משעין את הצלחת הסיפור על טוויסט מבריק, מה שרק מוסיף לו נקודות. בחירה מעולה כסיפור הפותח של הקובץ, תצוגת תכלית הן לכישרונו של המחבר והן לייחודו בנוף המקומי.
הסיפור ״תהילת עולם״ מסופר מהצד השני: מנקה שחורה בשירותים של בית משפט ניו יורקי, שמגוללת את סיפורו של שופט לבן אחד שנהג בה באהבה ובחמלה והרעיף עליה יחס מועדף, בניסיון לסייע לה לעלות כמה מדרגות סוציואקונומיות. זהו סיפור על נערה פיקחית, חרוצה ואופטימית, הנמצאת בתחתית שרשרת המזון, חיה עם בעל בטלן, מתעלל וארסי ונקרית בדרכה של נשמה טובה אחת. באמצעות הצצה חכמה ועדינה אל ״מאחורי הקלעים״ של תאי השירותים – הבסיס המשותף לכל אנוש – סדומי חושף את העיוות שבפערים החברתיים העצומים.
״סלון״ מציג דמות לבבית היוצרת את עולמה שלה, אלג׳יראית שפותחת סלון יופי בעיר מרסיי, אישה חיובית ואותנטית בעלת גינונים גבוהים וחלומות, אוהבת ספר, שסוחפת אחריה שוחרי תרבות וחיה בגפה בדירה מעוצבת. המסתורין האופף את חיי הגברת מקים לה כמה וכמה אויבים ולשונות רעות שמוציאות דיבתה, בהם אב הכנסייה.
בסיפור ״עלייה לרגל״ סדומי לוקח אותנו לדרום אירופה של מסעות הצלב והמגפות, לעולם של יהודים תחת נצרות מיסיונרית, ולחייו של רבי הושעיה, שמאבד את קרוביו במעשייה על מוות, אהבה ואמונה. סיפור בעל אווירה, שפה ועולם מושגים שונים מאוד מהאחרים, כאלה החושפים פן נוסף במגוון האמנותי של סדומי.
שואה, סלולרי ואפרו־אמריקאיות
״הסיפורים החדשים של האחים גרין״, שנתן לספר את שמו, הוא אכן אגדת זוועה גרמנית מודרנית, החותכת אל גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לסיפור על אדריכלית מצליחה שהיא אישה מוכה על ידי בעל חצי יהודי, ועל ילדיהם שנחשבים פתאום ל״מישלינגים״. סיפור רגיש הכולל דילמה משוללת כל תקינות פוליטית – אישה מוכה מול הסגרת בעל יהודי לנאצים – ולכן מעניינת, מזיזה ונוגעת. דווקא בגלל שסדומי אינו מאכיל את הקורא בתובנות מוסריות אלא מספק את הפרטים ומתקדם מבלי לפרש, או במילים אחרות – דווקא בגלל שאינו מטיף – המסר מחלחל עמוק. ואיכשהו, המסר אצלו הוא תמיד אהבת האדם.
ב־Nigrum terrae שבים אל העולם החדש, הפעם אל לוסיאן, עוזרת בית שחורה חכמה וחריפה, שנצמדת לאני שלה וסולדת מניסיונותיהן של אפרו־אמריקאיות אחרות ״להתאשכנז״. הסיפור מתאר את מערכת היחסים בינה לבין הכומר/הדוקטור מייסון השחור (טוב לב, כמובן, כהרגלו של סדומי), שבביתו היא עובדת. לוסיאן מסנגרת על תפיסת עולמה האתאיסטית, כשהיא שוחטת בגיליוטינת לשונה פרות קדושות מבלי למצמץ, כל זאת לאוזני הכומר הסובלני, הקשוב והרך. הכומר מייסון דואג להשכלתה של לוסיאן, בסיפור שמתכתב בצורה מעניינת עם ״תהילת עולם״. דווקא כאן הסיפור מתחיל כמו דיאלוג מעט שחוק ומעוצב מדי, בכתיבה שנשמעת קצת כמו תרגום מהונדס ולא כשפת מקור, אך רגעי הקסם והזוויות המחדשות שמוארות במהלכו מאזנים את הכף לחיוב, ובעיקר המסר החברתי החשוב, שמובע בכל זאת בדרך שונה ממה שהאוזן מורגלת בו. כמו בסיפור שקודם לו, סדומי מעמיד את הקורא בדילמה – הפעם ״מתחרות״ זו בזו צרות השחורים מול שואת היהודים – במפגש מעניין, מעורר מחשבה ולא־חוסך־שבטו בין שתי קבוצות מופלות, שסדומי מציג כאיים, לא כמשיקים.
״סלולרי״ פונה פניית פרסה לפורטוגל ומגולל בפנינו את סיפור מותו של סופר ידוע ואהוב, שרופאו המיוסר מחליט להאשים חברת סלולר בגידול המוחי שהביא להתפגרותו. סיפור זה, הכולל בתוכו גם הקשר יהודי, נכתב בעט שמזכיר את זה שבו נכתב ״אגאתה״, והוא כולל נימה וסצנות מעולם הפארסה, כל זאת מבלי לאבד ממקוריותו ומבלי ליפול בשום שלב אל מחוזות ה״מעיק״, ״מתאמץ״ או ״מתענג על גדולתו כסופר״.
הסיפור האחרון בקובץ, ״פסקול״, הוא סיפור מופלא על ניצולת שואה פרקטית, אקטיבית ואופטימית, ששום נסיבות לא ניצחו. בלואיזיכן יש משהו מהעוצמה ומהרוח של אגאתה, על אף השוני מקצה לקצה בנתונים – פרוצה ממוצא צ׳כי מול אלמנה ניצולת שואה מגרמניה בת שמונים ושמונה, שהוציאה מהלימון החמוץ, המבאיש והרקוב ביותר לימונענע. סיפור בעל מבע יוצא דופן, המתאפיין במשפטים קצרים, חותכים וענייניים, בגוף שלישי, שיוצרים הן אובייקטיביות וריחוק מן האני – אולי לצורכי הישרדות ומבט קדימה בתנאי חיים לא־חיים, והן כבוד עצמי כדרך הדיבור הגרמנית של פנייה בגוף שלישי לאדם נכבד (או זר…). ובכל זאת – ״פסקול״: קול שבמידה זו או אחרת נמחק, או הוחלף על ידי הנסיבות בדבר מכאני יותר, תכליתי. השם ״לואיזיכן״, מנגד, כינוי חיבה ילדי ללואיזה, מאיר את הצד השני: את הדבר המקורי ההוא, האותנטי, שנותר מהילדה ששרדה את השואה. הסיפור צופן בחובו כמה הפתעות מבניות מופלאות וחזקות.
דמויות שוליים עם עמוד שדרה
אחד הדברים המשותפים לכל הסיפורים בספר הוא מבט חומל, אנושי ועגול על דמויות שוליים. אפילו האדריכלית המצליחה היא אישה מוכה, וב״סלולרי״ הרופא דחוק לשוליים אל מול מלחמתו בענקית התקשורת, והחמור האומלל המוביל את ארונו של הסופר המת, שאולי הוא אלגוריה לאנושות. גם לואיזיכן החזקה צימחה עצמה באמצעות עמוד שדרה מברזל מהתחתית הנוראה ביותר – שם שנמחק לטובת מספר מקועקע על היד – לאישה שמשיגה את כל חפצה. עוד חביבה עליי יכולתו של סדומי לכתוב את העברי ואת הלועזי באותה דרגת אמינות, וכנראה שגם באותה דרגת היכרות. כתושבת ברלין בעבר, מהסיפור המתרחש בעיר אין לי ספק שסדומי מכיר היטב הן את המקום והן את המנטליות של תושביה.
סדומי אוהב אנשים, והוא מראה את הפנים היפות שלהם, את גדולת הנפש והרוח בתוך מצבים ונסיבות כעורים. דמויות שוליים ככל שיהיו, יש להן את עצמן, חוט שדרה זקוף שאינו מתכופף עם כל רוח, דמויות בוטחות בעצמן, מלאות אופי, מסתכלות קדימה. סדומי מאיר גם את הנמוך באור יקרות. הוא מאמין באדם.
התיאורים והדימויים של הסופר קולעים ולא מעייפים. הוא משתמש בהם לתיאור, לא לקישוט שמאט את הקצב, ולא צרמה לי שום שורה קלישאתית או ציור מילולי שקהה משימוש ספרותי. סדומי משתמש לא מעט ברפרנסים לספרות קלאסית, בצורה עדינה ובטוב טעם, יושב לו על כתפי ענקים אך מייצר את עצמו על נייר, מקליד דבר־מה שהוא אך ורק שלו. סדומי שועט קדימה, אך לא ממהר. מספק פרטים הכרחיים ומעניינים לבניית תפאורה אך אינו סוטה מהמסלול. לא מאבדים אותו בשום שלב.
שמונה סיפורים, אף אחד מהם אינו filler. לעיתים מתפרסמים קובצי סיפורים שבהם נראה כי סיפור או שניים הם ברמה נמוכה מהאחרים או שמקומם פשוט אינו בקובץ. זה אינו המקרה כאן. כל סיפור בול, וגם ביחד הם עובדים נהדר. עבודת אוצרות שהצליחה.
ספרי הוצאת ״פרדס״ נוהגים גם לשובב את העין ולהקפיד על תוצרתם. ובכל זאת, לפחות במקום אחד תהיתי האם הספר עבר עריכת לשון קפדנית (פעמיים, למשל, צרם לי ״הסתבר״ במקום ״התברר״). דפדפתי אל עמוד הקרדיטים, שם לא מצאתי אזכור ספציפי לעורך לשון. מכל מקום, הספר ערוך ברמה גבוהה וטעות בטלה בשישים אינה פוגמת ברמת החוויה, שמאופיינת בהגהה ובגימורים מוקפדים.
שבח נוסף להוצאה, ששומרת על קו אישי ואנין המתעלם מן המיינסטרים ומוציאה לאור קובצי סיפורים. רווח נקי של הקורא. כמו בסקירות קודמות, אחזור על קריאתי, תרתי משמע, להעלאתו של הסיפור הקצר על נס ולהשבת קרנו שדעכה על לא עוול בכפה. הנה, קראו את צוריאל סדומי! כל כך הרבה עולמות שלמים בספר דק כרס אחד – האין זה נפלא? אל תשכחו את השם. אמנם במקרה של שם כה ייחודי זה לא יהיה קשה, וממילא את סדומי תזכרו בגלל התוכן, הכישרון, הסיפור. כתיבתו של סדומי היא הדבר שלו חיכיתי בספרות המקור הישראלית.
הסיפורים החדשים של האחים גרין
צוריאל סדומי
