עלילת "רחוב 60" מתרחשת לאורך שנת הלימודים תשע"ד ובצל אירועיה – עד לחטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן, הנחווים בה כאנקדוטות, ורצח הנער מוחמד ח'דיר, הנחווה בה כקטסטרופה. זירותיה הן שכונת עג'מי ביפו, והמלון־מובלעת אמריקן קולוני במזרח ירושלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
– אהבת חינם: להתמקד בטוב ולא ברע
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
השכונה היפואית הייתה נתונה אז, בעיני המסַפֵּר, בסערת ייהוד ונישול, ששני פנים לה. האחד אינטרסנטי ותמים כביכול: ה"ג'נטריפיקציה", כלומר הפיכתה לשכונה אופנתית ויקרה, ובפועל יהודית. והשני, פעילות פרובוקטיבית של הימין הקיצוני. האירועים המכוננים את העלילה בדיוניים: טביעתו של ראש הפולשים הימנים בים, המתגלית כרצח שלו – והתארגנות אנרכיסטית, שאולי יש לה יד בדבר.
העלילה מדלגת חליפות בין יפו לירושלים – ובין שני מְספרים בגוף ראשון, נטולי שֵם. האחד, ביפו, הוא אדם שקפיצה קטנה לגוגל מלמדת כי הוא עונה למאפייניו ולסיפור חייו של מחבר הספר, אלדר גלאור. הוא, אשתו ובנם גרים ביישוב אקולוגי בגליל (על כך סופר בספרו הקודם של גלאור, "מדריך לגידול ילד"), אך לרגל עבודת אשתו הם שוכרים עתה דירה בעג'מי לשנה ונהנים מחיי העיר המעורבת. לעומת זאת, בנם בן העשר מתקשה להתרגל לחיים בעיר ובבית הספר הדמוקרטי שהוא נשלח אליו. הבן הוא כלי לשיקוף לבטיהם הרעיוניים של ההורים.
במהלך השנה נסחף המספֵּר אחר חבורת האנרכיסטים, אף כי עוד פועם בו תסביך ציוני. הדברים שהוא רואה ושומע בקרב האנשים האלה, מקורות ההשראה ושיטות הפעולה המקוריות של מנהיג החבורה, ספרן חיוור למראה – כל אלה הם בעיניי החלק המעניין ביותר בספר. אך אם אמינותו של התיאור דומה לזו של תיאורי אנשי הימין ביצירה, הנה עניין זה נותר בתחום הבדיוני הטהור בלבד.
בירושלים – אבל גם, מתוקף תפקידו, במקום הפשע ביפו – נמצא המסַפר השני: חוקר מן המחלקה היהודית בשב"כ, המפענח את רצח פעיל הימין. מבחינה עלילתית סיפורו של השב"כניק מרתק; והוא גם מספר מוצלח מעמיתו (ונחקרו) היפואי. שניהם מתחבטים בצדקת הדרך: אם ידידנו היפואי מרגיש אשם על שהוא גר ביפו, הנה ידידנו מהשב"כ מסוגל בהינף עמוד אחד להיטלטל מנאום ציוני שנון נגד צבועי השמאל האירופי – אל תליית כל רעות העולם ב"כיבוש", או אל התהייה אם לשב"כ יש בכלל זכות להפריע לאנרכיסטים להרוג כהניסטים. הפתרון שנפשו מוצאת לייסוריה הפוליטיים הוא התקף פסיכוטי.
הספר על קולותיו – שני המסַפרים, וגם המחבר־המובלע, כלומר דעתו המשתמעת של המחבר – מתרוצץ בין גישה אנטי־ציונית וגם אנטי־קפיטליסטית גלויה, המתחבטת רק אם מלחמת אזרחים רצויה או לא, לבין עמדת אמצע המעדיפה להתנגד ל"רוע" האלים מימין וגם משמאל.
עצם דעתנותה של היצירה אינה צריכה להיזקף לרעתה, גם אם דעתי הפרטית אחרת; אך אי אפשר להניח דעתנות זאת בסוגריים. זאת, ראשית, מסיבה ברוכה: הפן הרעיוני הוא בעל תפקיד מרכזי ומפרֶה בעלילה התוססת. אך גם מסיבה ברוכה פחות: המספרים נוטים להטיף ולנאום באוזנינו. לרומן אופי תיעודי־למחצה, המתבטא לרעה בפובליציסטיקה השוטפת אותו, וגם בסגנון שהוא בחלקים גדולים מדי לא אמנותי אלא עיתונאי ואפילו עיוני, כולל הערות הסבר המתחילות ב"מדובר ב־" וכדומה.
הלהט הדעתני המנשב מהיצירה, והגבול המטושטש בין גלאור הביוגרפי לגיבורו הבדוי, בין ה"אוטו" ל"פיקשן", מקשה לעיתים על הקורא לקבוע אם התבטאות שמאלית אולטרה־מוקצנת נועדה להלעיג על השמאל המיופייף, או שמא נאמרת כפשוטה ואומרה אינו יודע שהוא כותב את הקריקטורה של עצמו. אך גם כך, הספר מספק מבט מעמיק ומהנה על עולם אידיאולוגי השוכן בקרבתנו, עולם רב השפעה שרב בו הנסתר.
רחוב 60
אלדר גלאור
אפיק
200 עמ'
