בימים ראשון עד חמישי, עמי ורוד הוא עורך דין במשרד תל־אביבי. בסופי השבוע הוא פושט את גלימת בית המשפט, מסיט הצידה את הקלסרים ואת פסקי הדין, ויוצא, חמוש במצלמה, לרחובות תל־אביב. בשנים האחרונות מתעד ורוד, צלם אורבני, אמנות גרפיטי: יצירות רחוב שצצות בעיר הלבנה – אך גם בחיפה ובירושלים – כפטריות אחרי הגשם, מופיעות לפתע על בניינים נטושים ובשכונות מצוקה, מייפות מעט את הרחוב האפרורי. את הצילומים הוא מעלה לחשבון האינסטגרם הפעיל שלו, ומבחר מהם מככב ב"גיבורי רחוב" – תערוכת חוצות שמוצגת בימים אלו בשדרות דב־הוז בחולון, במסגרת עונת העיצוב בעיר. התערוכה, שאצרה שירי ברוזה, מציגה 36 תצלומים של ורוד, טעימה מן העושר של אמנות הרחוב בישראל.
"'גרפיטי' זו מילה מאוד גדולה", מסביר ורוד, "גרפיטי יכול להתחיל מקשקוש על הקיר של מישהו שמרסס את השם שלו, ולהגיע עד ליצירות אמנות ברמה הגבוהה ביותר. אני מתעניין באמנות הגרפיטי – יצירות שנמצאות היום בעיקר בתל־אביב, באזורים המוזנחים יותר של העיר, בדרום תל־אביב וסביב פלורנטין. לא תמצא עבודות גרפיטי בצפון תל־אביב, אלא רק באזורים הפחות יוקרתיים של העיר, במקומות שבהם אמנות הרחוב מייפה את המבנים הישנים, המתפוררים. אולי זו מעין פשרה שהעירייה מוכנה לקבל. צריך לזכור שהרחוב הוא מקום ציבורי: אתה לא יכול לצייר מה שאתה רוצה איפה שאתה רוצה, כי זו עבירה על החוק, וצריך לקבל היתר אפילו כדי לתלות שלט, קל וחומר כדי לצייר על נכס של מישהו. לכן הגרפיטי מופיע בעיקר במבנים נטושים, בבתי מלאכה ישנים, באזורים שמיועדים להריסה. על גשר מעריב, למשל, היו לא מעט עבודות גרפיטי, והכול נמחק. גם באזור פלורנטין, שם היו סמטאות קטנות מלאות יצירות גרפיטי, כשהתחילו לשטח את כל המבנים – הכול נעלם".
כלומר, מדובר באמנות שחיה על זמן שאול.
"נכון. בהגדרה, אמנות גרפיטי היא אמנות שזמנה קצוב. אם אתה מצייר על קיר, מחר מישהו יכול לבוא ולכסות את הציור, או שהבניין ייהרס, או שהזמן ומזג האוויר עושים את שלהם. חלק מהצילומים שלי נועדו לתעד את היצירות הללו. צילמתי הרבה יצירות שכבר לא קיימות, ובמובן הזה העבודה שלי היא מעין הנצחה".
ורוד מחלק את יצירות הגרפיטי ברחוב לשניים: ציורי קיר ממוסדים, שנעשו בתיאום עם הרשויות – כאלה ניתן למצוא, למשל, בשוק מחנה יהודה ובמדרחוב בירושלים, וכן בנחלת בנימין בתל־אביב – ויצירות גרפיטי מחתרתיות, שנוצרות לעיתים באישון לילה ומופיעות בעיקר על מבנים ישנים. "ציורי הקיר הממוסדים פחות מושכים אותי כצלם", הוא אומר, "יש משהו בגרפיטי האנונימי, האסור, שמסקרן אותי יותר. אני אוהב את מה שנעשה במבנים ישנים, בעיי חורבות, בבניינים נטושים. קשה לי להגיד למה, אולי זה מבנה אישיותי, אבל משהו בישן, במתפורר, באנונימי, מרגש אותי. לפעמים אני נמשך לצלם אפילו סתם קיר ישן, מתפורר, שהצבע שלו מתקלף. לפני כמה שנים הייתי בבולגריה, במבנה ענק שנקרא בוזלודז'ה, היכל שנבנה ב־1981 על ידי המפלגה הקומוניסטית של בולגריה כדי להנציח את הקומוניזם, אך נזנח כמה שנים לאחר מכן, עם נפילתו. השקיעו בבנייה של ההיכל הזה עשרות מיליוני דולרים, והוא עומד היום ריק ומתפורר. זה דבר מדהים ומלא סימבוליקה, להיכנס לשם, עם הסמל הגדול של הקומוניזם מעליך, מתפורר, עם טיפות גשם שנופלות עליך מהתקרה, ועם תמונות של כל גיבורי הקומוניזם מתפוררים על הקיר. זו חוויה סוריאליסטית".
עננים עננים בתמונה
השיטות ליצירת גרפיטי מגוונות: חלק מהאמנים מציירים תוך כדי סנפלינג, ואילו אחרים יוצרים באמצעות מוט ארוך. אמנים אחרים משתמשים בטכניקה של הדבקה: מכינים את היצירה בבית ומדביקים אותה על הקיר; טכניקה נוספת, פשוטה יותר, היא של שכפולים שמודבקים בכל רחבי העיר. האמנים, שכולם כמעט פועלים תחת כינוי מסוים, מגיעים ממגוון רקעים ותרבויות: יש בהם עולים מרוסיה ומארה"ב, ויש בהם ישראלים צברים, בוגרי בתי ספר לאמנות. "קשה לומר מה מניע כל אחד מהם", אומר ורוד, "אבל באופן כללי אפשר לומר שהם אנשים שמחפשים את הרחוב כבמה להתבטאות, לפעמים גם למחאה אישית ציבורית, להוציא כל מיני דברים, לפרוק. עבור אחרים יש כאן מעין מרד, ולעיתים גם פלטפורמה להתפרסם. ברור שמי שנהיה אמן רחוב הוא לא בדיוק אמן סטנדרטי".
עם זאת, לא מעט מאמני הרחוב הפכו לאמנים מוכרים יותר, והממסד האמנותי אימץ את חלקם אל חיקו. כך, לפני שנים אחדות הציגו כמה אמני גרפיטי בולטים את יצירותיהם במוזיאון תל־אביב. "יש אמנים שגם מוכרים עבודות שלהם", אומר ורוד, "הם חיים כאמנים ומתפרנסים מזה. הדוגמה המעניינת ביותר היא של אמן בינלאומי בשם בנקסי, שיצירות שלו מוערכות כיום בעשרות אלפי דולרים. הוא צייר יצירה על דלת של בית בעזה, ומי שגר באותו בית לא ידע שמדובר בבנקסי, עד שבא מישהו אחר, ממולח יותר, קנה ממנו את הדלת ומכר אותה בעשרות אלפי דולרים. זו כמובן דוגמה קיצונית, אבל כן, חלק מהאמנים בנו את שמם מעבודות שהתחילו ברחוב. בשנים האחרונות, הממסד האמנותי דווקא מאמץ את הז'אנר הזה. חלק מהצילום שלי נועד גם כדי לתת במה לאמני הגרפיטי, להוציא את האמנות שלהם מגבולות הרחוב, ואם יש לי 2,000 עוקבים באינסטגרם, זה יוצר אפקט. לא מעט אנשים יוצרים איתי קשר דרך האינסטגרם ושואלים אם אפשר לבוא לראות אמנות גרפיטי בתל־אביב, ונוצר כר פורה לתיירות – מה שקורה כבר בברלין, בלונדון ובפריז, קורה עכשיו גם בתל־אביב: התפתח ענף תיירותי שמתעניין באמנות רחוב".
תערוכת צילומיו של ורוד מציגה כאמור 36 צילומים של יצירות גרפיטי, שחלק גדול מהן כבר אינן. "אמנות הרחוב פיתחה תת־ז'אנר של צלמי אמנות רחוב", אומר ורוד, "אני מצלם את האמנות וגם את הנוף האורבני, והאמנות משתלבת לי בתוך התמונה, ומוסיפה לקומפוזיציה. צילום אורבני, ככלל, יכול להתאפיין בצילומי רחוב, צילומי דמויות, מבנים מבחוץ ומבפנים. אבל לא מדובר כאן רק בצילום שמתמקד בעיר – יש כאן גם סוג מסוים של מומחיות בצילום, ומיומנות שנדרשת כדי להתמודד עם התנאים של העיר. בישראל, למשל, יש אתגר של אור וצל. שלא כמו באירופה, האור בארץ הוא רוב הזמן אור לבן חזק, ולכן צילום אורבני צריך למצוא פתרון לנושא הזה. זו הסיבה שאני מצלם בעיקר בסתיו, כשיש עננים, או בשעות בין־ערביים. באופן אישי, אני אוהב שהשמיים נכנסים לתמונה, והעננים הם חלק מהקומפוזיציה. הרבה פעמים אני מחכה לשמיים מעניינים, ואני יודע שרוב הזמן לא יהיה לי את זה כאן".
בשביל הנפש
לאחר שנים של שוטטות בין יצירות גרפיטי ברחוב, ורוד כבר מזהה את טביעות החותם של האמנים. "לכל אמן יש ייחוד משלו", הוא אומר, "כשאני התחלתי להתבונן ביצירות גרפיטי, נמשכתי לראות מה זה הציור הזה שם, מה יש על הקיר הזה. ראיתי דמויות וסגנונות, והתחלתי לזהות דפוסים ולשייך אותם לאמנים שונים. היום אני יכול לראות ציור ולזהות מיד מי צייר אותו, גם אם אין חתימה – זה סוג של טביעת חותם. אבל הז'אנר הזה כל הזמן משתנה ומתפתח, כך שתמיד יש מה ללמוד".
יש דרך להפוך את האמנות הזו לקבועה, ולא רק לזמנית?
"זה קורה לפעמים, למשל ברחוב אברבנאל בתל־אביב או בשוק מחנה יהודה בירושלים, כשהתריסים של בתי העסק התמלאו ציורים. אלה פרויקטים ממוסדים שאמנים יזמו בשיתוף עם העירייה, והיום זה נראה אמנותי ויפה לקהל. זו צורה אחת של מיסוד האמנות הזו, ואין ספק שהיא משנה לגמרי את המקום. בכלל, אמנות גרפיטי היא ז'אנר שאפשר באמצעותו לשנות מן הקצה אל הקצה אופי של שכונה או של אזור. לפני כמה שנים הייתי בלונדון, ונסעתי במיוחד לאחת השכונות המרוחקות בעיר, שכל תושביה הם מהגרים. זו שכונה שכדי להגיע אליה צריך לנסוע עד לתחנה הסופית של הרכבת, ואז לקחת עוד רכבת. מקום שאף אחד לא מגיע אליו. נסעתי לשם בגלל פרויקט מדהים של גרפיטי, עם עבודות נהדרות של אמנים בעלי שם עולמי, שיצרו על קירות הבתים בשכונה. הם הוציאו מפה של השכונה שאפשר לנווט איתה ולראות את כל היצירות, והנה, שכונה שכוחת אל שאף אחד לא מגיע אליה הפכה לאתר תיירות, שמטיילים בו עם מפה. האמנות הזו יכולה ליצור דברים מאוד חיוביים".
אף שגם כיום יש תיירות גרפיטי בתל־אביב, כזו שמושכת אליה תיירים סקרנים מהארץ ומחוצה לה, ורוד אומר שהאתגר המרכזי שעומד בפני אמני הרחוב בישראל הוא העובדה שנעשה יותר ויותר קשה למצוא מבנים לצייר עליהם. "אזורי הגרפיטי בתל־אביב הולכים ונכחדים", הוא אומר, "הנדל"ן בארץ יקר, ואין כאן הרבה אזורים זנוחים. באירופה אפשר למצוא הרבה מבנים נטושים, אבל לא כאן. בתי מלאכה ישנים או אזורי תעשייה מתפוררים מתחילים להימחק, והנדל"ן בסוף ינצח. אזורים שהיו מלאי גרפיטי הולכים ונעלמים בשנתיים האחרונות, וקשה יהיה למצוא מקומות לצייר בהם. במקביל, ואולי באופן פרדוקסלי, בשנים האחרונות יש יותר הבנה שגרפיטי יכול להיות מוקד משיכה לתיירות פנימית ובינלאומית. אני חושב שעיריית תל־אביב מבינה את זה היום, והראיה היא שבאזורים מסוימים זה מתאפשר, בסוג של הסכמה שבשתיקה. אני לא מדבר על ריסוס כתובות נאצה במרכז תל־אביב, אלא על צבע ברחובות תעשייתיים זנוחים.
"יש ויכוח אידיאולוגי סביב השאלה מה צריך להיות ברחוב. אני לא בעד השחתה, אבל אני גם לא חושב שברחוב צריכים להיות רק שלטים של קוקה קולה, כי לקוקה קולה היה מספיק כסף כדי לשלם על שלט. יש ברחוב מקום גם לצבע ולאמנות, במקומות שיכולים להיות מקובלים גם על הרשויות, וכך הרחוב יהפוך לסוג של גלריה. זה יוצר תיירות, עניין ואסתטיקה ברחוב. יש הבדל ברור בין אמנות רחוב לבין השחתה. אני לא מעודד השחתה, אבל יש אזורים בתל־אביב עם סמטאות נפלאות שבהן הציורים הם תענוג לעיניים. אז למה לא?"
ורוד, כאמור, מצלם בעיקר בסופי שבוע, לצד עבודתו כעורך דין. "הרבה פעמים שואלים אותי איך אני משלב בין העבודה לבין התחביב", הוא אומר, "אמנות תמיד דיברה אליי. אני בא מבית אמנותי, ואני גם מצייר, ובמקצוע שלי אני עורך דין. האמנות היא בשביל הנפש, הזמן הפנוי. פעם ציירתי יותר, אבל היום אני בעיקר מצלם – זה יותר זמין לי ויותר נוח, לטייל עם המצלמה בכל מיני מקומות, להסתובב במקומות הזנוחים והנטושים – זו מעין תרפיה אחרי השבוע העמוס. ועדיין, אלה שני עולמות שונים לגמרי. גם כשהייתי ילד, הייתי מתווכח בלהט מול המורים, והציורים שלי היו מעטרים את קירות בית הספר. אין סתירה בין הדברים".
