השנה היא 1892. קפטן ג'וזף בלוקר מקבל פקודה ללוות את אויבו המר צ'יף עיט צהוב, הגוסס מסרטן בכלאו, יחד עם משפחתו אל אדמות שבטם במונטנה. ג'ו מסתייג בחומרה אך נאלץ לקבל את המשימה. בדרך הוא וחייליו אוספים את רוזלי, ניצולה שכל משפחתה נרצחה בידי אינדיאנים. במהלך המסע תלמד הקבוצה להניח בצד את השנאה אל מי שנחשבים לאויביהם ולהבין שכל מה שנדרש זה לדבר ולהכיר את הצד השני כדי לפתח רגשות של אחווה וידידות. "אויבים", סרטו החדש של הבמאי סקוט קופר, מתחיל כדרמה ראויה עם המון כוונות טובות, אלא שככל שהסרט מתקדם הכוונות הללו עולות על גדותיו ומאיימות להטביעו.
קופר מנווט את סרטו על הגבול הדק שבין דרמה רצינית למניפסט הומניסטי וכל עוד הדרמה היא זו שמובילה את המהלך, "אויבים" מצליח לסחוף אל עולמו הקשוח, לרגש ולעורר מחשבה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא דמותו של הגיבור קפטן בלוקר, בגילומו האמין גם אם מעט חמור סבר מדי, של כריסטיאן בייל. בתחילת הסרט אנו זוכים להיכרות מאוד לא מחמיאה עם בלוקר. ההתנגדות שלו למשימה, הסיפורים על מעלליו במלחמה והשנאה היוקדת שלו לצ'יף הזקן והחולה מציגים אותו כאדם ברברי. קופר אף מחזק את הרגש השיפוטי שלנו כלפי בלוקר כשזה מחליט, ברגע שיצא מגבולות הבסיס, לשים אזיקים מיותרים ומשפילים על הגברים האינדיאנים שצווה ללוות ולחתוך את צמותיהן של הנשים. אלא שאז מגיע המפגש עם רוזלי והרוך והאינטליגנציה הרגשית שהוא מפגין כלפיה (ובהמשך כמובן גם כלפי הצ'יף ומשפחתו) מבהירה לנו שמיהרנו, ממש כמו כל דמויות הסרט, לשפוט את מי שלפנינו מבלי להכירו כראוי.
הצרה היא שהסרט לא מצליח לשמור על האיזון בין הדרמה למסר, שהופך למורגש יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת: ברמת המאקרו זהו המבנה המאוזן מדי שמקפיד לא לשים אף אחת מהדמויות המובילות באור שנוי במחלוקת ולדאוג תמיד לרכך את עמדתן – חשבנו שבלוקר אכזר? המסע יזמן לנו מישהו מעברו אכזר פי כמה. חששנו שהצ'יף ומשפחתו מסוכנים? הסרט יבדיל בינם לבין שבט אינדיאני אחר ורצחני שאינו מבחין בין לבנים לילידים. וכדי שלא נחשוב שרק האינדיאנים יכולים להיות צמאי דם, תוצג גם חבורת ציידי פרוות לבנים שחוטפים ואונסים את הנשים, שוב, ללא הבחנה בין רוזלי הלבנה לבת הצ'יף האינדיאנית.
ברמת המיקרו זוהי התנהלותן של הדמויות שלא אחת פועלות באופן לא לגמרי אמין. כך, המהירות שבה רוזלי מוכת הטראומה מפתחת קשרי ידידות עם האינדיאנים משרתת את האג'נדה על חשבון פסיכולוגיה בסיסית של דמות. בחלקו האחרון של המסע הבמאי כבר מוותר לגמרי על העלילה לטובת האמירה ובוחר במהלך נרטיבי מכעיס ממש כדי להעביר מסר פציפיסטי על אדמה והגירה. ראוי ככל שיהיה, כשהדמויות הופכות לכלי ציני בשרות המסר, הדרמה מתפוגגת ואנו נותרים עם פרופגנדה פשטנית.
אויבים, ארה"ב 2017. במאי: סקוט קופר, 133 ד'
