"רשימות מצאי נועדו לזמן שלא כותבים בו. הכתיבה העכשווית, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, שכחה את אמנות הפירוט" (22), כך כותב הסופר והפובליציסט היהודי־צרפתי ז'ורז' פרק בקטע שעוסק בחפצים שעל שולחן הכתיבה שלו; קטע מתוך אסופה של טקסטים שפרסם בעיתונות ובכתבי עת בין השנים 1976 ל־1982, וראתה אור בצרפת ב־1985. כמו בכל ספריו, פרק, שנחשב לאחד מחשובי הסופרים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד בספר "החיים הוראות שימוש", היה חובב אובססיבי של רשימות מצאי, מילונים ואנציקלופדיות, ולא פעם אתגר את הגבולות שבין פרוזה חופשית לאופני סידור ידע. עושה רושם כי כשלא כתב "פרוזה רצינית" עסק ברשימות מצאי, כלומר המשיך לכתוב בכל רגע את הדברים הטפלים ביותר שעלו במוחו המסעיר, רשימות של שמות מתוך ההיסטוריה, פירוט טכני משמים וחסר נשמה של סך כל הרהיטים בביתו וכדומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על כל אלה: לנסות להבין נשים
– הרמטכ"ל על "ג'נין ג'נין": "מציג באופן מעוות ושקרי את המציאות"
– קייטנה: לא לילדים בלבד
גם ספריו "הדברים", ו"חלל וכו': מבחר מרחבים" הם יותר רשימות שהופחה בהם רוח מקוריות רעננה מאשר רומנים עלילתיים או הגותיים, אבל הם מכילים כמעט בכל רגע סאבטקסט. כלומר, על פני השטח הם נדמים כמעין משקל נוצה, אך זו נוצה שמשקלה כבד הרבה יותר מכפי שהיא נראית, מכפי שהיא קיימת בעולם התופעות הפיזיקלי. כמי שנמנה על קבוצת "אוליפו", קבוצת סופרים ומתמטיקאים שפעלה בשנות השישים בצרפת ומטרתה הייתה ליצור מבנים ודגמים ספרותיים חדשים, שנכתבו תוך כפייה מראש של אילוצים או על פי אלגוריתמים שונים – פרק אהב את המשחקיות והשעשוע שבכתיבה, את המשחק בין ההגדרות הנוקשות של המרחב שלה.
אבל מה שעבד היטב בספרי הפרוזה שלו, השילוב בין הצורך הכפייתי למיין את העולם, יחד עם מרחבי הכתיבה הבדיונית – הופך בספר הזה למשקל נוצה בלשון המעטה, כלומר ספר הנראה כמו נוצה ושוקל באמת כמו נוצה, וגורם לתהות מדוע למעשה היה אקוטי לפרסם אותו. מילא ב־1985, העולם אז היה אחר, החפצים שפרק אהב להסתכל ולתהות על קנקנם היו אחרים. אבל ב־2020 העולם של פרק על שעוניו, חפתיו ושידותיו הוא נוסטלגיה עקרה, מעין תזכורת ארכנית לעידן המוקדם של הקפיטליזם. כיום סביר להניח שהרשימות של פרק לא היו מתפרסמות ברובן בשום במה מכובדת. מנגד, סביר להניח שפרק, לו היה חי היום, היה כותב על דברים אחרים לגמרי. זה הופך את פרק של רשימותיו ויומניו, לפחות בעיניים של היום, למעין שה תמים שמביט בתהלוכה הצרכנית הגדולה והוא אילם מכדי לפעות, אך עדיין פועה. פעייתו אמנם אילמת, אך משום מה הופכת איכשהו לטקסט.
סדר אחד ויחיד
הדבר מקבל משנה תוקף בפרק העוסק באופנה. תובנותיו שם על סוודרים, מעילונים ובכלל האופנה כמי שמכתיבה תמיד את "הצעקה האחרונה", הן תובנות שכיום נשמעות כמו תמימות בשילוב בורות. כמובן שפרק כמו פרק, לעיתים מהמם אותך ברגע של כתיבה כמו, "האופנה מקצינה את הלא יציב, את הבלתי נתפס, את השכחה: הלעג למה שלקוח מן החיים מחזיר אותנו לסימנים נלעגים… לעג לאמת שהיא עצמה נלעגת, מרודדת לשלד שלה שמאומת במרמה" (59). לרגע זה נשמע חד, מלא סאבטקסט, כמו למשל בפרק נוסף בספר שאותו הוא מקדיש למיון ולקטלוג ספרים, "כמו הספרנים הבורחסיאנים של בבל שמחפשים את הספר האחד שייתן להם את המפתח לכל השאר, אנחנו מתנדנדים בין אשליית המוגמר לבין סחרחורת הבלתי נתפס. בשם המוגמר, אנחנו רוצים להאמין בקיומו של סדר אחד ויחיד שיאפשר לנו גישה מיידית אל הידע; בשם הבלתי נתפס אנחנו רוצים לחשוב שסדר ואי־סדר הם שתי מילים זהות המציינות את המקריות" (44).
זה אולי הרגע היחיד שבו אפשר להרגיש משקולת. אתה מרגיש שבתוך הטפל מקודד הסאבטקסט. הוא אמנם רק מסדר כאן ספרים, אבל בעצם הוא מסדר הרבה יותר מזה. דא עקא, שהקטע הזה כלל אינו מייצג את הספר, הוא רגע כמעט אחד ויחיד. כמעט לאורך כל הספר יש משפטים כאלה המייצרים לרגעים תחושה של משמעות, אך אין בה משמעות. בין אם אלו רשימות היסטוריות מיותרות לחלוטין כמו בפרק "אני זוכר את מאלה ואילק", ובין אם זו רשימת 81 מתכונים, במיוחד המבוססים על דגים צלויים, בפרק שבא לאחריו, או כמובן הפרק שרק כותרתו מבשרת על ההולך להתרחש בו, כלומר שום דבר בעצם, "הערות בנוגע לחפצים שעל שולחן הכתיבה שלי".
הפרק, כמצופה, מתעסק רובו כולו במנורת שולחן, במאפרה מסוג מסוים, באילו כלי כתיבה, עטים או עפרונות, נחוצים לו, באיזו זווית האגרטל פונה אל החלון. ובכל זאת, גם מתוך הטפל הגדול מבליח לרגע משהו רגשי, אמנם קלוש, אבל עדיין, הצורך בסידור "נכנס לפעולה באותם ימים צפים שבהם איני יודע בדיוק היכן לשים את עצמי ואז אני נאחז בכל אותן פעילויות חילוץ: לארגן, למיין, לסדר. ברגעים אלה אני חולם על משטח עבודה בתולי, ללא מתום: כל דבר יושב במקומו, דבר אינו מיותר, דבר אינו חורג" (18). אבל שוב, הקטעים הקצרים הללו, יפים כשלעצמם, הולכים לאיבוד, ולא מחזיקים את הפרק שבו הם נמצאים, ובטח לא את הספר המתבסס עליהם.
דווקא הפרק הראשון, "הערות על מה שאני מבקש לעשות", נשמע כהבטחה למי שמעריץ את יצירתו של פרק, כמו כניסה לתוך מוחו היצירתי ותפיסתו האמנותית. ובכך אין בכלל ספק; פרק היה אחד המוחות המשונים והייחודיים בעולם הספרות. הוא מרחיב את גבולותיו, ובין היתר הוא כותב שם, "שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותיי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן זמננו לכתוב" (11). הוא אכן עמד בשאיפה זו, אבל הפרק נגמר אחרי שלושה עמודים וזהו. אין עוד אזכור למעשה הספרותי.
בעברית ראו אור תשעה ספרים של פרק עד כה. הוא לא הספיק לחצות את כל הספרות בת זמנו, ומת בן 46 בלבד (1982). אבל כן הספיק להראות שהוא מסוגל לעשות זאת, הן בכמות והן בגיוון האיכותי של ספריו האחרים ובמיוחד ב"איש ישן". בפרק על ארגון הספרייה כותב פרק כי אחד מחבריו הגה רעיון, לא מבריק בעליל, שספרייתו תכיל 361 ספרים בלבד. למה? ככה. כדי שהיא לא תאכל את הבית, כדי שהאבק לא יאכל מדי ספרים, כדי שתהיה איכותית ומדויקת. אם הייתי מאמץ את הרעיון הזה, את "לחשוב / למיין" של פרק לא הייתי מכניס לשם.
לחשוב / למיין
ז'ורז' פרק
מצרפתית: שירה פנקס
בבל, 2020, 208 עמ'
