אף שהרומן הנוגע ללב של ג'יליאן קנטור, "בזמן אחר", כתוב תוך כדי קפיצות בזמן – הוא נפתח בשנת 1958, ואז מדלג קדימה ואחורה ומתאר את הימים החשוכים של המשטר הנאצי בגרמניה – התיאוריה שעומדת בבסיסו אינה מכונת הזמן, אלא התיאוריה באשר ל"חורי התולעת", הלקוחה מתורת היחסות של אלברט איינשטיין; תיאוריה שנועדה להסביר את קיומם של גשרים ברצף זמן־מרחב, העשויים לאפשר למין האנושי מסע לעתיד.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
נפתלי בנט: אוכל להשתלט על הקורונה בתוך חודש
בחבטה אחת: כך נפגע המוניטין של הטניסאי הבכיר בעולם
איך המשטרה גוררת חרדים על הכביש בזמן שחופי תל אביב מלאים?
את התיאוריה הזו מיישמת קנטור בספרה בדרך מאגית, העשויה להזכיר לקורא במידת מה את סדרת הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג, אבל למבוגרים, ותוך הטענת הרומן במשמעות עמוקה יותר מכפי שעושה רולינג בספריה. קנטור מנסה בעצם לומר שרק בדרך הזו, המאגית, היה אפשר אולי להציל את העם היהודי מהשמדה בשואה.
נראה שמדובר במגמה תרבותית, שהתחזקה מאז "החיים יפים", סרטו של רוברטו בניני, המנסה להקל במקצת את מוראות העבר באמצעות פירואטים קולנועיים או ספרותיים. קראתי כבר רומנים אחדים בז'אנר הזה, והם נכתבים בעיקר על ידי יוצרים לא ישראלים, אם כי בחלקם יהודים. למשל, הספר "האשליה" של עמנואל ברגמן העוסק בקוסם מוישה־זבטיני, העושה קסמים בימי המשטר הנאצי והשואה, תוך שהוא מצליח להסתיר במשך תקופה ארוכה את עברו היהודי. ברומן של קנטור לא מדובר בקוסם אלא במעשה הקסם עצמו. ולרומן, חובה להודות, יש קסם בפני עצמו.
כביש עוקף שואה
"בזמן אחר" קופץ לא רק בין הזמנים אלא גם בין ערים ומדינות: ברלין, לונדון, פריז, וינה, ניו יורק, שבכל אחת מהן חיה גיבורת הספר האנה, המנגנת או חולמת לנגן ככנרת בתזמורת סימפונית. בעזרת שתי עלילות מקבילות, מגולל הרומן סיפור אהבה העומד בניגוד לכל חוקי התקופה הנאצית – בין כנרת יהודייה בשם האנה גינסברג, המנגנת בכינור "כמו אש", ובין בעל חנות ספרים גרמני בשם מקס בייסינגר.
זהו סיפור אהבה מהמיוחדים שקראתי בפרוזה בשנים האחרונות. סיפור אהבה המצליח להיחלץ מלא מעט מלכודות של קיטש ושמאלץ וכמעט כמעט שלא נופל בהן, למעט פעמים ספורות בלבד, ועבור רומן עב כרס זהו הישג לא מבוטל. באמצעות סיפור אהבה כפול ומכופל – בין האנה למקס, בין האנה לכינור שלה, בין מקס לספריו שבחנות ולספרים בכלל, ובין הספר שכותבת קנטור לכינור – נחשף תיאור אותנטי ואמין של החיים בגרמניה ובאירופה בשנים שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.
"לפני" ו"אחרי", מכיוון שזה העיקר ברומן "זמן אחר", המדלג כמו במכוון על זמן המלחמה עצמה, שהיא אמנם הסיבה והמסובב לכל מה שמסופר ברומן, אבל קנטור נוגעת בו בנגיעת נוצה בלבד. וזאת משתי סיבות: האחת, קנטור רצתה, כמדומה, לכתוב רומן אופטימי ככל האפשר בהתחשב בנסיבות, כי חשבה שזהו המתכון הראוי לאחר שבניני, הכוהן הגדול של החיים היפים בימי השואה, הראה לה ולאחרים את הדרך. אבל זוהי תפיסה מתעתעת ושנויה במחלוקת. בניגוד לבניני, קנטור אינה נופלת למלכודת השקרית של "החיים יפים", אלא בוחרת בכביש עוקף. היא לא טוענת לרגע שמה שקרה בשואה אינו נורא, אך היא מבקשת לספר סיפור אחר, סיפור של אהבה בימי כולרה.
כנרת על הגג
הדילוגים באמצעות "חורי התולעת" מעל המלחמה עצמה, מאפשרים לקנטור להעביר את המסר האופטימי שהיא רוצה להעביר, וכל זאת בעזרת האהבה ולא פחות מכך בעזרת נגינת הכינור, שבכוחם אפשר לנצח את הגרוע מכול. זוג האוהבים בספר ינצח לבסוף את אימי המלחמה, אם כי גם יפסיד באותה מידה.
הרומן מתרחש בתקופת עליית הנאצים לשלטון ומתאר את רדיפות היהודים ואת חוקי הגזע שהופכים קשר כמו זה שבין האנה למקס לבלתי־חוקי, כאשר בני הזוג מנסים להתעלם ככל האפשר מן המצב. גם בלי לגעת כמעט בסוגיית השואה, שמבליחה מעת לעת מבין הדפים, דווקא הרומן החמקני הזה מצליח להוכיח עד כמה המלחמה הנוראה ההיא השפיעה על כל מה שקרה לפניה ובעיקר אחריה, ועד כמה כל מי שחוו אותה הם למעשה פוסט־טראומטיים, כל אחד בדרכו.
האנה גינסברג היהודייה היא הגיבורה הראשית של הרומן, יותר מאשר מקס הגרמני, המשמש לה קהל אוהב וקשוב לא רק בהופעות שלה ובחיים עצמם, אלא גם בעלילה. האנה היא כנרת על הגג, גג העולם, וכשהיא מנגנת בכינור שלה היא שוכחת מהנאצים. דמותה ככנרת והתשוקה המדהימה שלה לכינור, הופכות אותה ללא ספק לאחת הכנריות החשובות והמשפיעות ביותר, אם לא בעולם המוזיקה הרי לפחות בעולם הספרות.
האנה היא שפותחת וסוגרת את הקפיצות העלילתיות בזמן. הפרקים שבהם היא הקול הדובר מסופרים בגוף ראשון, בעוד שפרקיו של מקס מסופרים בגוף שלישי, וזוהי טכניקה מכוונת שמשמעותה תתגלה בהמשך. האנה נוכחת בעלילה לכל אורכה, בעוד שמקס נעלם ושב לפרקים, וכשהוא נעלם גם אחרי המלחמה, מפציע בחייה של האנה גבר אחר שמתפעל מנגינתה. האנה מתקשה להיפרד ממקס הנוכח־נפקד, שממשיך ללוותה בראשה.
בעקבות הזמן האבוד
דמותו של מקס מייצרת את אחת משתי החידות העיקריות בעלילה: לאן נעלם מקס בייסינגר והאם הוא ישוב. החידה השנייה והמשמעותית יותר קשורה לחייה של האנה: לאן נעלמו עשר שנים בחייה, בין השנים 1936 ל־1946, שנמחקו כליל מזיכרונה לאחר שהיא מתעוררת בשדה נטוש בפאתי ברלין ההרוסה, וכמדומה שכל מה שקרה בהן אבד. עשר שנים אבודות, שקורותיהן יתבררו בקצרה בשלהי הרומן.
העשור האבוד הוא מפתח מסוים להבנת הפאזל של העלילה והוא קשור, כמו כל חלקי העלילה האחרים, לכינור הסטרדיווריוס של האנה, שהקשת שלו מצליחה לחבר ברגישות בין כל מיתרי העלילה. האנה סובלת מבלק־אאוט מוחלט ביחס לכל מה שקרה בעשור הזה, או כדברי הנזירה שמוצאת אותה מטושטשת בפאתי ברלין, "המוח שלך מתעתע בך כדי לגונן עלייך" (עמ' 11).
מפגש מקרי שיוזם רופא בשם הנרי צ'יילדס, המנסה לטפל באובדן הזיכרון החידתי שלה, המוגדר בספרי הרפואה כאובדן זיכרון דיסוציאטיבי, מעורר רמצי זיכרון ראשונים ומתעתעים. ובהמשך, בקשתה של יוליה, אחותה הגדולה של האנה, לנגן בחתונתה עם אותו רופא יצירה בשם "מקהלת הכלה" מאת המלחין האנטישמי ריכרד וגנר, מחזירה באחת את האנה לשנים האבודות, ולרגע היא מצטערת שהזיכרון חוזר אליה. היא מעדיפה, כמובן, להיזכר רק באהבתה למקס, שנראית לה לרגע אבודה אף יותר מן השנים שנעלמו.
השניים נפגשים לראשונה כשמקס מאזין באקראי לנגינתה של הסטודנטית לכינור האנה, וסבור שכנרת נלהבת כמוה הוא לא שמע מעודו. האנה נרתעת בתחילה ממקס כי היא מרגישה נשואה לכינור שלה, וגם משום שהוא לא יהודי ומשפחתה מתנגדת לקשר. אבל בהדרגה הקשר מתפתח והופך משמעותי בעיניה לא פחות מהקשר שלה עם הכינור. ובהבדל אחד: הקשר עם הכינור הוא יומיומי והדוק, ואילו הקשר עם מקס הוא מלכתחילה חמקמק וקופצני, כמו הזמן בעלילה. מעת לעת מקס נעלם והאנה נותרת עם לב שבור, מתקשה להבין מדוע הוא נוהג כך. אבל זהו סודו של מקס, הסוד שהוא נמנע מלגלות לה עד לרגע האמת כשהוא מנסה להצילה מן הנאצים.
זמן מסך
האנה אינה יודעת שמקס ירש מאביו המת מחברת בנוסח צפנת פענח, שבה האב מנסה ליישם בפועל את תיאוריית חור התולעת ולקפוץ בזמן כדי לדעת מה יתרחש בעתיד. גם אביו וגם אמו של מקס משלמים על כך בחייהם, אבל זה לא מונע ממקס להשתמש בתיאוריה הזו לאחר מותם, שהוא נזהר מלגלותה לאחרים כדי שלא יחשבו שהוא הזוי או פסיכוטי, וכל זאת כדי לתכנן את רגע ההימלטות שלו ושל האנה.
האם הוא יצליח? הרומן מותח את הקוראים בשאלה זו, אבל בינתיים, עד שתתברר התשובה, הוא מציל כמה משכניו היהודים באמצעות התיאוריה, המיושמת בעזרת מנהרה סודית שנמצאת בארון הספרים בחנותו, המשמש כאן על תקן המראה ב"עליזה בארץ הפלאות". שאלה מרכזית היא האם התעתוע המאגי הזה מצליח לשכנע את הקוראים? לטעמי, מבחינה ספרותית בהחלט כן, מכיוון שהוא מנומק בעלילה וכתוב בדרך כזו שלא נראית כמו תעלול פשטני ברומן לבני נוער.
הלייטמוטיב של "בזמן אחר" הוא, כמדומה, דבריה של האנה למקס: "האהבה תמיד יפה. רק שלא תמיד יש לה סוף טוב" (עמ' 256), אבל מקס מתעקש ואומר שלסיפור האהבה שלהם יהיה הפי־אנד. יחליטו הקוראות והקוראים בתום הקריאה, לפי טעמם האישי, האם לרומן אכן יש סוף טוב. יש בהחלט מקום להתווכח. אבל כך או כך, מדובר לטעמי ברומן כתוב היטב ומוצלח ברובו, הזורם אל סיום שימנע מהקוראים לחוש טעם של קיטש בפה.
תופעה ספרותית הראויה להתייחסות היא שלא מעט סופרים כותבים בימינו ספרים לא תמיד לשם הספרות עצמה, אלא מתוך קריצה אל המסך הגדול, כדי שיום יבוא ומהספר יפיקו סרט, ורצוי בהוליווד. סביר להניח שגם מהספר העצוב־מתוק הזה ירקחו יום אחד סרט. כל חומרי הגלם מונחים על הנייר, ורק צריך לצלמם.
בזמן אחר, ג'יליאן קנטור, מאנגלית: ניצה פלד, סימנים וידיעות ספרים, 2020, 334 עמ'
