"עם בלי תרבות הוא מסכן": שני כהן מדברת על הכל

בתקופת הגל הראשון של הקורונה הרגישה שני כהן כאילו היא משרתת בלהקה צבאית. "אני והחברים שלי ב'ארץ נהדרת' הרגשנו תחושת שליחות, מחויבות להתגייס. ידענו שלא משנה מה קורה – אנחנו באים לקו הראשון כדי לבדר את החיילים. אותי זה אוטומטית החזיר למלחמת המפרץ ול'זהו זה'. נוצר מצב שמרכז החיים הופך להיות משותף לכולם, ואז גם הטרמינולוגיה משותפת לכולם".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שר החינוך מודיע: "בתי הספר יפתחו באחד בספטמבר"
– ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– דעה: האם קריסתה של כלכלת איראן תשפיע על יציבות המשטר האסלאמי?

הייתה התלבטות אם נכון להצחיק? בכל זאת אנשים גם מתים.
"אני חושבת שלמען המטרה אתה מנתק את עצמך ואת הערוץ הזה. אתה מאוד משימתי. מבין שהתפקיד שלך בכוח הוא להוציא את האוויר מהבלון ולשחרר טיפה את הסטרס".

כבר עשר שנים היא מחליפה דמויות ב"ארץ נהדרת". עוברת מאף ארוך לסולד, מהפאה של רינה מצליח לפאה של קרן מרציאנו. אפילו הקורונה לא עצרה אותה ואת חבריה לצוות, שהמשיכו בקריאת טקסטים בזום. "לא הרבה יודעים את זה, אבל ארץ נהדרת היא התוכנית היחידה שממשיכה להתקיים כרגיל בעולם. כל מדורות השבט הסאטיריות למיניהן, 'סאטרדיי נייט לייב' למשל, הכול נפסק ברגע. כן צילמו מהבתים, אבל לא היה דבר כזה שמתכנסים לצלם. רק אצלנו, בישראל הקטנה – בגלל שאנחנו כל כך מתורגלים במצבי חירום ומכירים אותם – ממשיכים לעבוד כרגיל. נופלים טילים ובאים לצלם. יש מצב חירום? אנחנו ממשיכים להצחיק".

"התחלתי לצפות בסיון רהב-מאיר, ולא הצלחתי לחקות אותה קולית. משהו לא עבד. כמות פרשות השבוע שצפיתי בהן… ותוך כדי צפייה אני אומרת לעצמי וואו, מה שסיון עושה זה בעצם לתווך לעולם החילוני את העולם הדתי. היא יכולה לומר משפט כמו 'הרי מה זה פסוק? זה טוויט של אלוהים"

איך בכלל מתכוננים לחיקוי?
"קודם כול מנסים להבין איפה הקול של הדמות ממוקם. המחשבות הראשוניות והאינטואיטיביות הכי חשובות לעבודה. אני ממש יושבת עם דף ועט, ואם ראיתי מישהי שהשפה שלה מזכירה לי את המורה שלי מכיתה א', אז אני כותבת 'דינה מכיתה א'2'".

ואיך אתם מחלקים ביניכם את הדמויות?
"לפי מראה, ואחרי התייעצות עם מאפרת אם זה לא מובהק. גם תלוי מאוד מי פנוי באותו רגע, אבל יוצאים מנקודת הנחה שסומכים על כולנו שנביא את התוצאות. קורה גם שיש דמות שקשה לפצח אותה. למשל הייתי צריכה לחקות את מאיה ורטהיימר, אשתו של שר התיירות, ואני מסתכלת עליה ולא מצליחה לקלוט. יש לה קול כזה שאני לא מבינה מאיפה הוא בוקע. זה הטריף אותי. השתגעתי. ברגעים האלה הניסיון עוזר לך מאוד, ואת אומרת לעצמך: טוב, לכי על המהות. תיעזרי בעוגנים אחרים. הבנתי שהקול לא יהיה בדיוק, אז הלכתי על המניירות ועל הגזמה, כי אם אנחנו רוצים להגיד שהיא חסרת עכבות ולא ייצוגית, אז על זה צריך ללכת.

"אבל כן, יש גם המון לבד בעבודה הזאת. מולי (שגב, יוצר התוכנית, רמ"ב) יכול לומר לי על דמות מסויימת: 'שימי לב שהיא נובחת את המילים' או 'חשוב לנו שיעבור האגו של הדמות'. ואז את חוזרת לטקסטים הנהדרים ומבינה שהכול כתוב".

אחד החיקויים הבלתי נשכחים שלה בעונה האחרונה היה של סיון רהב־מאיר. "התחלתי לצפות בה, וגם שם לא הצלחתי קולית. משהו לא עבד. כמות שיעורי פרשות השבוע שצפיתי בהם, עוד פרשה ועוד פרשה… ותוך כדי צפייה אני אומרת לעצמי: וואו, זה מעניין, מה שסיון עושה זה בעצם לתווך לעולם החילוני את העולם הדתי. היא יכולה לומר משפט כמו 'הרי מה זה פסוק? פסוק זה טוויט של א־לוהים'".

"יש בצוות של ארץ אהבה מאוד גדולה. חברות. לפעמים זה מרגיש לי כמו בני דודים שנפגשים לארוחה, ולכל אחד כבר יש את התפקיד שלו. אני זוכרת שנורא רציתי לעשות את ליהיא גרינר לפני שמונה עונות ועלמה קיבלה אותה. בסוף קיבלתי את דנה רון שהפך לאחד החיקויים המוצלחים"

איך היא הגיבה על החיקוי הזה?
"היא סימסה לי שהיא התמוגגה ממנו. אחר כך פגשתי אותה אצל רפי רשף והיא אמרה לי 'את לא מבינה מה עשית לי. שמת לי מראה לכל כך הרבה דברים קטנים שאני עושה, ישבנו כל המשפחה וניתחנו את זה'".

היו דתיים שצפו בחיקוי וחשבו שהוא מבזה אותה.
"את חושבת? אני דווקא הרגשתי שזה חיקוי שמחמיא לסיון. החיבור הכי חזק שלי לעולם הדתי הוא דרך עמותת 'שמחה לילד', ויש לי הרבה שיחות עם המתנדבים, הם השתגעו על ראובן ואסתי למשל. אין אחד שלא חוטף בארץ נהדרת – מהשמאל הקיצוני, דרך הימין הקיצוני וגם במרכז. שמים הכול על השולחן".

ועדיין, יש משמעות גדולה לצורת החיקוי. אומרים למשל שהחיקוי של זרחוביץ' חיסל את בנט. הוא הפך אותו למכיניסט מתלהב בן ארבעים.
"את קצת נותנת יותר מדי קרדיט לתוכנית בנקודה הזאת של להמליך או להנמיך פוליטיקאים. אני חושבת שצריך לעשות דברים כדי שייכנסו בך, או להתנהל באופן מסוים. לזרחוביץ' יש אלף חיקויים שהוא עשה שבכלל לא קשורים לדתיים־חילונים או לימין־שמאל. אני רק יכולה להגיד לך שכשאנחנו השחקנים עובדים על הדמויות, המנוע שלנו אף פעם לא יהיה 'אני הולך להיכנס בו', אלא 'איך אני הולך להצחיק'. איך אני תופס את הדברים הקטנים שהופכים את זה לחיקוי מעולה.

"לאחרונה חיקיתי את הגר מ'חתונה ממבט ראשון', ויום אחד גיליתי שהחיוך שלה הפוך. כלומר – עד שהיא מחייכת, היא מחייכת הפוך. אחרי האיפור הייתי תקועה מאחורי הקלעים עם החיוך הזה. אחר כך חזרתי הביתה והייתי בלחץ שהפנים שלי מתחילות להתעקם. התחלתי לעשות עיסוי פנים כי הרגשתי שזה נתקע לי. יש דמויות שנתקעות לך בפנים".

"קצת אחרי שאחותי נפטרה הייתה לנו תחרות מונולוגים. מצאתי את המונולוג של חנוך לוין 'הרמטכ"ל של סין' והחלטתי לעשות אותה מזרחית משוק התקווה. זכיתי במקום הראשון, וכשחזרתי הביתה בכיתי. פתאום הבנתי שמצאתי את המקום שלי"

לא צינית מהבית

אנחנו נפגשות בביתה שבתל־אביב. כהן נראית נינוחה ומשוחררת, וכשאני מציינת את זה בפניה היא מודה שזה לא שגרתי. "אצלנו ב'ארץ' שונאים להתראיין. אני תמיד אומרת להם 'מה אתם כל כך לחוצים?' – אבל כן, ברור שאתה לא רוצה להסתבך. ברור שהיום קשה יותר לדבר".

יש פחד מ"עליהום", בדומה למה שעשו לשחקנים אחרים כמו גילה אלמגור?

"עד לפני שנה זה בכלל לא עבר לי בראש. זה מפחיד, אבל יש תחושה של שיח אלים. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. מותר לאנשים לחשוב אחרת. זה בסדר. ממש נחוץ שלא נחשוב אותו דבר. אני יכולה לשבת עם חבר שמצביע ביבי ואני לא מצביעה ביבי. אז מה קרה? אז אנחנו לא חושבים אותו דבר. אני זוכרת בתור ילדה שהיינו באים לסבתא שלי ומדברים על פוליטיקה וצועקים ורבים, אבל מריבות מקסימות כאלה – שבתור ילד אתה נרגש מזה. והיום לא מדברים יותר. יש ממש חוק – אסור לדבר על פוליטיקה. ואני לא מוכנה לקבל את זה. אני חושבת שאנחנו עם מדהים.

"בחוויית הילדות שלי היינו מאוד מאוחדים, ולהיות ציוני לא היה קשור לדתיות. היום זה קיבל משמעות אחרת לגמרי, כאילו מחויב דת כזה, וארץ ישראל השלמה או אני לא יודעת מה. אבל מבחינתי להיות ציוני זה לאהוב את הארץ, לרצות לגור פה. אותי לא מעניין לגור בחו"ל. תמיד אמרתי שגם אם יציעו לי פרויקטים אני בחיים לא אעבור מפה".

היא נשמעת מעט מופתעת כשאני מציגה בפניה את התדמית שיש ל"ארץ נהדרת" מחוץ לאולפן. כשאני מציינת בפניה שיוצרי התוכנית הצהירו פעם בריאיון שהם מצביעים למרצ, או מזכירה את אברי גלעד שכינה אותם "פיגוע אסטרטגי שמגיע מצד אנשים שבחלקם לא כל כך רוצים לחיות פה", היא ממהרת לסייג. "זה לא נכון. אני יכולה להגיד לך שיש לפחות אחד ימני אצלנו, שמצביע ימין. וגם מפיקות מהימין. אני לא מבינה על מה הוא מדבר. אני מציעה לאנשים לגייס הומור, זו דרך ממש טובה לחיות את החיים האלה. ארץ נהדרת, מעצם היותה סאטירה ותוכנית בידור, רוצה לטלטל. היא רוצה לייצר שיח. אז כנראה משהו במערכת הזאת כן עובד נכון".

"חיקיתי את הגר מ'חתונה ממבט ראשון', ויום אחד גיליתי שהחיוך שלה הפוך. אחרי האיפור הייתי תקועה עם החיוך הזה. אחר כך חזרתי הביתה והייתי בלחץ שהפנים שלי מתחילות להתעקם. התחלתי לעשות עיסוי פנים כי הרגשתי שזה נתקע לי. יש דמויות שנתקעות לך בפנים"

ועדיין, רוב הצוות שלכם מורכב מאנשים שגרים באזור חיוג 03.
"לא. יש לנו גם כרכור, פרדס־חנה, גם בקרב השחקנים קצת זזנו מהמרכז".

אבל את מבינה שאנשים צופים בכם על המסך ולא רואים את עצמם. גם כשהביאו את חנוך דאום זה היה רק לפינה."כי כל אחד בארץ נהדרת מתחיל ככה. אני באמת לא יודעת לענות לך על השאלה, כי אין לי מושג עם מי מולי נפגש. אני יודעת שהוא כל הזמן מנסה להרחיב".

איך היחסים בין השחקנים? יש ביניכם גם תחרות?
"יש בינינו אהבה גדולה מאוד. חברות. לפעמים אני מרגישה כאילו מדובר בבני דודים שנפגשים לארוחה, ולכל אחד כבר ישנו התפקיד שלו. כשאתה מגיע לקילומטראז' ארוך כל כך כבר אין את הלחץ הזה. אתה מבין שמה שלא יקרה היום יקרה מחר. אני זוכרת שנורא רציתי לעשות את ליהיא גרינר לפני שמונה עונות ועלמה קיבלה אותה. בסוף קיבלתי את דנה רון, לחיקוי שהפך לאחד המוצלחים של אותה תקופה. זו ממש דרך חיים בשבילי, לשמוח במה שאני מקבלת. פעם אמרתי למירי מסיקה, שהיא חברה טובה שלי, 'מה אני אגיד לך, אני מבסוטית. כשאומרים לי שאני עושה פאנל אחד אני אומרת איזה כיף, אני חוזרת מוקדם להיות עם הבנות; וכשאומרים לי שאני עושה שני פאנלים אז אני אומרת איזה כיף, קיבלתי שני פאנלים'. ואז היא אומרת לי 'שיואו, אצלי זה בדיוק ההפך. אם יגידו לי פאנל אחד אני אשאל למה לא עוד אחד, ואם יגידו לי שניים אני אשאל למה לא נותנים לי לראות את הבנות'. החשיבה שלי מאוד חיובית, זה אימון של שנים".

ואת לא חוששת מהיום שבו יביאו מישהי חדשה שתחליף אותך?
"תראי, עלמה נמצאת כאן כבר 17 שנה, אז זה מרגיע. ב'ארץ' יש מנגנון ממש יפה, שכל אחד פה הוא ליגה. ואז מגיע מישהו חדש, פורש את מרכולתו, ובאותה תקופה תורו לזרוח".

העונה הזו, לדבריה, הייתה מהטובות שלה. "ואני לא נוטה להחמיא לעצמי. אחרי הרבה שנים של הריונות ברצף, משהו פתאום השתנה. בחמש שנים ילדתי את שלוש הבנות שלי, כל הזמן הייתי בין הריונות להנקה, לפני לידה או אחריה, וכל הזמן אמרתי למולי 'אני מחכה שיתפנה לי מקום בראש'. ופתאום חזרה לי היצירתיות בעונה הזאת".

באמת עברתם פאזה בארץ נהדרת, מחבורת רווקים לחבורה של הורים לילדים.
"כשאתה הורה, אתה מעמיק הרבה יותר כשחקן. כשאתה שחקן בלי ילדים זה נורא, כי כל ההתעסקות הזאת בעצמך ממש מעייפת. בתחילת הדרך שלי בארץ נהדרת לא היה לי כיף, ודווקא יש משהו בזה שהיום כולם עם ילדים והפרוז'קטור יורד רגע מעצמך ועובר למקום אחר, אז את מתפנה לעשות את ההבחנה בין עיקר לטפל ונשארת רק עם העיקר".

למה בהתחלה זה לא היה ככה?
"בהתחלה היה לי קשה שם. לא הבנתי את השפה. לא באתי צינית מהבית. אני זוכרת שבסוף העונה באו לראיין אותנו ושאלו מה היו הדמויות הכי אהובות עלינו. באופן טבעי עניתי אילו דמויות של עצמי הכי אהבתי. ואז פתאום אני מגלה שכולם אמרו דמויות של אחרים, ורק אני אמרתי דמויות של עצמי, כי לא עדכנו אותי. לא עדכנו אותי בחוקים, זה לא פייר! ואז את יוצאת אחת שמה־זה מלאה בעצמה.

"להורים שלי היה חלום להקים בית ישראלי שאין בו עדות. תמיד שמענו בבית את אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין, ותמיד נורא הרגיז אותי שניכסו אותם לאשכנזים, כי מבחינתי אין יותר ישראלי מזה. בדיעבד היה בי משהו שמאוד הצניע כל סממן מזרחי שיכול להיות"

"היו כל מיני דברים כאלה שנפלתי בהם, והבטחתי לעצמי שכל אדם חדש שיגיע אחריי – אני ישר אתרגם לו. היום אני יושבת עם אורי לייזרוביץ' ומתרגמת לו – 'את ההודעה הזאת אתה לא שולח, את זה אתה מוחק'. יש קודים התנהגותיים, וכל הזמן נפלתי במקומות האלה. התקשרתי לאנשים הלא נכונים, שאלתי שאלות במקום הלא נכון, ולא הייתה טולרנטיות. הרגשתי כמו ילדה שהולכת ברחוב בסין".

קשה להיות אישה מצחיקה בפאנל שרובו מורכב מגברים ואתן במיעוט?
"כן. אבל תסתכלי על הכנסת. תמיד אומרים 'למה יש מעט נשים', אבל אנחנו כל הזמן ביחס למה שקורה בחוץ".

ואיך הגיבו להריונות שלך? חששת שזה יסרבל את המערכת? היה לחץ לחזור לגזרה?
"האמת שיצא שתמיד נכנסתי להיריון בול בזמן. נגמרת עונה – אני בהיריון. אם יש לחץ לחזור אז הוא בעיקר שלי, כי הייתי צריכה למשל לגלם את מלניה טראמפ אחרי הלידה. זה קרה, ולא הייתי ברזון שלי. אף אחד לא מלחיץ אותך ואף אחד לא אומר לך כלום, להפך – רק עוזרים. זה המזל, שכולם פה הורים.

"אני זוכרת את הרגע שסיפרתי לבנים על ההיריון. היינו אחרי ארוחת צהריים, הקייטרינג קיפל את הכיסאות, ואז הסתכלתי עליהם ואמרתי: 'אז אני בהיריון'. זה יצא. והם קפצו עליי בהתרגשות, ממש הרימו אותי. זה כאילו עוד אחיין, בחוויה שלהם. התרגשות אמיתית על כל ילד שלך. אנחנו מכירים את הילדים של כולם, חולקים סיפורים עליהם בינינו, אז אין לחץ מהבחינה הזאת".

השיא היה במערכון העירייה. "הבמאי והעורך אמרו לי 'את מיניקה? אז יאללה, תיניקי גם במערכון'. בנינו דמות שכל המערכון או שהיא מיניקה או שהיא שואבת. הבגד שלה זה סינר הנקה. יש לי סצנות שאני מדברת ומיניקה תוך כדי, ואני חושבת שזה הרגע המזוכך ביותר, כשהחיים הפרטיים שלך והעבודה מתחברים על אמת".

מאיפה הכסף

בין צילומי עונה אחת לאחרת, היא ממשיכה להפציע על המסך גם בסדרות אחרות. ב־22 ביולי, יום רביעי הבא, תעלה בקשת 12 סדרה קומית חדשה בשם "הנחלה", שעוסקת במושבניקים, בנים ממשיכים ומה שביניהם. במרכז העלילה נמצא אריק (שלמה בראבא), חקלאי ומושבניק שהתאלמן לא מזמן ונמצא בחובות בגלל דעיכת הענף בארץ, ובנוסף לכל הצרות שלושת ילדיו חוזרים לגור אצלו ונתמכים בו כלכלית. "כששלחו לי את הפרקים שאלתי מי משתתף. אמרו לי שבראבא, וסיפרו שמשה אשכנזי, נלי תגר ואני אמורים להיות אחים. היה לי ברור שעם קאסט כזה משהו טוב חייב לצאת. כל הצילומים היו בבית או במטעים לידו, ממש הרגשתי שזה הבית שלנו בתקופה הזו".

כהן משחקת את דפנה, בתו הבכורה של אריק, אם חד־הורית מפונקת שלא ממש מצליחה להחזיק מעמד בשום עבודה יציבה. "היא נורא רוצה להתפרנס, אבל ממשהו שיהיה לה כיף. כל הסדרה היא בחיפוש וניסוי וטעייה לגבי הקריירה שלה. יום אחד היא הולכת לקורס שימור לקוחות, אבא שלה אומר לה – איזה לקוחות? והיא עונה: יום אחד תהיה לי עבודה, ויהיו לי שם לקוחות, ואז אני ארצה לשמר אותם".

"הבעיה עם המחלה הזאת (אנדומטריוזיס) היא שלוקח זמן לזהות אותה. גם אני הייתי אצל אינספור רופאים שבהתחלה אמרו שאין לי כלום. אחרי הניתוח החלטתי שאני מדברת על זה בחופשיות, כי חשוב לי שנשים ידעו שיש דבר כזה, ושלא אמורים כל כך לסבול"

את הבן שלה בסדרה, העונה לשם "נחת", משחק פטר קנולר. "הוא ילד מתוק נורא וצהוב נורא. בהתחלה שאלו איך יכול להיות שלדפנה יש כזה ילד צהוב, ואז הראיתי להם בטלפון את התמונות של הבנות שלי ואמרתי: הנה, ככה".

מדובר בסדרה קלילה לכל המשפחה, שמתמקדת בעולם הולך ונעלם שעובר עיצוב מחדש – מושבניקים בקריסה שהדבר היחיד שנשאר להם הוא האדמה, והילדים שלהם שבעיקר רואים בה פוטנציאל כלכלי נעדר כל אידיאולוגיה ציונית.

"כן. יש איזה עניין סביב הדבר הזה. אגב, במקור הטורטלים היה מערכון שבא לבקר את המושבניקים החדשים אל מול המושבניקים הוותיקים. בפרק הראשון הספוט היה על זרחוביץ' ועליי. שיחקנו שני מושבניקים ותיקים. לדמות שלי קראו ניצה, והמשפט היחיד שהיא אומרת זה 'מאיפה לאנשים יש כסף'. כל היום היא הולכת במושב ושואלת מאיפה לאנשים יש כסף. באיזשהו שלב הבינו שמי שמעניין פה במערכון זה לא התושבים הוותיקים אלא הטיפוסים של ההרחבה, וככה נולדו הטורטלים. זה גם מה שיפה בארץ נהדרת – שהיא יודעת לזהות מה מעניין ולפתח אותו".

ואם בקשיים כלכליים עסקינן, גם בחיים האמיתיים כהן מצאה את עצמה בעיצומה של מחאת האמנים, שרובם כרגע מושבתים בגלל הקורונה. "עליי היא לא באמת השפיעה", היא מודה, "אבל אני יכולה לספר לך שיש לי חברים שאין להם איך לגמור את החודש. יש לי חברים שחזרו להורים עם שני ילדים. יש תחושה כזאת שלשחקנים יש מקצוע נורא נוצץ, ולא סתם התחילו לקרוא להם בשח"ם פועלי תרבות. כי בסוף מה שנראה נוצץ בעיניים, כאילו אנשים עובדים ומשתכרים יפה וביום מעונן כנראה יהיה להם גם קצת כסף בצד כדי להצליח לשרוד את הגל הזה – זה נכון לאנשים מסוימים מאוד. אנחנו מדברים על אלפי אנשים שנשארו בלי עבודה ובלי תמיכה. שחקנים, במאים, תסריטאים, סאונדמנים".

ומה התחושה, שהמדינה לא כל כך מזדהה עם המחאה הזאת?
"לא אכפת לה. הרי מה זה תרבות? את נכנסת לאוטו, מדליקה רדיו, שומעת שיר ישראלי שאת אוהבת – זה תרבות. אתה פותחת טלוויזיה ורואה סדרה כמו 'טהרן' – זו תרבות. אלה נכסים שהם שלנו. בלי קשר, אנשים פה משלמים 50 אחוז מס מהמשכורות שלהם למדינה במחשבה שכשהם יצטרכו יום אחד יעזרו להם, וכלום. חברים שלי אומרים לי 'לא קיבלנו מענק'. חלק קיבלו וחלק לא. מין מצב כאוטי כזה. עם בלי תרבות הוא עם מסכן".

למרות ההזדהות שלה עם המחאה, היא מרגישה אי נוחות להיעמד בחזית. "למה אני לא עומדת עם שלטים בכיכר? כי אני אעשה נזק. זה ייראה מגוחך. אני לא יכולה עם העבודה שיש לי בארץ נהדרת והחזרות שאני עושה לדרמה בקשת לעמוד בפרונט של הפגנה כזאת".

לגייס את השמחה

היא נולדה בפתח־תקווה, לאב עורך דין ממוצא מצרי ולאם מורה ממוצא עיראקי. כשהגיעה לגיל התיכון עברה המשפחה להוד־השרון, ושם החלה לגלות את כישורי המשחק שלה – תחילה במגמת תיאטרון, ומאוחר יותר בצעירי הקאמרי. בצבא שירתה כמש"קית ת"ש בגדוד 101 של הצנחנים, ומשם המשיכה ללימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין. את צעדיה הראשונים עשתה דווקא בתחום התיאטרון, בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהבימה, ומאוחר יותר נכנסה לטלוויזיה. התפקיד שלה לצד אורנה בנאי בסדרה "אמא'לה" הפנה אליה זרקור משמעותי כשחקנית קומית. אחרי כמה עונות של "שבוע סוף", תוכנית הסאטירה המתחרה של רשת, היא נשלפה משם ל"ארץ נהדרת". כיום היא נשואה לגלעד, מנהל פרויקטים וסטארטאפיסט, ולזוג שלוש בנות – יהלי, גאיה ועפרי.

כהן היא אשת שיחה נעימה. צוחקת, מתמסרת, לא חשדנית. הדיבור האופטימי שלה כמעט מצליח להסתיר את האבל הכבד שהיא סוחבת איתה כבר שנים. זה קרה בשנה א' ללימודי המשחק שלה, בשנת 2002, כשאחותה היחידה גל נפטרה אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. דווקא אז, כך היא מעידה, היא גילתה את הכישורים שלה כקומיקאית.

"קצת אחרי שהיא נפטרה הייתה לנו תחרות מונולוגים. מרוב שהתבוססתי בכאב והייתי כל כך מותשת, אמרתי לעצמי שאעשה משהו קומי כי אני לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם דרמה. חיפשתי ומצאתי את המונולוג של חנוך לוין 'הרמטכ"ל של סין'. במקור זו הייתה זקנה פולנייה כזו שהציעו לה להיות הרמטכ"ל, ואני החלטתי לעשות אותה מזרחית משוק התקווה. עליתי לבמה ודקה וחצי רק קילפתי קלמנטינה. ואז התחלתי את המונולוג והקהל התלהב. אני זוכרת את יניב לוי, היום שחקן בבית ליסין, נשכב על המזרן ומחזיק את הבטן. ואני ממשיכה וממשיכה ואף אחד לא מוריד אותי מהבמה. זכיתי במקום הראשון, וכשחזרתי הביתה בכיתי. הייתי רגילה באותם ימים להיכנס לרכב ולבכות. אבל משהו בבכי היה קצת אחר באותו יום. כי פתאום הבנתי שמצאתי את המקום שלי. זה כמו שאת שוחה בים ופתאום מגלה איזה אי שאפשר לעלות עליו".

אז לא ידעת מההתחלה שתהפכי לקומיקאית?
"לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך. אם כי אני זוכרת שבשנה ב' ישבתי בסלון של ההורים, צפיתי בארץ נהדרת ואמרתי לעצמי: 'מה הסיפור? אני יכולה לעשות את זה, זה ממש קל'. כשאתה חושב על משהו שהוא קל, זה לא בהכרח אומר שהוא קל, אבל משהו בך מבין שזה ממש אפשרי".

הפרידה מהאחות האהובה ממשיכה להדהד גם היום בחייה. "יהלי בתי הבכורה נולדה, ושלוש שנים וחודשיים אחר כך נולדה גאיה. ההפרש ביניהן הוא בדיוק כמו ביני לבין אחותי, ובאותם חודשים. כל הזמן הרגשתי שזה יותר מדי דומה, וזאת אחת הסיבות שהזדרזתי להיכנס שוב להיריון שלישי".

גם בגזרה הזו לא היה לה קל. כבר שנים שהיא מתמודדת עם אנדומטריוזיס, מחלה כרונית הכרוכה בסבל וכאבים. "זו מחלה שבה הרירית של הרחם, שאמורה להתפרק בזמן הווסת, לא תמיד מתפרקת עד הסוף. ואז נוצרות ציסטות, ויש מוקדים שהם כמו הרירית שמתיישבים בכל מיני מקומות בגוף ופוצעים לך אותו. אצלי זה התיישב על קרקעית האגן, והשפיע על העצב הסיאטי. וזה כאבי תופת. את מוצאת את עצמך עובדת ככה, מצחיקה את כולם וסובלת, ואחר כך נשכבת על הרצפה כמו עובר ומתפתלת מכאבים".

בסופו של דבר נאלצה לעבור ניתוח מסובך בחו"ל כדי לשפר את מצבה. "הבעיה עם המחלה הזאת היא שלוקח זמן לזהות אותה. עד היום אני נתקלת בהמון נשים שזה חומק להן מתחת לרדאר. גם אני הייתי אצל אינספור רופאים שבהתחלה אמרו שאין לי כלום. אחרי הניתוח החלטתי שאני מדברת על זה בחופשיות, כי חשוב לי שנשים ידעו שיש דבר כזה, ושלא אמורים כל כך לסבול בזמן הווסת. שיש גם פתרונות.

"את הבן שלי בסדרה 'הנחלה', העונה לשם נחת, משחק פטר קנולר. הוא ילד מתוק נורא וצהוב נורא. בהתחלה שאלו איך יכול להיות שיהיה לי ילד צהוב, ואז הראיתי להם בטלפון את התמונות של הבנות שלי ואמרתי: הנה, ככה"

"אני זוכרת שיצאתי עם זה בכתבה הראשונה, ומישהו אמר 'מה דחוף לה לפתוח את זה? מה נשים יעשו בשביל פרסום', בזמן שהדבר שאני הכי לא זקוקה לו זה פרסום. זה באמת מגיע ממקום שאני מרגישה שכשאת מפורסמת יש לך גם מחויבות".

את הילדות שלה היא מגדירה כמקסימה. "אני יודעת שמאוד לא פופולרי להגיד את זה כשחקנית. ההורים שלי נפגשו באוניברסיטה העברית, והיה להם חלום להקים בית ישראלי שאין בו עדות. בדיעבד זה בעצם בית אשכנזי, אבל חם", היא צוחקת, "תמיד שמענו בבית את אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין, ותמיד נורא הרגיז אותי שניכסו אותם לאשכנזים, כי מבחינתי אין יותר ישראלי מזה. הייתי היחידה בקרב חבריי שצמה ביום כיפור, ועד גיל מאוחר מאוד אבא שלי לא הרשה לי לצאת עם חברים ביום הזה כי צריך להישאר בבית. זה היה גם שיעור טוב בשליטה. בדיעבד היה בי משהו שמאוד הצניע כל סממן מזרחי שיכול להיות".

באיזה מובן?
"אני זוכרת שבכיתה ג' היה איזה יום הולדת של חברה ושמו את השיר 'רונה' של סמיר שוקרי, כל הכיתה שלי רקדה ורק אני ישבתי והרגשתי שהרגליים שלי משופדות לרצפה. חבר שלי אמר לי: 'איך את לא רוקדת? זה שיר כזה כיפי', ועניתי לו שאני לא אוהבת את המוזיקה הזאת. רק חיכיתי שייגמר השיר כדי שלא אצטרך להתאפק יותר. אז כן, אולי זה מכבסה לכנות את זה 'בית ישראלי', או שזה מכבסה לקרוא לזה השתכנזות".

נתקלת בגילויי גזענות?
"כן, אבל מעט מאוד. בזכות איך שהבית היה. אבל אני כן זוכרת שהייתי אצל חבר שלי בבית וצחקתי בקול ואמא שלו קראה לו ואמרה 'תגיד לחברה שלך שאצלנו לא צועקים'. בכיתה י"א המורה לסוציולוגיה אמרה שהיום נלמד פרק שנקרא 'השתכנזות'. היא דיברה על תופעה של 'מזרחים שהפכו לאשכנזים באופי'. אני זוכרת שהרגשתי זרמים של כעס בכל הגוף. אמרתי לה שאני לא מקבלת את המונח הזה, שהוא מנמיך ומצמצם וגזעני מיסודו. אני מכירה יותר מדי משפחות אשכנזיות חמות ויותר מדי משפחות מזרחיות משכילות. די עם זה. הכול הבל הבלים".

והיום, כשאת גרה בתל־אביב, מעצבנת אותך הסטריאוטיפיזציה שקיימת על תל־אביבים?
"כן. כמו שסטריאוטיפים על מתנחלים זה מעצבן. בכלל, סטריאוטיפים זה נורא לא אינטליגנטי. לא מחובר. אין לי כבוד לזה. צריך להיות ממש מנותק ופרימיטיבי כדי לקטלג ככה אנשים".

"סיון רהב–מאיר סימסה לי שהיא התמוגגה מהחיקוי שלה. אחר כך פגשתי אותה והיא אמרה לי 'את לא מבינה מה עשית לי. שמת לי מראה לכל כך הרבה דברים קטנים שאני עושה, ישבנו כל המשפחה וניתחנו את זה"'

העניין הוא שזה מה שאומרים עליכם, שאתם מנותקים ולא יודעים מה קורה בחוץ.
"אני לא יודעת. את חושבת שחרדים ישמחו אם יהיה יום שבו כיתות ג' בבית ספר 'ישגב' יפגשו ילדים מכיתה מקבילה בבני־ברק? זה יקסום להם? הם ירצו את זה? הייתי משקית ת"ש בצנחנים. יש לי משפחה גם בקריית־ים. זה הכיף בלהיות מזרחית ואשכנזית בפוטנציה – יש לך הכול מהכול, כל הספקטרום, וזה כיף לא נורמלי לקומיקאית. גדלתי עם היכולת לדבר ולהתחבר לכל בן אדם – למנצח בפילהרמונית ולנהג בגדוד שהגיע עכשיו מעיירת הפיתוח".

כשנותנים לך לעשות דמויות של פרחות את נעלבת?
"מה פתאום. אני מתה על זה. תביאו לי הכול. אבל זה היופי – בסוף התוצאה של מה שההורים שלי ניסו לייצר, בלי להתכוון, זו מניפה רחבה מאוד. גם אלי ומריאנו מספרים סיפורים על נתניה ואת רואה כמה דמויות יש להם".

בספטמבר הקרוב כהן תציין ארבעים, ובינתיים היא די נהנית מחיי הבורגנות. "אני לא זקוקה לריגושים. הריגוש שיש לי כשאני עולה על במה ממלא את הכול. זו חמדנות לרצות עוד".

בקיצור, אפשר לומר שאת סחית.
"אני בן אדם מאוד מאוזן ומטופל. אני מוחזקת. תמיד אומרת לעצמי 'את הדרמות תשמרי לבמה'. לא יודעת אם אני כזאת סחית, אני כן חייבת את כוס היין הזאת בסופ"ש".

קשה להתבגר במקצוע שסוגד לנעורים?
"אני אוהבת מאוד ללמוד מאנשים בעלי ניסיון. דרך אגב, בתיאטרון זה קורה פחות – רוחשים כבוד למבוגרים. יש לי המון כבוד לשחקנים עם ניסיון. אני מסתכלת על מיקי קם, על רבקה מיכאלי, על בראבא וגם על נתן דטנר שאיתו שיחקתי ב'גבירתי הנאווה', ונהנית להתבונן בהם וללמוד".

ואין לך פחד מהרגע שבו יגידו לך "את מבוגרת מדי לתפקיד"?
"אז אני אהיה צעירה מדי לתפקיד אחר".