אני טיפוס נוסטלגי. לא זורקת פתקים שקיבלתי בכיתה ג', מתקשה להיפרד מבגדים אהובים שכבר לא יעלו עליי לעולם והראשונה להתייצב בפגישות מחזור. לכן היה ברור שכשאגיע לבקר בעיר נעוריי, ברחובות שבהם אני מזהה כל מדרכה וכל בניין שעבר מייק־אובר משוכלל (בנדל"נית קוראים לזה תמ"א 38), יש רק בן אדם אחד שאוכל לקחת איתי: אמא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים
– סוף הסגר: בריטניה תשקיע מיליארד דולר במרכזי תעסוקה
– לראשונה: מפקד אוגדת איו"ש יהיה בן ההתיישבות
כולם תמיד אומרים כמה חשוב להשקיע בזוגיות, להקדיש אחד לשני זמן איכות נטול ילדים וניידים. זה נכון לגבי הבעל, אבל לא פחות מכך לגבי מערכת היחסים המשמעותית הראשונה בחיינו. יחסי אם־בת הם עניין מורכב, אני יודעת, אבל מבחינתי אין כיף גדול יותר מלשבת מול מי שבולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיך, ששולטת בכל פרט קטן בעלילה, האישה היחידה בעולם שסבורה שחייך הם ההצגה הכי טובה בעיר.
אימוש הורישה לי לא מעט תכונות וקווי אופי, בראשן את החיבה לפחמימות ולסוכרים, כך שמדובר בפרטנרית המושלמת לבחון את בית הקפה שנפתח לפני כמה חודשים ברמת־חן.
הגענו בשעת צהריים מוקדמת אל רחוב גולני השלו. מצד אחד המקום ממתג את עצמו כשכונתי, מצד שני כבוטיקי. בהתחשב בעובדה שמדובר באחת משכונות השמנת של ישראל – השילוב הזה דווקא אינו כה מופרך. גם השם G27 (ג'י פור גולני) מרפרר יותר למועדון טרנדי בניו־יורק מאשר לבית קפה ברחוב פסטורלי ומנומנם בעיר הגנים. מסביבנו ישבו להן חבורות־חבורות של פרלמנטים נשיים: פנסיונריות עטויות מסכה, אמהות בחופשת לידה וכמובן המכורות לכושר. ניתן לזהות אותן בקלות לפי התלבושת האחידה (טייצים זרחניים + חולצות לייקרה מנדפות זיעה) וכוסות האמריקנו.
אנחנו שמרנו את הקפאין לקינוח והלכנו על המיצים הטבעיים שסוחטים במקום, מיץ גזר אם להיות ספציפיים, כי הוא הזכיר לאמא את הדוכנים המיתולגיים של ילדותה בתל־אביב. מצב רוח נוסטלגי, כבר אמרנו.
הקונספט של המקום משלב שלושה אלמנטים: מאפייה צרפתית, אוכל מוקפד ובוטיק יין, והתפריט – שכולו נשען על תוצרת עצמית – משתנה לאורך שעות היום והלילה. במקביל ניתן לרכוש כאן מוצרים ארוזים כמו גרנולה, קרוטונים וגם עוגות וחלות לשבת, אסטרטגיה עסקית נבונה שפוזלת לרווחיות הגבוהה של קונדיטוריות בימי שישי.
פתחנו עם סלט ירוק שכלל עלי בייבי ג'אם ורוקט, גרעיני חמניות ואגוזי מלך קלויים ופציחים, שקיבל שדרוג פירותי בדמות מלון כתמתם וקרעי מוצרלה. הנה דוגמה מצוינת להבדל בין רשת גנרית לקפה שיודע להעניק אינטרפרטציה משלו לגשם הגבינה המגוררת שלרוב מתלווה לסלטים מזן זה. התוצאה היא אסתטיקה גבוהה שגם מאפשרת לסועד לשלוט באלגנטיות בכמות הגבינה בצלחת שלו. את כל התערובת עטף רוטב ויניגרט־חרדל־דבש שהשתלב מעולה עם הגוון החרדלי הפיקנטי שמאפיין את עלי הבייבי ג'אם. לצד הסלט דגמנו את פוקאצ'ת הבית (בכל זאת שליש מאפייה) שהגיעה בצורת פלוט מוארך, מלווה בשמן זית עם נגיעה בלסמית. הוא היה חביב אך מעט מיותר, שכן מיד אחריו הגיעה המנה העיקרית בדמות עראיס דגים.
עראיס היא מנה טריקית. היא טומנת בחובה הצלחה מסחררת – כמו שרק שידוך טוב בין פחמימה לבשר יכול לתת – או נפילה יבשושית ומבאסת. פה שוב ביצעו אדפטציה מסקרנת למנה המוכרת: בחרו בבצק משומן היטב (שמתבסס כאמור על פוקאצ'ת הבית) ומילאו אותו בבשר דגים טריים וטחונים, עם שום ועשבי תיבול. מדובר בביס עסיסי ונפלא, ודאי כשהוא טובל בטחינה, סלסת עגבניות וקצת חריף. מה חבל שתשעה קבין של עסיסיות נטל העראיס והותיר את הסלמון לוקה בחסר. הדג הוורדרד אמנם הוגש באופן דרמטי ומינימליסטי (כמו שצריך) עם ענף טימין בודד, אבל יכול היה ליהנות לא רק מקראסט יפה אלא גם מתוך בשרני יותר. הפירה בטטה־תפו"א שצוות לו היה מוצלח בעיניי, אמא פחות פרגנה. גם הסלט־שוק שהגיע איתו היה מעט חסר מעוף.
אחרי שהרגענו את הרעב, התפנינו לסקור את המקום שמעוצב באקלקטיות ביזארית משהו. וילונות קטיפה כבדים ורבי רושם בכחול־נייבי דרים בכפיפה אחת עם פורטרטים הומוריסטיים של דמויות מתוך משחק מונופול.
קינחנו בעוגת גבינה – תחתית של פירורי שטרויזל חמאתיים ומתוקים, גבינה עשירה וחמיצות פסיפלוראית ממעל יצרו קינוח מוצלח. דווקא הבחירה בקרואסון חתוך וממולא בקרם מסקרפונה ותותים, שכל כך פופולרית כאן, התגלתה כבינונית. סיום מעט מאכזב, שהרי בשביל מה באים למקום חלבי אם לא בשביל להתענג על המתוק־המתוק הזה. G27 נע בין מנות מופלאות של ממש לכאלה שזקוקות למקצה שיפורים. אולי זה הפיזור והרצון להיות "גם וגם וגם", אולי זו תקופת הפוסט־קורונה שגורמת למקומות עדיין קצת לחרוק. כך או כך – מדובר בתוספת מבורכת למאגר המסעדות העירוני שוודאי עוד נשוב אליה.
