מתברר שגם ביקור בתערוכה תלוי בעיתוי. אל בית ליבלינג הגעתי לרגל פתיחת התערוכה החביבה "מקום טוב לחיות בו?" שבה ניסו לחקור מוטי רוימי ופול קרנס האם העיר הלבנה היא מקום שכדאי לגור בו. אבל את ההזדמנות ניצלתי לביקור חוזר בתערוכה "טרנספראומבאו: ליבלינג" המוצגת בקומה השנייה של אותו בניין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים
– דעה: טלוויזיה אחראית לא נותנת במה לאיום ברצח
– משחקים בכיף: שלוש המלצות לבילוי בבית
בית ליבלינג הוא מבנה מגורים בן שלוש קומות ברחוב אידלסון במרכז תל־אביב, שהפך למרכז שמוקד עיסוקו באורבניות ובאדריכלות הבינלאומית – שעליה תהילתה של העיר תל־אביב ובזכותה זכתה בתואר "העיר הלבנה". המרכז הוא יוזמה של עיריית תל־אביב וממשלת גרמניה, והבניין המשופץ והנאה במיוחד שתכנן האדריכל דב כרמי כולל בית קפה נעים, חללי עבודה ולמידה, סדנאות לילדים ולמבוגרים, גג ובו תצפית נהדרת ותערוכות קבועות ומתחלפות, כמו גם אפשרות לערוך סיור קולי ברחבי המבנה.
תערוכת הפתיחה של הבניין עסקה – כיאה לפרויקט שנולד משיתוף פעולה ישראלי־גרמני – בעבר הקשה המלווה וילווה תמיד את יחסי שתי המדינות.
מחולל התערוכה מתחבא בחדר המדרגות של הבניין: צידו האחורי של אחד האריחים שהודבק הפוך קורץ בצהוב ומגלה את שם המפעל הגרמני שייצר את הבלטה המעטרת את הבניין הישראלי שנבנה ב־1936 – השנה שבה המדיניות האנטישמית של גרמניה הנאצית כבר הייתה ברורה לחלוטין. האריח הגיע לארץ ישראל כחלק מהסכם ההעברה. הסכם זה נחתם באוגוסט 1933 בין הסוכנות היהודית לשלטונות הנאציים, ועיקרו עסקה סיבובית שבמסגרתה התאפשר ליהודים להציל חלק מרכושם על ידי מכירת נדל"ן ושימוש בממונם ובנכסיהם טרם הפקעתם על ידי השלטונות, כשאת התמורה קיבלו בתוצרת ובסחורות גרמניות, שיימכרו בארץ.
ארבעה יוצרים – עילית אזולאי, יונתן טואיטו, לו מוריה וניר שאולוף, והאוצרת הילה כהן־שניידרמן, השתמשו באירוע ההיסטורי הטעון כנקודת מוצא לתערוכה שמוצגת בבניין שנבנה בין היתר מסחורות גרמניות אלו.
כאמור, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר בתערוכה, אבל הפעם היא פעלה בי באופן שונה. אולי זה היה מזג האוויר האפרורי או העובדה שהייתי המבקר היחיד בשל שעת הבוקר המוקדמת על רקע החשש מהגל השני. כך או כך האווירה החלומית שהשרו המוצגים על הדירה הריקה הייתה חריפה יותר. כך צמח האגבה ש"נשתל" בסלון הדירה קרן מסוריאליזם. הניגוד בין צעצועי העץ לנוף הנשקף מן החלון היה בולט יותר. בחדר המוקדש להאזנה בקולאז' הצלילי – אופרטה בשם "נפילתו ונפילתו של מר כפתור" (שתבוצע בבכורה חיה עולמית באירוע הנעילה של התערוכה) מצאתי שהתריס המטיל אור דרמטי על החדר החשוך הוא בעצם קרש שבו מנוסרים חורים באופן מחוכם. המוצגים פזורים בדירה בדלילות ויש משהו מינורי בתערוכה, אך שיטוט מדוד ומעמיק ברחבי הבניין מעניק ערך מוסף. וכאמור, המרכז כולו מסקרן – כך שאם או בלי קשר לתערוכה הנוכחית, אם אתם בביקור בתל־אביב ונמצאים בסביבה, שווה לעצור בבניין, לפחות לקפה או לתצפית מן הגג.
