קרבה בין כדורגלנים ישראלים לדת היא דבר שכיח. רבים מהם גדלו בבתים מסורתיים ורגילים לשמור מצוות, אצל חלקם המעבר לשחק מעבר לים מחזק את הקשר והמחויבות ליהדות ואחרים מוצאים את הקרבה אליה בתהליכים רוחניים שהם עוברים. לאורך השנים יש גם כאלה ששינו לחלוטין את אורח חייהם וחזרו בתשובה. אחד מהם הוא עידן טל, שבשנות האלפיים הפך לאחד הכדורגלנים הטובים והמצליחים בישראל, עם זכייה בארבע אליפויות מקומיות, קריירה של מספר שנים בליגות בכירות באירופה ומקום מרכזי בנבחרת ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההיסטוריה מוכיחה: למרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– האם השר רפי פרץ יאלץ להתפטר מהממשלה?
– המשבר הכלכלי מביא למכת התאבדויות בעזה
היום טל חובש כיפה שחורה, לבוש חולצה לבנה מכופתרת וחליפה שחורה, ומגדיר עצמו כחרדי. "אולי זה לא במקום לספר את זה, אבל כשהייתי ילד לימדו אותי לקרוא לחרדים קאובויים", הוא צוחק, "אחרי התהליך שעברתי, אני מאמין מאוד בדרך החיים החרדית, חושב שהיא אמיתית ונכונה ועושה טוב לילדים ולמשפחה. הם לא רצים כל הזמן אחרי העולם הזה ולא מתייחסים לכל מיני שיגעונות, שלא חסרים פה. כבר שנים שאני לומד מדי יום עם אברכים, אני ממש מתחבר אליהם ומנסה לחקות את דרך החיים שלהם".

מתברר שהסימנים לתהליך שעובר טל היו שם שנים ארוכות לפני שהחל אותו בפועל. "כשגרנו בחו"ל אשתי התעקשה שרק אוכל כשר ייכנס אלינו הביתה. אני אז בכלל לא הייתי בכיוון הזה ולא הבנתי בדברים האלה. כשגרנו ב־1999 בכפר נידח בדרום ספרד, היינו נוסעים שעות לכל כיוון כדי להביא בשר כשר הביתה. זה המשיך עם מפגש מיוחד שהיה לי עם הרב דוד אבוחצירא כששיחקתי בחיפה, ועם הרצון הפנימי שתמיד היה לי לנוח בסופי שבוע ולא להשתולל, ועוד דברים בסגנון הזה", הוא נזכר. "אני חושב שאלו סימנים שכל יהודי מקבל, רק שצריך להתבונן כדי לעצור מדי פעם לרגע את המרוץ המטורף של החיים האלה. גם הקורונה מבחינתי היא של סוג של סימן, שהאנשים יבינו שעם כל הכבוד הם לא אלה ששולטים בעולם".
האמת שאני לא צופה בכדורגל הישראלי כי אני חושב שיש לי דברים חשובים יותר לעשות, ואני עוקב היום רק אחרי ברצלונה, ריאל מדריד וליגת האלופות. לצערי רמת המשחק בארץ היום נמוכה יותר, וזה לא בגלל השחקנים. רמת האימון לא מספיק טובה"
לפני עשר שנים החל טל להיות קשוב יותר לסימנים שעליהם הוא מדבר. "זה החל מתהליך של חיפוש עצמי אחר משמעות בחיים. לכל אחד ישנו הרגע הזה שזה קורה לו. חיפשתי את הדרך למלא את החיים בדברים אמיתיים, להבין איך לגדל משפחה וילדים ולעשות דברים בצורה נכונה. הייתי אז במקום שבו חשבתי שאני מבין הכול, שאני שולט בחיים שלי. חשבתי שהצלחתי במו ידיי ורגליי, ובשלב מסוים הבנתי שזה ממש לא נכון ושאני רחוק מהמקום הזה", הוא מספר, "ואז הגיעה שמחת תורה, הלכתי לבית הכנסת והרב העלה אותי אליו בקול תרועה וביקש שאקבל על עצמי, בלי נדר, להתפלל שחרית בכל בוקר בבית הכנסת. זה התחיל מזה, המשיך מלהישאר קצת אחרי התפילה לשמוע דברי תורה, ולאט־לאט החל להתפתח. מצאתי עולם שהיה שונה מכל מה שהכרתי, עולם מורכב וחכם מאוד, אבל גם כזה שיכול להיות פשוט ברור ויפה".
לצד הפריחה הרוחנית, נתקל טל גם בקשיים. "מהרגע הראשון הלכתי עם ציצית ועם טלית ואהבתי את זה, הרגשתי שזה עוזר לי להתחזק ושומר עליי. אבל כשהגעתי לשלב שבו הנחתי כיפה על הראש היה לי קשה יותר. הרגשתי מוזר והייתי צריך להתמודד כל הזמן עם שאלות של אנשים מסביב", הוא משחזר, "היום, אחרי שנים של למידה, שבהן הפכתי לחכם, בקיא ומלומד יותר, למדתי לקחת את הדברים אחרת. אני כבר לא בגיל שאני מרגיש שאני צריך להתייחס ולהגיב לכל אחד, גם לא נכון לעשות את זה. טוב לי בדרך שלי וחוץ מאשר למשפחה שלי, אני לא מרגיש שאני צריך לתת דין וחשבון לאף אחד".
לעצור את ההיסחפות
החזרה בתשובה החלה להשפיע גם על חיי היומיום שלו. "נכנסתי לעולם התורה בהסתערות ובהתלהבות, ואחרי התפילות הרגשתי שהדברים בחיים שלי מסתדרים מאליהם. אני לא יודע איך להסביר את זה, הרגשתי נפלא מבחינה רוחנית. מצד שני, היה שלב שבו נסחפתי מדי. כמו כל חוזר בתשובה בשנה הראשונה, כבר הייתי בטוח שאני יודע הכול ויכול להיות הרב של כולם. כמעט נפלתי, והייתי חייב רגע לעצור", הוא מספר, "הבנתי אז שיש לי משפחה שיקרה לי, שהכירה אותי באופן מסוים ואין שום סיבה שתסבול בגלל שאני עכשיו עובר שינוי או רוצה משהו אחר. יש לי אישה וילדים נהדרים, וגם אם שיניתי כיוון, זה לא אומר שאני יכול לכפות משהו על מישהו. הבנתי שאם אמשיך בדרך שהתחלתי בה יהיה לי בלגן אחד שלם. הייתי צריך ללמוד לנווט את הדברים וזה לא היה פשוט. רציתי להתחזק רוחנית אבל לא יכולתי ברגע אחד להפוך את הבית, זה פשוט לא אפשרי. שינוי הגישה שעשיתי הוכיח את עצמו, והמשפחה שלנו היום שלווה ואוהבת. אשתי למשל כבר שומרת ועושה כל מיני דברים שאני לא עושה, דברים שמעולם לא ביקשתי ממנה".
אם הייתי אומר לך לפני עשרים שנה שתחזור בתשובה, היית מאמין לי?
"ממש לא. הסבים שלי אמנם היו דתיים ומדי פעם הלכתי עם סבא לבית הכנסת כי זה עניין אותי, אבל מעבר לקידוש בשישי וחגיגת חגים לא עשינו הרבה. לצערי דווקא הדורות שהגיעו לישראל התקלקלו פה".
איך המשפחה המורחבת קיבלה את התהליך?
"אני בטוח שבשלבים הראשונים זה היה מוזר להורים שלי ולהורים של אשתי, למרות שהם מעולם לא אמרו לי כלום. התחושה שלי היא שהיום הם שמחים מאוד על מה שקורה, כי הם רואים איך הבית מתנהל בשלווה ואיזה יחס אשתי מקבלת. תמיד התייחסתי אליה בכבוד, אבל היום אני מבין את זה עוד הרבה יותר. הרבה פעמים חושבים שדתיים מתייחסים בצורה לא ראויה לאישה, אבל זה בדיוק ההפך. אישה היא העיקר של הבית".
יש לך רב שאתה לומד ומתייעץ איתו?
"אני אוהב לשמוע דרשות ודעות שונות, אבל כשיש החלטה חשובה או שאלה שאני מתחבט בה יש רב מסוים, שאני מעדיף לא לומר את שמו, שאני הולך להתייעץ איתו".
מהרגע הראשון אהבתי ללכת עם ציצית ועם טלית, הרגשתי שזה עוזר לי להתחזק ושומר עליי. אבל כשהגעתי לשלב שבו הנחתי כיפה על הראש היה לי קשה יותר. הרגשתי מוזר והייתי צריך להתמודד כל הזמן עם שאלות של אנשים מסביב"
בתקופה האחרונה, כמו כולנו, מתמודד טל עם משבר הקורונה. "היה משהו מיוחד בתקופה הזו, להיות כל כך הרבה שעות וימים בבית עם המשפחה. זה היה שונה וגם כיף, כי בדרך כלל כולנו עסוקים מאוד במהלך השבוע. גם מבחינת לימוד זה עשה לי רק טוב, כי היו לי הרבה יותר שעות להקדיש לזה. אנשים רבים הופתעו מכך שהתחלתי לקרוא בתורה באופן קבוע. אני אוהב להיות חלק ממניין ולהתפלל בציבור, וזה עושה לי טוב. כבר ביום הראשון שבו התירו תפילה במניין, חזרתי להתפלל בחצר בית הכנסת", הוא מספר, "מה שמצער אותי במשבר הזה הוא שהרבה יהודים טובים נפגעו מכל מה שקרה. לא נעים לחיות כל הזמן בחשש מהמחלה וללכת עם מסכה, זה כבר התחיל להציק. בהתחלה לא היו נתונים לגבי התחלואה ומה שבאמת קרה בסין. כולם נבהלו מאוד, כולל במשרד הבריאות, ובצדק סגרו את המדינה. היום לדעתי אפשר כבר להתנהל ולהתמודד עם זה בדרך אחרת. כבר יש יותר מידע ויודעים מי פגיע יותר, אבל לצערי האנשים לא שומרים ולא נזהרים מספיק. אני לא אוהב לראות כאלה שהולכים בלי מסכה, זו התנהלות ממש אגואיסטית בעיניי, כי זו מחלה שיכולה להרוס חיים בכל גיל שהוא".
רגשות אשם
עידן טל, 44, נשוי לדורין ואב לשניים, נולד בבאר־שבע וגדל במעלה־אפרים, משם עבר עם משפחתו ליישוב גבע בנימין (אדם). היום הוא חי בירושלים. כדורגל הוא החל לשחק בגיל צעיר מאוד. "להבדיל אלפי הבדלות, כמו שעכשיו אני מתחזק מיום ליום, גם הכדורגל היה אהבה שרק הלכה והתעצמה עבורי", הוא אומר, "כשאתה ילד אתה עושה את זה רק מתוך תשוקה פנימית, בטח כשאתה מרגיש שאתה טוב, ומשתפר ועולה כל הזמן ברמות. בשלבים האלה יש משהו נקי וטהור. רק כשגדלתי והגעתי לגיל 18, והבנתי פתאום שאחרי כל כך הרבה שנים של השקעה יש לי סיכוי להפוך את זה למקצוע ולקריירה, החלטתי ללכת על זה".

בשנים הראשונות שיחק טל בשכונה עם חברים, ורק בגיל 11 הוא הצטרף למחלקת הנוער של הפועל ירושלים והחל לשחק במסגרת קבוצתית. "בניגוד להיום, שמתחילים לשחק כבר בגיל ארבע או חמש – מה שלא בטוח בכלל שנכון – אני התחלתי לשחק באופן מסודר בגיל שבו רוב הילדים סביבי התחילו. זה לא שינה את העובדה שתמיד באתי ראשון למגרש והלכתי אחרון, זו באמת הייתה אהבה אמיתית".
הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאין לנו בארץ תרבות ספורט. באנגליה, כששחקן ותיק במועדון פורש, הוא יודע שהמועדון יטפח אותו. שישלחו אותו לקורסים לאימון, ייתנו לו עבודה. כאן אין כבוד לאף אחד"
טל, ששיחק בתור קשר מרכזי, בלט במחלקת הנוער בהפועל ירושלים ובגיל 19 כבר ערך את הופעות הבכורה בקבוצה הבוגרת של המועדון. משם עבר לשנתיים במכבי פתח־תקווה, ובמהלך העונה השנייה הושאל לחצי שנה להפועל תל־אביב, כבש ארבעה שערים וסייע לה לזכות בגביע המדינה, התואר הראשון שלו בקריירה. עונה לאחר מכן החל בקריירה האירופית שלו, לאחר שחתם במרידה מהליגה הספרדית השנייה. טל הפך לשחקן הרכב בקבוצה, עם 36 הופעות וחמישה שערים, והחל לבנות לעצמו שם טוב באירופה. "עד היום אני טוען שבודדים השחקנים בישראל שיכולים למצוא את עצמם בהרכב בקבוצת צמרת בליגה השנייה בספרד", הוא אומר, "זו ליגה איכותית מאוד, היינו כל העונה בצמרת ולצערי פספסנו את העלייה בנקודות בודדות".
היכולת שהציג הובילה את אברטון מהפרמייר־ליג האנגלית לזמן אותו למבחנים. "הייתי אז כבר שחקן נבחרת ישראל. החלטתי לבוא ולהראות להם מה אני שווה בכדורגל, כי אני אוהב לאתגר את עצמי בכל פעם מחדש. בסופו של דבר היה שבוע נהדר של מבחנים בטוסקנה ובסיומו הזמינו אותי לחתום על חוזה". אברטון, ששילמה 1.5 מיליון דולר למשפחת לוזון ולמכבי פתח־תקווה עבור טל, החתימה אותו על חוזה לשלוש שנים בסכום כולל של 1.5 מיליון דולר נוספים. בסופו של דבר הוא שיחק שם שנתיים וחצי בתחילת המילניום, שבמהלכן נע בין המגרש לספסל, כולל תקופות מצוינת שבהן הפך לחבר קבוע בהרכב. בתום התקופה עבר לראיו ואיקאנו, שם שיחק חצי שנה, ובסיומה ירדה הקבוצה ליגה. "קשה מאוד להגיע במהלך העונה לקבוצה שנמצאת במצב מקצועי לא טוב והדברים לא הסתדרו לי שם", הוא נזכר, "היחס של השחקנים האחרים אליי היה ממש צבוע. מצד אחד הם היו נחמדים אליי, אבל בפועל הם לא אהבו את העובדה שפתאום הגעתי באמצע העונה ואיימתי על דקות המשחק שלהם. בסוף העונה יכולתי להישאר, אבל העדפתי שלא. אשתי הייתה אז בהיריון שני, שקצת הסתבך בריאותית, וחששנו שלא נצליח להסתדר מבחינה רפואית בספרד. לא היה לי פשוט לעזוב את אחת הליגות הטובות בעולם, אבל בדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת שהובילה להרבה טוב".
היה שלב שנסחפתי מדי. כמו כל חוזר בתשובה בשנה הראשונה, כבר הייתי בטוח שאני יודע הכול ויכול להיות הרב של כולם. כמעט נפלתי, והייתי חייב רגע לעצור. רציתי להתחזק רוחנית אבל לא יכולתי ברגע אחד להפוך את הבית"
טל חזר לישראל וחתם במכבי חיפה, שבמדיה זכה בשלוש אליפויות רצופות. בעונת 2004/05 כבש 13 שערים והוכתר כשחקן העונה. בקיץ 2006 יצא שוב ללונדון ולליגה האנגלית הבכירה, שם שיחק עונה במדי בולטון. לאחר מכן חזר לארבע עונות בבית"ר ירושלים, שאיתה זכה בדאבל (אליפות וגביע) ובגביע נוסף.
למרות כל ההישגים המרשימים האלה, טל מרגיש היום רגשות אשם בנוגע לקריירה שלו. "אם הייתה לי בדיוק אותה קריירה, רק שלא הייתי משחק בשבתות, הייתי אומר לך שזה היה מצוין. אמנם לא למדתי באותן שנים, אבל במקרה כזה גם לא הייתי עושה עבירות שנחשבות לחמורות כל כך", הוא מסביר, "היום כשאני מבין מהי שבת ובאיזו דרגה רוחנית מדובר כאן, אני מרגיש חרטה גדולה על מה שעשיתי".
התחושה הזו הובילה את טל לתמוך במאבק להעביר את כל משחקי הכדורגל משבת, לצידו של אסי טובי, לשעבר מלך שערי ליגת העל והיום רב ברעננה. "אני לא פעיל באופן שוטף בעניין אבל תומך נלהב ברעיון. אם מבקשים ממני לבוא או לדבר אני שמח מאוד, ואין לי שום כוונה להרפות מזה. לצערי גם כאן הפוליטיקה והאינטרסים מעל הכול", הוא טוען, "אני לא בא לשנות אף אחד או להטיף מוסר. ברמת הבוגרים, גם ככה בשנים האחרונות המשחקים מתקיימים במוצאי שבת או בתחילת השבוע. היו הרבה קשקושים, טענו שהרווחים יהיו נמוכים יותר מאשר בשבת, והתגלה בדיוק ההפך. ברגע שראו שעושים את זה באירופה, התחילו לחקות את זה פה וזה עובד מצוין. לגבי מחלקות הנוער תמיד ישנה טענה, שמעולם לא בדקתי לעומק, שאין מספיק מגרשים. אבל נגיד שהיא מוצדקת. כאן אפשר לעשות בדיוק מה שעושים במחלקות הצעירות בכדורסל – לפזר את משחקי הליגות בימי החול. למה לפסול מראש? קודם שינסו ואז נראה איך זה עובד. לא יקרה כלום אם כולם ינוחו קצת בשבת או יעשו דברים אחרים, ילכו לים או יבלו עם חברים ומשפחה. בשביל מה להעמיס עוד יום עבודה?"

יותר מדי קומבינות
לאורך השנים רשם טל 69 הופעות בנבחרת ישראל, שבהן כבש חמישה שערים. הוא סיים את קריירת המשחק שלו ב־2013, לאחר שחזר לקבוצת נעוריו, הפועל ירושלים, ששיחקה אז בליגת המשנה. אחרי שפרש הוא מונה למאמן הקבוצה, אבל עזב אותה לאחר כמה חודשים. "ברגע שהדברים לא התאימו לי, לא נהניתי ופשוט נגעלתי מהמקצוע שלי, החלטתי להמשיך הלאה. בהתחלה באתי בטענות לכל מיני גורמים, אבל אז הבנתי שאני צריך להגיד להם תודה, כי בלי החוויה הזו כנראה שלא הייתי משנה את הכיוון כמו שעשיתי", הוא מנתח. "הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאין לנו בארץ תרבות ספורט. לא מבינים כאן מה זה אומר וזה לא קיים בשום דרך. באנגליה, כששחקן ותיק במועדון מסיים את הקריירה, הוא יודע שהוא יזכה לטיפוח מצידו. שישלחו אותו לקורסים לאימון, ישקיעו בו, ייתנו לו עבודה במחלקת הנוער ובמקרים רבים גם עבודה בקבוצה הבוגרת, כעוזר או כמאמן ראשי. כאן אין כבוד לאף אחד".
מה דעתך על הכדורגל הישראלי היום?
"האמת שאני לא צופה בכדורגל ישראלי כי אני חושב שיש לי דברים חשובים יותר לעשות, ואני עוקב היום רק אחרי ברצלונה, ריאל מדריד וליגת האלופות. לצערי רמת המשחק בארץ היום נמוכה יותר, וזה לא בגלל השחקנים. רמת האימון כאן לא מספיק טובה, לא יודעים לגדל נוער וההתנהלות לא מקצועית. תראה איך מועדון כמו מכבי תל־אביב שפט את שני השחקנים שלו עוד לפני שהמשטרה הגיעה למסקנות שלה. אם הייתי נמצא שם, הייתי מתבייש במקום העבודה שלי. אם הם אשמים, כמובן שעליהם לשאת בעונש, אבל יש דרך לעשות את הדברים, והכול מתחיל ונגמר בתרבות ספורט".
לטל יש גם ביקורת נוקבת על מה שמתרחש בנבחרת ישראל. "היה מרתק, מרגש, וכבוד גדול עבורי להיות חלק מהנבחרת, אבל לצערי מאז הימים שלי שם רק הלכנו אחורה מבחינה מקצועית, והלוואי שיעשו את המהלכים הנכונים כדי לשפר אותה. אף פעם לא ראיתי בנבחרת ישראל שקוראים לכדורגלני עבר ששיחקו בה להראות דוגמה לדור הבא של הילדים. בכדורגל שלנו יש יותר מדי קומבינות וחברים שמביאים חברים. אם מישהו טוב אין לי בעיה איתו, אבל חייבים ללמוד לטפח כאן שחקני עבר, בטח את הבכירים שבהם. זה בסיס של תרבות שמובילה להישגים", הוא אומר בצורה נחרצת. "אני ראיתי עולם, הייתי ארבע שנים וחצי בליגות הבכירות באירופה, ויש לי הרבה ידע. יש אצלנו אנשים שיצאו לשבועיים השתלמות בחו"ל וחושבים שהם מבינים משהו בכדורגל העולמי. ראיתי מחלקות נוער, התנהלות והתייחסות של מועדונים, איך הצוות החיצוני, הצוות המקצועי והצוות הרפואי עובדים. באברטון ובבולטון עובדים ביומיום 250 איש, ובמשחק עצמו כמות כפולה".
אם הייתה לי בדיוק אותה קריירה, רק שלא הייתי משחק בשבתות, הייתי אומר לך שזה היה מצוין. אמנם לא למדתי באותן שנים, אבל במקרה כזה גם לא הייתי עושה עבירות שנחשבות לחמורות כל כך. היום כשאני מבין מהי שבת אני מרגיש חרטה גדולה על זה"
בשש השנים האחרונות טל הוא רכז הכדורגל בבית הספר למאמנים במכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט. "יש לנו צוות נהדר שם, ואני מלמד קורסים למאמני כדורגל ברמות שונות. חלק מהתלמידים שלנו הם עדיין שחקנים פעילים. אני שמח שרבים באים אלינו, כי אנחנו יודעים להעניק להם תמונה כוללת של מה שהם צריכים לדעת על אימון ועל הובלת קבוצת כדורגל".
על מה אתה חולם?
"להמשיך להתחזק ולהיות צמוד לדרך התורה, זה עושה לי טוב והופך אותי לאדם טוב יותר, שמתקדם כל הזמן ולא עומד במקום. מעבר לזה, אני זורם עם החיים בצורה הנכונה לי, מבחינת תורה ומצוות ובלי כפייה, ונותן לריבונו של עולם לכוון את הדברים. הלוואי שהחיים יהיו שלווים, רגועים וטובים".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"העובדה שיש לי אישה מדהימה וילדים טובים ושאני מחובר לבורא עולם עושה אותי למאושר יותר מחמש. אני לא רודף אחרי החיים, יש לי שאיפות אבל אני עושה את הדברים בצורה רגועה. יש לי אופי תחרותי וזה תמיד יישאר ככה, אבל היום הדברים מתנהלים בצורה הרבה יותר מתונה. היום אני גם יודע שלכל אחד יש סגנון חיים שונה, וכמה חשוב לכבד את האחר. למדתי לא לשפוט אף אחד, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו".