את ההודעה על ההחמרה בהנחיות בשל מצב הקורונה בישראל קיבל הזמר החרדי נפתלי קמפה דווקא כששהה בלוס־אנג'לס, בפורים האחרון. הוא יצא מהארץ כשעוד לא הייתה חובת בידוד לכל החוזרים מחו"ל, וחזר אליה כשכבר הייתה חובת בידוד מלאה לכל השבים, כולל לאלה החוזרים מארצות־הברית – עוד לפני שהיא הפכה למדינה הנגועה ביותר בעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
– דעה: ישראלים, נעים להכיר: התנועה הפרוגרסיבית עשתה עלייה
– ההיסטוריה מוכיחה: למרות הסקרים, הבחירות פתוחות
"כשנסעתי לא חלמתי שאצטרך להיכנס לבידוד", הוא מספר. "זה עוד היה בזמן שרק אלה שחזרו מסין או מהמדינות הנגועות אז, כמו איטליה וספרד, נכנסו לבידוד. נסעתי די בשלווה, לא חשבתי שכל כך הרבה ישתנה עד שאחזור".
אבל הכול השתנה. כל מה שיכול היה להשתבש – השתבש. הוא הקדים את הטיסה חזור, וחזר למציאות חדשה. בתמונת עטיפת הסינגל החדש שהוציא בשבוע שעבר, "להודות", מחזיק קמפה עיתון שמאחוריו תשע מודעות על הופעותיו, כולן עם החותמת "בוטל". בין ההופעות שבוטלו: מופע השקה לאלבום החדש שהוציא, שתוכנן להתקיים בהיכל התרבות בפתח־תקווה בתחילת ניסן, וכך גם מופע שלו עם ישי ריבו בבנייני האומה.
"רק לפסח היו לי כשבע הופעות סגורות גדולות, וחוץ מזה עוד כמה שיועדו לקיץ הקרוב. הכול בוטל", הוא מספר. "זה לא קל. בהתחלה חשבנו שזה יימשך חודשיים־שלושה ואז נעבור את זה ויהיה קיץ מופלא של אירועים, כי אנשים ירצו יותר ויותר לצאת אחרי התקופה הזאת, אבל התבדינו. ממש לפני הקורונה הוצאתי אלבום מושקע מאוד, 'אנה אלך', אבל כבר לא הייתה הזדמנות לשיר את השירים החדשים בהופעות. מעבר לזה, גם קיווינו להחזיר את ההשקעה הכלכלית על האלבום החדש דרך ההופעות והאירועים, ופשוט אין.
"המצב לא פשוט בכלל, כולם מרגישים כעת שפרנסה היא משמיים, וכולם מתפללים שהמצב הזה ייגמר כבר, אבל אצל אמנים זה פי כמה וכמה. כל השנה אתה חי כך, כי אתה לא עובד עם תלוש משכורת, ופתאום כשמגיעה כזו תקופה, הכול מתערער – ובמיוחד במגזר החרדי, שבו האירועים מבוססים על הזמנות, כמו של מופעי עיריות חרדיות וכדומה, ולא על פתיחת קופות. מצד שני, אני גם מבין שאין לי דרך לשנות את המצב. יש משהו מרגיע בכך שאתה יודע שזה לא בידיים שלך, ושלא עשית משהו לא טוב. הכול בידיים של הקב"ה".
בא התיאבון
אז קמפה ישב בביתו בירושלים, כמו כל עם ישראל, וניסה לפחות ליצור קצת שירים חדשים. "הבעיה היא שכשאתה לא מופיע ונמצא הרבה זמן בבית, גם ההשראה יורדת, ויש פחות כוח להלחין וליצור. אבל אני משתדל להתייחס לעבודה שלי במוזיקה כעבודה לכל דבר, אז אני מכריח את עצמי לשבת וליצור, ועם האוכל בא התיאבון".
הקורונה הביאה איתה לקמפה, בכל זאת, כמה הופעות ייחודיות בפני בחורי הישיבות שלומדים בשיטת הקפסולה, דהיינו חלוקת התלמידים לכמה קבוצות נפרדות לחלוטין, כשהתלמידים לא יוצאים מהישיבה במשך שבועות, כחלק מתנאי הלימוד.
"יש לי קשר עם בחורים, שחווים קשיים לא פשוטים בעקבות הקורונה. 50 אחוז מהבחורים לא חזרו לישיבות כבר מפורים. זה גורר בעיות ומתיחויות במשפחה. תחשוב על בחור בן 18 בדירת שלושה חדרים במודיעין־עילית, עם האחים הקטנים"
"עולם הישיבות החרדי חזר חלקית בלבד", מסביר קמפה, "והישיבות שחזרו – חזרו במתכונת של קפסולות, כך שהבחורים לא לומדים במתחם אחד, אלא מתחלקים לכמה קבוצות שכל אחת מהן לא נפגשת עם השנייה בשום מקרה. גם האוכל והתפילות הם בנפרד. ישיבות שלא הייתה להם אפשרות לחלק את התלמידים לקבוצות, פשוט לא נפתחו. הופעתי בשלוש ישיבות שלומדות במתווה הקפסולה, וכשאני שומע את הביקורת על החרדים בנושא הקורונה, אני יכול לספר, ממה שאני ראיתי, שבכל הישיבות האלה כל כך הקפידו, שלא נתנו לי להתקרב לאף אחד מאף קבוצה. שמו אותי במרחק שבעה מטרים מהבחורים, והייתה גדר בין הקבוצות השונות. ראשי הישיבה גם הזהירו אותי מראש לא ללחוץ יד ולא לדבר עם אף אחד. ממש באנו, הופענו וחזרנו לרכב, בלי מפגש עם אף אחד. ועדיין זה היה יוצא דופן בעליל. עולם הישיבות החרדי לא מכניס הופעות לתוך הישיבה, בטח לא באמצע ה'זמן', וזה היה מדהים. בישיבות הבינו שאם סוגרים את הבחורים במתווה הזה שבועות ארוכים, הם חייבים שחרור. יש לי קשר עם בחורים, הם חווים קשיים לא פשוטים. יש בעיה רוחנית: 50 אחוז מהבחורים לא חזרו לישיבות כבר מפורים. זה ציבור שלא רוצה אינטרנט ולא בידור שהוא לא ברוח חרדית, ופתאום בחורים נמצאים חודשים מחוץ לישיבה. זה גורר בעיות ומתיחויות במשפחה. תחשוב על בחור בן 18 בדירת שלושה חדרים במודיעין־עילית, עם האחים הקטנים. לא קל. וגם אלה שכן בישיבות, מוכרחים להיות שם חודשיים־שלושה ברציפות".
את ההשפעה של הקורונה על החברה החרדית הוא ראה לא רק בישיבות שבהן הופיע, אלא גם במשפחתו. "יש לי אבא שהוא תלמיד חכם גדול, והוא לא בריא במאה אחוז, הוא מבוגר ונמצא בקבוצת סיכון, לא יצא הרבה זמן מהבית. לקחתי אותו השבוע לבדיקה, ואמרתי לו שהגיע גל שני וצריך לחזור להקפיד מאוד. הוא אמר לי: 'אני לא מסוגל יותר!'. להגיד לו שוב לא ללכת לבית הכנסת ללמוד או להתפלל, זה לערער את כל העולם שלו. הוא חזן וגם גבאי, וכשאתה אומר לו שוב להתכנס בבית, אתה בעצם אומר לו: תמשיך לחיות, אבל תשתגע בבית. זה קשה מאוד".
איך זה השפיע עליך כאמן, חוץ מביטולי ההופעות?
"בקשר עם הקהל, זה חסר לי מאוד. לאמנים בציבור הכללי יש פייסבוק ואינסטגרם והם מתקשרים עם הקהל. גם לי אמרו: תעשה הופעות ב'זום' – אבל הקהל שלי לא נמצא שם! בחורי הישיבות, הקהל החרדי, לא באינטרנט, וזה יוצר קושי גדול. הנוער שלנו מדהים, ומשתדל להיות מנותק מדברים שיסיחו אותו מהחיים עצמם, אבל לי כאמן זה יוצר קושי – כי כשאין הופעות לציבור הזה, אין חיבור עם הקהל. תשמע משהו מעניין: החרדים ברובם משתמשים בטלפון כשר, בלי ווטסאפ, אבל יש מה שנקרא 'ווטסאפ־פון', שזה מין אפשרות להשאיר הודעות קוליות אחד לשני, עם קבוצות והכול, בתוך הטלפונים הכשרים. אז יש קו תוכן כזה של 'איגוד בני הישיבות בני־ברק', והקלטתי להם בפסח קומזיץ (סוג של טיש) שלם בטלפון. איכות נוראית אמנם, מה שגרם לי יותר לדבר ולספר, אבל זו הייתה האפשרות שלי לתת להם את החוויה הזאת, שיש איזשהו דיבור בינינו, חיבור עם הקהל. אני אמנם מתחזק רשתות חברתיות, כי הקהל החרדי בחלקו כן נמצא שם, וישנו גם הציבור הדתי לאומי שיותר מחובר, אבל במידה חלקית. הרשתות האלה הן לא המקום שלי. זה לא שאני כוכב רשת גדול".
חרדים מודל 2020
בימים שפויים יותר, שאינם מלאים בביטולי הופעות, נחשב נפתלי קמפה (30, נשוי ואב לבן) לאחד הלהיטים העכשוויים של המוזיקה החסידית. בזכות יצירה אישית, פשוטה, בדרכו של קרליבך אבל בהתאמה לעידן הנוכחי, אולי כחזרה אל העבר, הפך קמפה בתוך שנתיים בלבד לאחד ממובילי הזרם המוזיקלי הזה, ולמי שנחשב לקולם של הצעירים החרדים מודל 2020.
בבתים חרדיים רבים, השיר שלו, "כל הנחלים הולכים לים", המושר בהגייה עברית רגילה, נוכח מדי שבת על שולחן השבת, בדרך כלל בסעודה שלישית. כמוהו גם להיטים אחרים כמו "בעבור אבותינו" או "ושם נעבדך", שירים שבחלק מהמקומות אפילו מושרים כחלק מנוסח התפילה, דבר שלא זכו לו זמרים חרדים מבוגרים בהרבה ממנו. בקרב אמני המוזיקה החרדית־ליטאית הוא נחשב ליוצר היחיד, בשונה מזמרי חתונות או זמרים מבצעים. רוב הלחנים בשני אלבומיו, שהשני בהם ("אנה אלך") יצא לאחרונה, הם לחנים מקוריים שלו. גם בעיבודים המוזיקליים הוא היה מעורב, יחד עם חבריו לשעבר לספסל הלימודים בישיבת "קול תורה", המעבדים החרדים אלי קליין ואיצי ברי. איכשהו הפך קמפה גם לקונצנזוס הכי גדול בסצנה הליטאית: הוא מופיע בדינרים הגדולים ביותר, לצד מופעים בישיבות עצמן, בעיקר במחנות הקיץ, מה שהפך עבורו להכשר הכי גדול שיכול היה להינתן לו – שנים אחרי שעזב את הישיבה.
אבל לא תמיד המסלול המוזיקלי הזה, שבו בחר, היה ברור לו. הוא גדל במושב החרדי תפרח, הנחשב לאדוק מאוד, יישוב של "צו"לניקים" בעגה החרדית ("צדיק ורע לו"), ולמד בישיבות החרדיות הליטאיות הנחשבות ביותר. לעזוב יום אחד את סטנדר הלימוד ולהפוך לקרליבך מודרני, שמופיע עם גיטרה היכן שמזמינים אותו, היה הדבר שהכי פחות ציפו ממנו לעשות.
"יש קו תוכן כזה של 'איגוד בני הישיבות בני־ברק', והקלטתי להם בפסח קומזיץ שלם בטלפון. איכות נוראית אמנם, אבל זו הייתה האפשרות שלי לתת להם את החוויה הזאת, שיש איזשהו חיבור בינינו. אני אמנם מתחזק רשתות חברתיות, כי הקהל החרדי בחלקו כן נמצא שם, אבל אני לא כוכב רשת גדול"
קמפה נולד בתפרח כאח הקטן במשפחה בת שישה ילדים. סבו מצד אמו, הוא מספר, היה ר' יוס'ל אייגרמן, שלאחר מלחמת העולם השנייה התחזה לקצין בריטי כדי להציל ילדים יהודים. הוא נודע בפעילות הזאת, כחלק מ"ועד ההצלה", שניסה לעזור לכמה שיותר יהודים בתקופה ההיא. "הוא עבד כתף אל כתף עם בנימין מינץ", מספר קמפה, נכדו. "הוא גם עזר בעקיפין להעלות לארץ את הרב לאו. הוא עזב שמונה ילדים בארץ בשביל הפעולות האלה. הוא גם היה חובב שירה, איש שכולו שמחה ולב טוב. שמו המלא היה נפתלי יוסף, ואני קרוי על שמו. בעצם, לא הכרתי אותו, ובכל זאת אני מתגעגע אליו".
הוריו, הוא מספר, התגוררו לאחר נישואיהם בבני־ברק, אך חיפשו להתחזק עוד ועברו לתפרח, מושב חרדי סגור יותר, שבו גרות משפחות רבות שקיבלו עליהן את חומרות החזון אי"ש – כמו למשל אי שימוש בחשמל בשבת, ועוד. "ההורים שלי גרו בתפרח כמעט ארבעים שנה. מצד אחד זה באמת יישוב ששואף הכי להחמיר במצוות, אבל מצד שני זה לא היה בני־ברק, לאנשים שם הייתה פתיחות מחשבתית. אנשים אמיתיים מאוד, ישרים מאוד. אין שם משחקים של להרשים אחד את השני ואין סטיגמות. יכולתי לדבר עם ההורים שלי על הכול".
ואיך היה עבורך לגדול בתוך המסגרת הנוקשה הזו?
"מגיל די קטן ידעתי שאני לא בדיוק כמו הוריי, אבל קיבלתי מהם יושר, ואמת ברורה. יש משהו באמת הזאת שאבא שלי צועד איתה כל השנים, בהחמרות שהוא לוקח על עצמו, שגם אם אני אישית לא מסוגל להתנהג ממש כמוהו ולחיות כל היום בכזאת דבקות, אני לא יכול להתווכח עם האמת הזאת – כי הוא לא אדם שעושה הצגות והולך לפי סטיגמות, אלא באמת מאמין בכל נפשו בכל מה שהוא עושה, מתייחס לכל הלכה בצורה בלתי מתפשרת, ביראת שמיים של דורות קודמים. זה גם מה שהשאיר אותי חרדי־ליטאי עד היום, האמת שנבעה ממנו. וגם אם הלכתי למקומות קצת אחרים, אולי קצת יותר חסידיים ופחות ליטאיים, כמו המוזיקה, שמרתי על המקורות שלי. כתבתי, למשל, שיר על מילותיו של רבי נחמן מברסלב, וגם שמעתי שיעורי חסידות, וזה דבר שמעניין אותי, אבל זה לא הפך אותי לחסיד. אתה גדל ליטאי, ונשאר ליטאי, אבל אף פעם לא הייתה לי התמרמרות על זה". אחיו, הוא מספר, נשארו בעולם התורה – "חלק מהם ר"מים בישיבות, אברכים או מורים בחיידרים. כולם בקו, וגם אני, בסך הכול…"
את המשיכה לעולם המוזיקה והיצירה קיבל בזמן לימודיו בישיבת "קול תורה" החרדית, בשכונת בית־וגן בירושלים. "אהבתי את הישיבות שלמדתי בהן, היו גם שנים שלמדתי מצוין, בחור מן המניין שיושב שלושה סדרים, אבל היה חסר לי משהו, ולאו דווקא בעניין הדתי. היה בי איזה רצון לככב. הרגשתי שאני יכול לתת משהו לעולם".
היה לך הרצון לפרוץ החוצה, גם כי גדלת במושב קטן וסגור?
"לא, לא מהמקום הזה. פשוט הרגשתי שיש לי אפשרות לבלוט ולהשפיע על אחרים, והרגשתי שאני רוצה את זה. זה לא שרציתי ללכת לרחוב או לפרוק עול, בכלל לא, אלא הרגשתי שיש לי אנרגיה שאני רוצה להעביר אותה הלאה.
"אני אדם מאוד רגשן, לא הכול שכלתני אצלי. זו גם הייתה תקופה שערערה את המקום שלי: אמא שלי, עליה השלום, שנפטרה בין האירוסין לחתונה שלי, הייתה אישה חולנית, כך אני זוכר אותה תמיד. היא חלתה בשחמת הכבד, וחיה כך את 15 השנים האחרונות לחייה, מה שאומר ביקורים הלוך ושוב בבתי חולים. ישנתי הרבה אצל אנשים אחרים, וללא ספק זה ערער את המקום שלי, כי כבר הייתי לבד בבית, כשכל שאר האחים כבר נשואים, וזה השפיע עליי באיזשהו אופן.
"בתוך כל החיפוש הזה אני זוכר את עצמי בישיבה לומד בספר הכוזרי, לא בדיוק בחור ישיבה חרדי סטנדרטי. למרות שאצלנו בישיבה דווקא היה לזה מענה; היה לנו שיעור מהמשגיח על הכוזרי. אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה לבד, וכל הזמן הזה קיננה בי הרגשה פנימית שאני יכול להשפיע יותר, ושיש לי כוחות לזה. כן, זה הגיע ממקום אגואיסטי קצת. רציתי שיתייחסו אליי בהתאם, כמישהו שיש לו מה להציע".
אני גיטרה
הלב שלו נקרע לשניים. חציו לתורה, לסדר הלימוד הנוקשה, וחציו למימוש העצמי. ואז הגיעה הגיטרה. "לא ידעתי לנגן אז בכלל. גדלתי בבית מעט מוזיקלי אמנם, אבא וסבא היו חזנים, אבל זהו, זה לא ששמעו בבית כל הזמן מרדכי בן־דוד".
כי זה היה אסור?
"לא בדיוק. פשוט לא נתנו לזה מקום אצלנו בבית. אני זוכר שבגיל 13, בתקופות שהיה לי קצת קשה, הייתי אומר לאבא שלי שקשה לי ללמוד גמרא, והוא היה עונה לי: 'אז מה אם קשה?' אלו אנשים שחיים עם האמת עד הסוף והיה קשה לו להבין אותי. הוא אדם שקם בבוקר ואומר: כל מה שאכפת לי זה איך אני עובד את השם טוב יותר. שמענו בימי שישי מוזיקה, מרדכי בן־דוד, אברהם פריד ואחרים, אבל זה לא תפס מקום. לא נתנו מקום לדברים שאינם התורה והמצוות".
"היה לי חבר שלמד בישיבה אחרת ואצלו ראש הישיבה הודיע שאסור להחזיק גיטרות. לאותו בחור הייתה גיטרה, והוא שאל אם הוא יכול לאחסן אותה אצלי. השבתי בחיוב, ושם התחיל הרומן שלי עם הגיטרה"
אבל בישיבה הוא גילה את הגיטרה, התחיל לפרוט, להלחין לעצמו פה ושם שירים, ופתאום הרגיש שמצא את מה שנפשו חיפשה כל הזמן הזה. "זה היה ממש הפתעה עבורי, החיבור שלי לנגינה, לגיטרה. אין שום נקודת זמן שבה אמרתי 'אני יוצא מהישיבה ועוסק במוזיקה', אבל זה פשוט קרה. היה לי חבר שלמד בישיבה אחרת, מול 'קול תורה' שבה אני למדתי, ואצלו ראש הישיבה הודיע שאסור להחזיק גיטרות בישיבה. לאותו בחור הייתה גיטרה, והוא שאל אם הוא יכול לאחסן אצלי את הגיטרה שלו. השבתי בחיוב, ושם התחיל הרומן שלי עם הגיטרה.
"תמיד הייתי מחובר לקומזיצים שנערכו מדי פעם, אבל לא ידעתי לנגן. הייתי בן עשרים ולא חשבתי שיום אחד זה יקרה. אבל היה לי חבר לחדר, שהיה לו ספר לימוד על גיטרה של שי ברק כמדומני, ופשוט ניסיתי והצלחתי. התלהבתי מכך שתוך כמה חודשים כבר ידעתי לנגן את הדברים הבסיסיים, ומטבע הדברים, בחיפוש אחרי שירים פשוטים שאוכל לנגן, התחלתי להתעניין בקרליבך. וכך לפעמים היינו שרים קצת בישיבה בלילה, עם הגיטרה, ופה ושם שרתי גם בחוץ, בקומזיצים קרליבכיים כאלה. אחר כך זה קפץ מדרגה הלאה – פתאום חבר אומר לי: יש לי איזו שמחת שבע ברכות, בוא לנגן. בפעם הראשונה אני בא לבד, עם הגיטרה, בפעם השנייה כבר שוכרים עבורי הגברה. זה עבר מפה לאוזן, בלי לחשוב על העתיד, הכול מתוך הכיף שלי, לא יותר מזה".
איך התייחסו לעיסוק הזה שלך בישיבה?
"'קול תורה' זה מקום גדול והוא מכיל הרבה דברים. אל תשכח גם שזה היה רק בתור תחביב, אז אפשרו לי את זה. זו לא הייתה הבעיה. אבל בשלב מסוים כבר התבגרתי, ורוב החברים שלי בשכבה כבר התחתנו, ואז עברתי לישיבת מיר יחד עם אלי קליין, המלחין והמעבד שעובד איתי עד היום יחד עם שותפו איצי ברי. כבר היינו חברים טובים, והיינו באותה דירה, ועשינו קומזיצים ביחד, וזה זרם בצורה הזו. משנה לשנה הצטרפו עוד כמה ישיבות שהזמינו אותנו לשיר ולנגן באירועים מיוחדים. הרגשתי שממש משמיים מתווים לי את המסלול הזה, שאין לי אופציה אחרת, והיה לי סיפוק מטורף".
הרגשת שהחוסר שהרגשת קודם לכן מתמלא? שאתה מממש את עצמך?
"כן. אני זוכר את הפעם הראשונה ששרתי בפני קהל. זה היה בזכות זמר קומזיצים חרדי אחר, שמואל גריינמן. אז התחיל הסטייל הזה של הקומזיצים הפשוטים, בסגנון קרליבך, בתוך עולם הישיבות. הייתי מאוד ביישן, והיה לי פחד קהל מטורף, ומצד שני מאוד רציתי לשיר. אז בהתחלה הייתי בא עם גיטרה, ועוזר לו קצת בנגינה. אבל באחת הפעמים, כשבאתי לנגן איתו, גיליתי שהוא הכין לי מראש סטנד של מיקרופון, שאשיר גם אני, והיה מביך באותו שלב להגיד להם: 'תזיזו את זה, אני לא שר'. באמצע אותו אירוע, שמואל זז הצידה רגע, לתקן איזה מיתר שנקרע, ואני נשארתי לבד מול 200 איש, כשאני שר ומנגן מולם. לבד. מהאירוע הזה יצאתי כשפחד הקהל שלי נמחק. אי אפשר להסביר את התחושה שהייתה לי באותו רגע. ואז אמרתי: אוקיי, זה מה שאני רוצה לעשות. היום, זה הדבר שהכי ממלא אותי בעולם".
"אני בהחלט כותב גם שירים מקוריים, אבל כרגע הם בעיקר הולכים למגירה. גדלתי אחרת. דווקא כששמעתי שיר כמו 'פרוק ית ענך' של מרדכי בן־דוד, זה מה שזעזע לי את הלב, לא שירים מקוריים. כיהודי, האפשרות לבטא את עצמך דרך המקורות יפה מאוד בעיניי"
בסופו של דבר אתה מלחין פסוקים קיימים. איך אתה מביא את עצמך לידי ביטוי?|
"זו שאלה טובה. אני יהודי חרדי, וככה המוזיקה החרדית בנויה. איך יהודי מבטא עצמו? נכון, אפשר ללא ספק גם לכתוב את הדברים שאתה מרגיש, ובכל אלבום שלי יש שיר אחד כזה, בראשון 'אור הגנוז', ובחדש 'מעיין החיים'. אבל בסוף אני כן מלחין שירים מהמקורות, כי גדלתי לתוך הדבר הזה, וזו נראית לי דרך מצוינת להביע את עצמי, דרך הפסוקים שאני בוחר להלחין. הסגנון שלי שם, אני לא מנסה לחקות אף אחד אחר. בדרך כלל אני מלחין פסוקים ייחודיים, שמלחינים וזמרים אחרים לא הלחינו, פסוקים שאני מרגיש קשר מיוחד אליהם.
"אני כותב גם שירים מקוריים, אבל כרגע הם בעיקר הולכים למגירה. גדלתי אחרת. דווקא כששמעתי שיר כמו 'פרוק ית ענך' של מרדכי בן־דוד, זה מה שזעזע לי את הלב, לא שירים מקוריים. כיהודי, האפשרות לבטא את עצמך דרך המקורות יפה מאוד בעיניי. אני תמיד מחפש מילים שקשורות אליי. למשל, 'אנה אלך' מהאלבום החדש, שנהיה כבר להיט – זה פסוק אדיר. בהלחנה של שיר כזה, אני רואה את זה כאופציה ללמוד את המילים לעומק ורק אז להלחין אותן. אני רוצה שהקהל שלי, ואלו שיושבים בהופעה שלי, יתחברו למה שאני שר.
"במוזיקה החסידית, הרבה מהשירים של הדור שעבר, היו על מושגים גבוהים ועסקו יותר במקורות שמדברים על המקום של הקב"ה בעולם: 'שמע קולנו', 'רצה ה", 'אני מאמין' – שירים שמדברים על מקום גבוה מבחינה רוחנית, על משיח, על בית המקדש. אבל בדור האחרון אתה פתאום רואה במוזיקה החסידית שירים רבים שמדברים על המקום האינדיבידואלי של האדם המאמין, למשל 'לעשות רצונך א־לוקיי חפצתי', 'מי אנוכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה' או 'לב נשבר' ו'כל הנחלים' שלי, שהם שירים שמדברים על המקום של האדם ביחס לקדוש ברוך הוא, ואלו פסוקים שרציתי מאוד להלחין כי הם מדברים לכל אחד בשפה שלו. לקחת את המילים האלה מבית המדרש להיכלי התרבות, זה בעיניי הדבר הכי נכון שיהודי צריך לעשות".
עד לאחרונה, הסתובב קמפה כששערות ראשו ארוכות מעט, בסגנון קרליבך. "התחלתי להופיע כך", הוא אומר. "זה היה חלק מהמראה שלי, מהרצון להיות ייחודי. כבר בישיבה גידלתי קצת את השיער, וזה היה חלק מהתפאורה של ההיפיות והגיטרה, אני פשוט לא אוהב להיות כמו כולם. כך למשל, אני חי בשכונה מעורבת – הגבעה הצרפתית – ולא בגלל שאני לא רוצה להיות במקום חרדי, אלא כי אני אוהב חופש ודרור, את המקום הייחודי שלי. גידול השיער דאז היה חלק מהייחודיות הזאת שרציתי לשווק. במשך שנים שמעתי אך ורק קרליבך, לא שמעתי מוזיקה חסידית אחרת בכלל".
רק בשנתיים האחרונות, במסגרת תוכנית המוזיקה השבועית שהוא משדר מדי שישי ברדיו "קול חי מיוזיק", הוא נחשף לאמנים אחרים, ונהנה גם להשמיע. "בהתחלה, בתחנה, הייתי משמיע בכל השעה שלי רק שירים של קרליבך. לאט־לאט שמתי גם אמנים אחרים. מצד שני, אני מקפיד לא להיטמע בכל הדבר הזה, להשאיר לעצמי את הסגנון שלי. האיזון הזה בין כל הדברים הוא הדבר החשוב בעיניי. להיות מקורי, אבל לא עד כדי שלא יבינו אותי".
חותמת רשמית
את ההצלחה בציבור הרחב הוא משייך לאלבום הראשון, שיצא לפני כשנתיים. "זה בהחלט היה הטריגר. כבר לפני כן הוצאתי מספר סינגלים, אבל הם לא ממש תפסו. אני לא אמן פופ במובן הקצבי, אני לא עושה פופ חסידי, אלא מוציא שירים רגועים, בסגנון שלי שגם מתכתב עם קרליבך. כשהוצאתי סינגלים, לא לכולם היה קל לאכול את זה, אבל כשיצא אלבום שלם, ואנשים הבינו שזה הסגנון שלי, הוא זכה ברוך השם להצלחה עצומה, גם במכירות".
ועם המכירות הגיעו ההזמנות. בשנה וחצי האחרונות כבש קמפה בסערה את כל הבמות החרדיות שיש בישראל, גם בזכות מפיקו, שלום וגשל. הוא מככב, בימים כתיקונם, בכל מופעי החגים והקיץ בערים החרדיות, שר ב"קעמפים" – מחנות הקיץ החרדיים, הופיע עם הזמר החסידי מרדכי בן־דוד בבנייני האומה בחנוכה, ותכנן כאמור לפתוח קופות למופע ההשקה שלו, רגע לפני שהגיעה הקורונה.
ההצלחה קיבלה את החותמת הרשמית הכי משמעותית כאשר ממש בשבוע שעבר השיק דואט חדש עם גדול הזמר החסידי, אברהם פריד, שיצא כסינגל בשם "אשרי תלמיד חכם". "זה הגיע מהדלת האחורית", הוא מחייך. "יש חלומות שאתה אפילו לא מעז לחלום. אני רק כמה שנים בשוק, ולא משנה כמה אתה מצליח, יש דרך שאתה צריך לעבור, ולא חלמתי שדואט כזה יקרה כל כך מהר. כשהתחלתי לשיר, אבא שלי אמר לי: 'עליך לחשוש משיאים, כי מהם אפשר רק ליפול'. לא חשבתי לבקש מפריד לעשות איתי דואט, אבל יש ארגון בשם 'כתר תורה' שעומד מאחורי לימוד הרמב"ם היומי, שהגיע לכולם, אנשים פשוטים ואברכים שלומדים כל יום רמב"ם, ומסיימים אותו במחזור של שלוש שנים. ממש כעת מסיימים את המחזור, והם פנו למעבד אלי קליין, חברי הטוב, וביקשו ממנו לייצר שיר שילווה את התחושות של סיום הרמב"ם.
"התחיל דיון ביניהם את מי להביא לשיר את השיר ומה בדיוק לעשות, והיה רעיון לחבר ליטאי עם חסיד – ופשוט פנו אליי, כליטאי, ולפריד, כחסיד חב"ד. האושר הגדול שלי היה לשמוע שפריד הסכים, כי הוא ללא ספק האבא של המוזיקה החסידית. כששאלו אותו על רעיון הדואט, הוא הגיב מיד: עם נפתלי, זה יהיה חידוש. אני משער שהוא שמע עליי איכשהו, והדואט שהקלטנו יצר חיבור מעניין. זה שיר שהוא לא הסגנון הרגיל שלי, אלא יותר חסידי בטעם של פעם, וזה היה עבורי כבוד עצום.
"אני חושב שקיבלתי פריווילגיה שאנשים מתייחסים אליי ואל המוזיקה שלי ברצינות, זו מתנה מטורפת", הוא אומר. "כשהוצאתי לשוק אלבום שלם, שמי ששמע אותו נחשף לתמהיל מסודר, מההתחלה ועד הסוף, אנשים הרגישו שהם מצליחים להרגיש את מה שחשתי בלב שלי כשהקלטתי את השירים, והצלחתי לגעת בהם. אני מנסה בשירים שלי לחבר את הקהל לחוויה שלי, וזה אולי מה שגרם לאלבום להצליח. אפילו סינגלים שלי שלא הצליחו לפני כן, הצליחו כשיצא האלבום. אין בית כנסת בקריית־ספר שלא שר את 'ושם נעבדך', לדוגמה, ואין מסיבת סידור שלא שרים בה את 'בעבור אבותינו', שכבר הפך לקלאסיקה, וזו חותמת עצומה עבורי".
לא רק בקרב הקהל החרדי הוא זוכה לאהדה. "אספר לך משהו: ביום ירושלים האחרון התקשרו אליי המפיקים יהודה קלמן וצ'יקו בן־זמרה בבקשה שאגיע ואשיר את 'בעבור אבותינו' בישיבת 'מרכז הרב', באירוע המסורתי שהועבר השנה בשידור חי עקב מגבלות התקופה. הופתעתי לשמוע מהם שראש הישיבה, הרב יעקב שפירא, אוהב את השיר הזה. כמובן הגעתי, והתרגשתי להשתתף ולרגש את ראש הישיבה. הציבור הדתי לאומי עשיר בתרבות מפוארת בכל תחום, והלוואי שאצליח לחדור אל חובבי המוזיקה החסידית־יהודית, בלי קשר להרכב הבד שממנו עשויה הכיפה שלהם".
