ליל חמישי אחד נקלענו לחתונה ברותם, שנמשכה עד שישי בבוקר. זוכרים את רותם? קפה ברותם? הקפה המעולה ההוא שמרגיש כמו בסיני, זה עם השייקים הנהדרים והמאפים המופלאים? אז ממש רצינו לשבת שם שוב אבל שמענו שיש עוד מקום באזור, חצי שעה משם, ששווה בדיקה. אז זרמנו.
בכניסה לקיבוץ שדה־אליהו ריח הרפת מברך אותנו לשלום. אנחנו נוסעים בעקבות השילוט ועוצרים ליד מבנה קיבוצי נמוך, מוקף ספסלים וחניות עמוסות אופניים.
אנחנו מתיישבים ליד איזה שולחן, לא ברור אם הגענו למקום הנכון. התחושה היא כמו להיכנס למזכירות הקיבוץ. כאילו באנו לקחת משהו וכבר הולכים. סביבנו אנשים רגילים שהגיעו לאכול ארוחות בוקר עם שמות מהווי המשק – בוקר "מתנדבים", בוקר "מייסדים", בוקר "רפת", סלט "מדגה" ועוד כל מיני שמות משעשעים.
אנחנו הלכנו על בוקר "חברות", שני סלטים וקיש. ארוחת הבוקר הייתה מפתיעה: הביצים היו חביתה שטוגנה בתוך טורטייה פריכה ומבחינתי זו תגלית. הטורטייה הייתה חרוכה במידה, עשויה בועות־בועות שחומות וזה קצת הזכיר טוגנים כאלה שעושים בבוקר של חול המועד פסח. לצד זה הייתה גם צלחת גבינות כה חמודה, קצת כמו בחדר אוכל, עם לאבנה עם סומק וצפתית שמכינים פה בקיבוץ, גבינת שמנת שום־שמיר וגם גבינה צהובה, ככל הנראה מהמרכולית פה ליד, ריבת עגבניות וריבת בצל שהייתה יותר כמו בצל מטוגן שהייתי שמחה לשים על כל פיצה.
סלט "כל טוב השדה" היה מדהים. מלא גפרורי שקדים קלויים, עדשים שחורות והמון ירקות צבעוניים חתוכים אחיד, פריכים, רעננים. לא הרבה אנשים יודעים, אבל כשסלט חתוך אחיד יש לזה משמעות גם בטעם ובחוויה הכוללת. לא משנה אם זה חתוך גס או דק, מקלות או קוביות, רק שיהיה עקבי עם כל הירקות.
סלט הבוסתן היה נדיב עם טעמים מתקתקים. זה בעצם היה סלט פירות עם חסה: אפרסמון, תות, קיווי, ענבים וחסה. התיבול היה ויניגרט דבשי חרדלי ומעל הכול גבינת רוקפור ופקאנים, שאם הם היו קלויים טיפה יותר זה היה סלט מושלם (לאלון בכל אופן זה לא הפריע).
לפני שהזמנו את הקיש וידאתי שמכינים אותו פה ושהוא לא מגיע מאיזו מאפיה אי שם בגבול רמת־גן – בני־ברק (לא חשוב שמות). המלצרית הודיעה שכל המאפים נעשים במקום, אז אמרתי יאללה, קיש בתשע בבוקר, זורמת. וזו הייתה החלטה נבונה. הקלתית הייתה פריכה מאוד, חולית, כמעט מתפוררת (כמו שבצק פריך צריך להיות). הבטטה קורמלה יפה והוציאה את כל הטעמים שלה, והיו שם גם מרווה וטימין בטעמים עדינים ונעימים. מה שכן, הייתי מוותרת על חתיכות החסה והשושקה הגסות שהונחו ליד. תנו לכלה את מקומה הראוי.
מתברר ששדה־אליהו הוא קיבוץ שיתופי ובית הקפה הוא ענף של הקיבוץ. כשאני שומעת את זה הגוף שלי פתאום חוזר להיות נינוח כי הלב שלי מבין שזהו בית קפה שהערך המוסף שלו עולה על המטרה הרגילה, הקדומה, שלשמה נולדים בתי קפה. זהו בית קפה תמים, פשוט, קיבוצי, שכיף לשבת בו ולהעביר את הבוקר בין חומרי גלם שוודאי תמצאו אצלכם במקרר.
אנחנו מסיימים לאכול ויושבים על הנדנדה בדשא. אפשר לטפס על הטרקטורים מסביב או ללכת לסיבוב בכוורת. אם תשאלו את בארי – זה הקפה האולטימטיבי לבלות בו את שישי.
סבלה הוא ביסקוויט צרפתי שנקרא כך על שם המילה "סאבלה" שמשמעותה בצרפתית חול, מה שמזכיר את מרקמו החולי והמתפרק של הביסקוויט. הביסקוויט שייך למשפחת השורטברד הבריטי והוא מבוסס חמאה, קמח, ביצה, סוכר ומעט מלח שמייצר אפטר–טייסט מעניין ומאוד אופייני לטעמו המתוק של הביסקוויט. הבצק משמש גם להכנת קלתיות לטארטים, קישים ושאר מאפים.
