שתי משקולות תרבותיות נחות על כתפי הנוטל לידיו את הספר החדש "פריחה שנתאחרה", קובץ ובו ארבעה סיפורים קצרים מאת אנטון צ'כוב. ראשית, המשקולת הצ'כובית. הסופר הרוסי הדגול, שחי 44 שנים בסך הכול ונפטר ב־1904 משחפת, הפך מזמן לסמל תרבות מערבי, אייקון ספרות שחייב להיות על המדף בכל בית מהוגן המכבד את עצמו. בשנת 2015 עוררה דמותו פולמוס נרחב בישראל, כאשר שרת התרבות דאז מירי רגב הודתה בהתרסה כי את בית ילדותה בקריית־גת לא פקדו ספריו של צ'כוב, וכי היא עצמה לא קראה ולו סיפור אחד שכתב, מה שלא אומר כי היא אינה תרבותית. רגב כמובן צדקה באמירתה. צ'כוב הוא עוד אחד מרשימה ארוכה של סופרים ומשוררים שהפכו לקלאסיקה, חלקם שרדו את שיני הזמן וחלקם לא. הכרת מורשתם אינה כרטיס כניסה למועדון התרבות העולמי, ואי־הכרתה אינה תעודת עניות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
חוזרים לעבוד ביחד: מקור ראשון מתגייס למצוא לכם עבודה
"הטרמפיסטים": זרקור מחמם לנוער בשולי הדרך
בין חרדיות לקרליבך: נפתלי קמפה מרגיש חלק מהזרם
המשקולת השנייה קשורה לתרגום הספר, שנעשה בידי נילי מירסקי בתחילת שנות השמונים. מירסקי, שזכתה בפרסים רבים על עבודתה כמתרגמת, וביניהם פרס ישראל, הלכה לעולמה לפני כשנתיים וחצי בגיל 74, אבל פועלה ממשיך להדהד.
אחרי שמנסים להתנער משתי המשקולות הללו, נותרנו עם ספר ובו ארבעה סיפורים קצרים. לאורך כל הקריאה כמובן צצים להם צ'כוב ומירסקי מעבר לכתף ומזכירים לנו את קיומם בין הדפים. איך אפשר שלא. השפה גבוהה, יומרנית, לא מוותרת, אבל בשלב מסוים אין ברירה אלא להתמסר לעלילה עצמה ולהחליט הטובה היא אם רעה. גיבוריו של צ'כוב הם אנשים שגורלם לא שפר עליהם, בעיקר בתחום האהבה והזוגיות. הדבר מתכתב כמובן עם חייו האישיים הקצרים והלא מתגמלים מבחינה זו של צ'כוב עצמו, שנותר רווק עד ימיו האחרונים, רק אז ניאות להתחתן עם בת זוגו, השחקנית אולגה קניפר.
כחוט השני שזורים בסיפורים חיים קשים, מרובי אכזבות ומלאי מרורים. הרופא טופורקוב, שבסך הכול רצה להשתדך עם בת עשירים, מסתבך כהוגן בסיפור אהבה חד־צדדי ומלא אומללות עם בת הנסיך מרוסיה, עד לסוף הטראגי של "פריחה שנתאחרה", סוף שבדרך כלל דווקא לא מאפיין את סיפוריו. אנה אקימובנה, גיבורת "ממלכת נשים", אישה עשירה ובעלת מפעל, שחולמת על אהבה פשוטה לכאורה אך כזו שלקורא ברור מהרגע הראשון כי אינה אפשרית, ומעולם לא הייתה. הפרופסור בן ה־62 ניקולאי סטפנוביץ', גיבור הסיפור האחרון בקובץ, "מעשה משעמם", שלמרות כל הישגיו חש כי "בדמותי העלובה אין שום דבר שיעשה רושם על הבריות, ורק בשעה שאוחז בי הטיק, מופיעה על פניי איזו ארשת מיוחדת במינה, שיש בה מן הסתם כדי לעשות רושם ולעורר בכל מי שרואה אותי את המחשבה הקודרת: האיש הזה, כמדומה, נוטה למות".
בכוונה השארתי את הסיפור השני בקובץ לסוף. כי הסיפור הארוך בספר, "שלוש שנים", המתאר את אהבתם הפצועה, הגרועה ומעוררת התקווה של לפטייב ויוליה, מזקק יותר מהשאר את יכולותיהם הנפלאות של צ'כוב ומירסקי גם יחד, להבדיל. זהו באמת אחד משיאי הסיפור הקצר בכל הזמנים, ולו רק בשבילו כדאי שיהיה לכם איזה צ'כוב אחד על המדף.
פריחה שנתאחרה אנטון צ'כוב, תרגום: נילי מירסקי, עם עובד, 288 עמ'
