באחת ההרצאות שהעבירה מאור קפלן בנושא מיניות בגיל הנעורים, קמה פתאום אחת המשתתפות וצעקה בהפתעה: "אני לא מאמינה, את הנכדה של הרבנית רחל! זה ממש כאילו אני נמצאת באותה סיטואציה של לפני עשרות שנים, בשפה חדשה". "זה היה בשבילה כמו להיות באותו סשן, אבל בשפה חדשה, בעדכון גרסה", אומרת קפלן, ראש תחום מיניות בריאה במכון באר־אמונה, מרצה במכללת "אורות ישראל" ובפני קהלים של נערות, אמהות וצוותי הוראה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מחאה לא תרבותית: כשגיא פינס מתבלבל
– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"
– החשש מגל שני ומהמשבר הכלכלי: מקרון יעניק ריאיון נדיר
"הרבנית רחל" היא הרבנית רחל נריה, שקפלן היא כאמור נכדתה. או במילים אחרות, מאור היא גם נכדתו של הרב משה צבי נריה, "אבי הכיפות הסרוגות". הסבתא הייתה מחלוצי הפעילים בתחום ההסברה למתבגרים בנושא אתגרי גיל ההתבגרות, או כפי שהיה נקרא בזמנו "חינוך לצניעות". היא כיתתה רגליה בין מאות מוסדות לימוד וכתבה ספרים, הראשונים מסוגם בתחומם לבני נוער במגזר הדתי. קפלן, 32, עושה את אותם הדברים אבל בצורה פתוחה יותר, יש שיאמרו נועזת יותר, ועדיין מצליחה לשמור על שפה נקייה ומכובדת. לאחרונה פרסמה גם היא מדריך לבנות נוער ולאמותיהן הנקרא "שפת גוף – מסע אם ובת לקראת התבגרות" (בהוצאת ספריית בית־אל).
"לא ראיתי את סבתא מעבירה שיחות, רק אחיותיי הגדולות יותר זכו לכך", אומרת קפלן, "אבל כן ראיתי את דרכה בספרים שלה, ואותם קראתי מילה במילה". היא שולפת מהספרייה בסלון דירתה הירושלמית את הספר "טל נעורים", רב־מכר למתבגרות שפורסם בראשית שנות התשעים. "קראתי אותו בהיחבא, הובכתי שיראו אותי קוראת אותו, אני זוכרת עד היום שקראתי בעיקר את הפרקים על הבנים, זה מאוד סקרן אותי". בספר, תחת הכותרות "כה תאמר לבית יעקב", "ההתפתחות בגיל ילדות" או "על התעוררות היצר", ניסתה הרבנית נריה לסייע לנערות בגיל המורכב הזה, המאתגר פי כמה כשעוברים אותו במגזר הדתי. "לא היה אז אינטרנט, ובטח לא שיח על מיניות עם הצוות בבית הספר, אז מי שחיפשה תשובות מצאה אותן בספר של סבתא". בעוד לקפלן הדיבור על הנושאים האלה בא באופן טבעי ומשוחרר, היא מתארת את סבתה כמי ש"הכריחה את עצמה לעשות את זה, כי לא היה מישהו אחר שעשה את זה באותה תקופה. היא העבירה שיחות לנערות, וזה בא מידיעה שאם היא לא תעשה את זה, אף אחד אחר לא ידבר איתם. אני נולדתי כך שזה לא מביך אותי".
יצא לך לדבר עם סבתא שלך על הנושאים האלו?
"לא דיברתי איתה על הנושאים האלו. אני גם לא חושבת שהיא דיברה עם הבנות שלה, השיח בחוץ היה משוחרר יותר מאשר בבית. זה נפוץ אגב גם היום אצל מורות – קל יותר לדבר עם התלמידות מאשר עם הבנות הפרטיות בבית".
"המצוקה של בני הנוער כיום היא לא סביב 'אני לא יודע', אלא סביב מצוקות הקשורות למיניות. באולפנות אומרים לי 'אבל אנחנו מדברים איתן', ומהבנות אני שומעת כמה הן מתמודדות לבד עם דברים"
קפלן היא בתם של הרב מרדכי אליהו בראלי ז"ל ושל צילה לבית נריה. משפחתה הייתה מהמשפחות הראשונות שעברו להתגורר ברובע היהודי אחרי מלחמת ששת הימים. אחיה, הרב אריאל בראלי, שמונה לאחרונה לרב היישוב בית־אל, היה הילד הראשון שנולד ברובע אחרי המלחמה. מאוחר יותר עברה משפחתם לפסגות. היא זוכרת מהצד את שיחות הטלפון של אמה, שלא פעם הזדהתה בתור "צילה בראלי לבית נריה". "זה לא שהיא הייתה פמיניסטית, אבל השם נריה היה נוכח בבית. מצד שני היה נוח שלא היית חייבת להיות נריה כשאת לא רוצה. אבל כן, בהחלט גדלנו עם גאוות יחידה".
את הבית של סבה וסבתה היא מגדירה "בית מוסרניקי של צמצום, בית סגפני, בלי ספות בסלון מטעמי צניעות ובלי פינוקים. הפינוק של סבא אלינו היה לתת לנו קוביית שוקולד שאותה הוא חצה לשניים". לצד ספריה כתבה הרבנית נריה גם "איגרת לכלה" לפני ליל הכלולות. "בזמנו זה היה חדשני ברמות על, היום אם אני מסתכלת על זה בעיניים מקצועיות לא הייתי כותבת את זה, אבל אין ספק שזה היה חדשני ואמיץ באותם ימים".
שתיכן עוסקות למעשה באותו תחום בהבדל של כמה עשרות שנים. מה ההבדל העיקרי ביניכן?
"סבתא לא ראתה בחיבור לגוף אידיאולוגיה כמו שאני רואה, גם באופן שבו היא חיה היא לא ראתה את זה. אני רואה בחזרה אל הגוף גאולה; היא ראתה בזה הכרח, סוג של 'אין ברירה'. בבית של סבא וסבתא אכלו בשבת בבוקר אוכל קר תקופה ארוכה, הנאה מהעולם הזה לא הייתה במושגים של סבתא. אצלי החיבור לגוף הוא לא רק במיניות, אלא בבגדים יפים, דירה יפה, אוכל טוב. אם לדייק את זה, זה לא שאני עוסקת בדברים האלו בממד החיצוני שלהם, אלא רואה בזה הזמנה לעבודת השם. סבתא גם תפסה את הגבר כיצור מיני ואת האישה לא, ואני לא מזדהה עם זה. אם נדבר על המחבר בינינו אז מה שהוביל אותה, ומוביל גם אותי, זה הרצון לגעת במה שמטריד את בני הנוער, לחנך לחיי משפחה, להבין שזה לא מובן מאליו ושזה דבר שצריך לחנך אליו. בכך אני מרגישה שאני פועלת מתוקף שליחותה, הרציונל הפנימי שלנו הוא אותו רציונל".
מילים של הגמרא
בגמרא מובא שרבי אלעזר בן דורדיא לא הניח בעולם זונה שלא בא עליה, וכאשר עשה תשובה "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: 'רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא'". עליו בכה רבי יהודה הנשיא ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", ולא די שמקבלים אותו אלא אף קוראים לו "רבי". כמורה צעירה באולפנה, רצתה מאור קפלן להעביר לתלמידותיה את המסר, שתמיד יש אפשרות לעשות תשובה ולתקן, ושיתפה אותן בסיפור של רבי אלעזר.
"בבית של סבא וסבתא אכלו בשבת בבוקר אוכל קר תקופה ארוכה, הנאה מהעולם הזה לא הייתה במושגים של סבתא. אצלי החיבור לגוף הוא לא רק במיניות, אלא בבגדים יפים, דירה יפה, אוכל טוב. זה לא שאני עוסקת בממד החיצוני, אלא רואה בזה הזמנה לעבודת השם"
בעקבות זאת התלמידות הלכו להתלונן עליה אצל ראש האולפנה, שכעס על כך שאמרה "מילים לא יפות". "הגמרא אומרת את המילים האלו", אומרת קפלן, "אם סוגרים לי את האפשרות להביא את המקורות האלו, סוגרים לי את האפשרות לגעת בבנות האלו באמת ולהביא תכנים בצורה משמעותית. הגמרא בעצמה מביאה את הסיפור הזה במילים האלו, אבל באולפנה לא היו רגילים לראות דמות דוסית אומרת כאלו מילים". מעבר לכך היה הפער בין הסיפורים האינטימיים והשאלות שהבנות העלו בפניה באופן פרטי, ובין הצדקנות שאליה נדרשה בפומבי.
היא הייתה אז עובדת סוציאלית עם תואר שני ("כמו דוסית טובה סיימתי שירות לאומי והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית"), והבינה שיש פער אדיר בין בנות שיוצאות לחופי הים ו"עושות מה שבא להן" לאמהות שלהן שמעירות להן על אורך השרוול. היא ניסתה להיות כתובת לשני הצדדים. "היה הבדל בין מה שהן סיפרו לי בשיחות אחת על אחת, ובין מה שיכולתי להציע להן במסגרת תפקידי".
באותו זמן יצאה קפלן לחופשת לידה ראשונה, והתלבטה באשר להמשך דרכה. "האיש שלי אמר לי 'זאת ההזדמנות להגשים חלומות, כשאנחנו עוד בשלב בחיים שאנחנו יכולים לעמוד בזה, עופי על זה'. זה היה מרגש מאוד, כי בעולם שאני מגיעה ממנו צריך תלוש בסוף החודש, נכנסים למקום עבודה ולא יוצאים ממנו עד שמוצאים מקום אחר". היא יצאה למסע בין מוסדות חינוך, תלמידות, צוותי הוראה והורים. "הבנתי שהחלום שלי הוא לדבר עם בנות על נשיות. אז עוד לא קראו לזה מיניות". היא למדה באופן פרטי שיעורים מדמויות מפתח בתחום, והחלה להעביר סדנאות.
אם לדבר גלויות, ובלי לפגוע, התלבטתי אם לראיין אותך. נדמה שכל אישה שלישית במגזר היא מדריכה למיניות.
"השוק פרוץ, ובהחלט מעורר כעס לראות מישהי שעברה קורס של שלושה חודשים מייעצת ומרצה, ובכלל אני מרגישה שהגל הראשון של הדיבור על מיניות במגזר מיצה את עצמו".
תגדירי גל ראשון.
"שיח שהתחיל לפני שבע שנים והתאפיין בשלושה דברים. הראשון הוא שיח חיובי, דיבורים כמו 'מיניות זה דבר מדהים, זה קדוש', שיח פוזיטיבי עם המון 'וואו' 'מקסים' ו'נפלא' – זה היה ריפוי להרבה שנים של הסתרה וכאב. האפיון השני הוא המון־המון אינפורמציה. זה נבע מהחסרים שלנו כהורים – לא קיבלנו מידע על הגוף שלנו, ולא על מיניות זוגית. הכי הרבה קיבלנו הדרכת כלות עם מותר ואסור, כששמענו יותר 'אסור'. השיח הזה בא על החסרים שלנו, של דור ההורים, רצינו להסביר לילדים את מה שלא הסבירו לנו. לכן האפיון השלישי הוא המון ירידה לפרטים, רזולוציה נמוכה ואפילו בוטות. אני מרגישה שסוג השיח הזה רווי".
"כאמא אדחה את קניית הסלולרי הראשון, וכשאקנה אעשה מאמץ שהוא יהיה בלי אינטרנט, אבל זה לא סותר את זה שאני מדברת עם הילדים. אני לא נבהלת מזה, לא לכל מי שנחשף לתכנים האלו תהיה תפיסת מיניות מעוותת, ולא לכל נער תהיה הסתכלות מחפיצה על בנות בעקבות זאת"
מה את עושה אחרת?
"הילדים זקוקים לדברים אחרים, השיח הזה הוא בסיס מעולה אבל הוא לא עונה על הצורך שלהם. אם מלמדים אותם שמיניות היא חיובית, אז צריך גם ללמד אותם שזה לא תמיד כך. חינוך מיני נכון צריך להעביר שהיא יכולה להיות גם רעה. בחודש שעבר העברתי שיחה באולפנה, ואחת הבנות אמרה 'כל פעם שאני רואה סצנה מינית אני אומרת לעצמי: זה קודש, אין לי מה להתבייש'. נוצר מצב שהשיח הפוזיטיבי מייצר חוסר ביקורתיות. יש במיניות המון הוזלה וניצול. הפסיכולוג דוד בנאי מדבר על החפצה של המיניות: כמו שאפשר להחפיץ גוף של אישה, אפשר לעשות אותו הדבר למיניות. להסתכל על הקשר בין איש לאישה בצורה מוחצנת, בלי לייצר אינטימיות. העולם מסביבנו מייצר החפצה למיניות, אם זה בסדרות או באינסטגרם – זו מיניות שאין בה עולם רגשי או כבוד, ואם לא נייצר ביקורתיות, החיוביות על המיניות נדבקת גם על כל זה, ושלא בצדק".
הנקודה השנייה קשורה למידע. קפלן מאמינה שהמידע כבר נמצא אצל בני הנוער, וכעת צריך לנהל שיח סביב ההתמודדויות. "המצוקה של בני הנוער כיום היא לא סביב 'אני לא יודע', אלא סביב מצוקות הקשורות למיניות. כל בן ובת מתמודדים עם זה. זו יכולה להיות התלבטות על זהות מינית, על צפייה בפורנוגרפיה, לגבי קשר עם המין השני או בעיות בדימוי הגוף. עיקר השיח צריך להיות שם. צריך לעזור להם להתמודד נכון עם הקשיים שלהם. באולפנות אומרים לי 'אבל אנחנו מדברים איתן', ומהבנות אני שומעת עד כמה הן מתמודדות לבד עם דברים קשים. מעבר ל'חינוך לחיי משפחה', אני רוצה לדבר איתן על מה שקורה עכשיו, על האתגרים וההורמונים שהן חוות היום".
בתחילה היא עבדה רק מול נערות, אך עם הזמן הבינה שהמורות חשובות לא פחות. "באחד המקומות שהעברתי סדנאות לנערות, הכלל היה שהמורות לא נכנסות איתן. אני לא מאמינה בדברים חד־פעמיים, ולא מאמינה בדמויות שבאות מבחוץ. המורות צריכות להיות שם, הן רוצות, היועצות מגויסות ואני רוצה לתת להן כלים". קפלן מעבירה קורס הכשרה למורות ויועצות במיניות במכללת אורות ישראל. "בכל שנה הן כותבות במשובים 'איך הקורס הזה הוא לא קורס חובה?'"
אמא תהרוג אותי
לאחרונה פרסמה קפלן את הספר "שפת גוף – מסע אם ובת לקראת התבגרות", שבנוי משבעה מפגשים בין אם לבת, שפותחים את כל הנושאים האינטימיים שאמהות לא תמיד מצליחות לדבר עליהם באופן טבעי. "הספר נולד כדי להעמיק את הקשר בין האמא לבת. רוב האמהות חושבות שב'שיחת מחזור' הן מעבירות את מה שהן 'צריכות' לעשות. רובן מתקשות עם זה, כי רוב הנשים לא חוו מודל אמהי לשיח פשוט וטבעי בנושאים טבעיים, וכשהן עוברות את השיחה הזאת בשלום הן 'מסמנות וי'. הרצון שלי היה ליצור ספר שידבר על סוגיות עמוקות יותר, שידון בעולם הערכי שלנו, ברגשות שלנו, ביופי, בשאלה מה היחס ליופי בבית, איך מתמודדים עם קטעים לא מתאימים. שם אני רוצה להעמיק את הקשר".
"ככל שהאלטרנטיבה הרגשית והערכית שניתן לילד תהיה יותר מפותחת, כך השפעת המדיה תקטן. יהיו לו הכלים לבקר את מה שיראה"
את הספר היא מייעדת לבנות 10־14 ואמותיהן. "זה גיל שקל יותר ליצור בו קשר", היא אומרת. המסע המשותף שלה לאמהות ובנות מתחיל בלימוד על הגוף. "אנחנו מפתחים אצל ילדות את הצדדים הרגשיים, הקוגניטיביים, ואת הגוף אנחנו שולחים לחוג ריקוד. אני רוצה להנכיח את הגוף כדבר משמעותי, כדבר בעל ערך, ללמד את הבנות את עבודת השם דרך הגוף, להתייחס אליו בכבוד, להתחבר לגוף. אני מלמדת גם על בריאות הגוף ועל הטיפול שמתאים להעניק לו".
שלושה פרקים מתוך הספר קשורים בהתפתחות המערכת הנשית ומערכת הרבייה. "יצרתי שלושה מפגשים כדי לבנות שיח הדרגתי, ונתתי בספר גם המון משמעות לסימני התבגרות משניים, שיש סביבם הרבה מבוכה ולחץ. אנחנו מדברות עם הבנות על מחזור, ומה עם שיער הגוף? בסוף ילדות מורידות שיער עם חברות ולא שואלות את אמא כי זה מביך אותן. אלו דברים שיכולים לבסס קשר, כמו למשל קנייה של הלבשה תחתונה".
הפרק האחרון עוסק בחשיפה לתכנים לא הולמים ברשת. קפלן גורסת כי כמעט אין סיכוי שהילדים לא ייחשפו אליהם. מה שנותר הוא לפתח מראש שיח עם הילדים, כדי שידעו לפנות אל ההורים בשעת הצורך. "בנות בכיתה ו' שיתפו אותי שהן ראו סרטונים פורנוגרפיים יחד וגם שלחו אחת לשנייה. שאלתי אותן אם הן ישתפו את האמהות שלהן בזה והן ענו 'מה פתאום, האמהות יהרגו אותנו'. וזו תשובה שרוב הילדים יענו, הם יודעים שאנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו מפספסים כאן הזדמנות לשיח. מגיל גן חובה צריך להעביר לילדים את המסר שיש סרטונים שלא מתאימים לנו, ואנחנו לא רואים אותם, אבל לא כל האנשים מקפידים על זה, ולכן אם חבר מראה לך משהו לא מתאים, אני מקווה שיהיה לך את הכוח לקום וללכת – אבל אם כן תישאר ותראה, תבוא לספר. אני רוצה ליצור מצב שבו הם יודעים שהם יכולים לשתף, שנוכל לעורר דיון.
"אני לא אוהבת לעורר חרדות, היום אפשר לצמצם את כמות הצפייה, אבל אי אפשר לגרום לזה שהילדים לא יצפו בכלל בתכנים מיניים. הגעתי לא מזמן לבית ספר יסודי במרכז הארץ להשתלמות, וראיתי את כל הילדים יוצאים ומדליקים את הטלפונים. הממוצע היום לרכישת מכשיר לילד זה כיתה ג'. רק לעשרה אחוזים מהילדים יש סינון תכנים, וזה לא שווה הרבה. נכון, בבית יהיה להם סינון, וזה טוב, אבל ברגע שהם נמצאים עם עוד ילדים, הסיכוי שהם לא נחשפים לתכנים בוטים הוא אפסי. היום אם יש לילד טיק־טוק בנייד, הוא נחשף לתכנים בוטים".
אני בטוחה שקוראים את השורות האלה הורים במגזר ואומרים לעצמם "טוב, היא לא מדברת עלינו".
(מחייכת): "פעם העברתי סדנה לאמהות ביישוב תורני, וקמה אחת האמהות ואמרה 'כל מה שאת אומרת נכון למרכז הארץ. כאן יש מעורבות הורית גבוהה, ולכל הילדים יש סינון', ואז קמה אמא אחרת ואמרה לה: 'לא שמעת מה קרה במחנה של שבט נבטים? אחד הילדים הביא סמארטפון והראה לילדים סרטים פורנוגרפיים. זה קורה גם במאה שערים, אין מקום יישוב או אולפנה שלא הייתה בו חשיפה לתכנים פורנוגרפיים'. אז כאמא אני אדחה את קניית הסלולרי הראשון, וכשאקנה אעשה מאמץ שהוא יהיה בלי אינטרנט, אבל זה לא סותר את זה שאני מדברת עם הילדים על הנושאים הללו. אני לא נבהלת מזה, לא לכל מי שנחשף לתכנים האלו תהיה תפיסת מיניות מעוותת, ולא לכל נער תהיה הסתכלות מחפיצה על בנות בעקבות זאת. אבל ככל שהאלטרנטיבה הרגשית והערכית שאני נותנת לילד יותר מפותחת, כך השפעת המדיה קטנה. זה לא אומר שהוא לא ייחשף, אלא שיהיו לו הכלים הערכיים והרגשיים לבקר את מה שהוא רואה. זה מה שאני מחפשת".
"חינוך מיני נכון צריך להעביר שמיניות יכולה להיות גם רעה. בחודש שעבר העברתי שיחה באולפנה, ואחת הבנות אמרה 'כל פעם שאני רואה סצנה מינית אני אומרת לעצמי: זה קודש, אין לי מה להתבייש'. נוצר מצב שהשיח הפוזיטיבי מייצר חוסר ביקורתיות"
בעידן שבו אפשר למצוא הכול בגוגל, הילדים עוד מאמינים ביכולת שלנו לגלות להם דברים נוספים?
"מה שאנחנו יכולים להציע להם זה בדיוק מה שאין בסרטים או באינטרנט, וזה העולם הערכי. זה ההבדל בין סתם מידע לשיח רגשי. אתמול העברתי שיחה בפני קבוצת בנות, ולפני כן הן שלחו לי הודעה 'דברי איתנו על הכול, אנחנו יודעות על הכול', אבל אחרי השיחה אחת מהן אמרה 'חשבתי שאני יודעת הכול, אף פעם לא הבנתי עד כמה הלב קשור לכל זה. הבנתי איך אישה צריכה להרגיש בטוחה ומחוברת ללב שלה, ולא להיות במצב שיש גוף בלי לב'".
בתקופת הקורונה עלו המצוקה וההתמודדויות שחווים נערים ונערות, חלקם שיתפו אותה בקשיים, וקפלן החליטה להעלות לרשת סרטונים העוסקים בהתמודדויות שונות. "בנות הודו לי על הסרטונים, אחת הבנות כתבה שהחליטה לקנות מכספה את הספר בתקופת הקורונה כדי לדבר עם אמא שלה על דברים שהיא מתביישת לדבר איתה".
קפלן היא אם לחמישה, הגדול רק בן שמונה, אבל הם יודעים בקווים כלליים במה אמא עוסקת. היא שיתפה אותם גם בספר שיצא לאור. "הבכור שאל למה זה חשוב, אז סיפרתי להם על מקרה של ילדה שקיבלה וסת ולא ידעה מה זה. היא הייתה בבית עם האחים שלה, ואמרה להם לקרוא לאמבולנס כי ראתה דם. הבן שלי לא הצליח להבין למה היא לא ידעה, מה כל כך מסובך להסביר לה מה זה וסת".
אני מבינה שאתם כבר אחרי שיחת "איך באים ילדים לעולם"?
(מחייכת): "זה שיח מתמשך. שיחה אחת לא מספיקה, בטח לא בזמן שהם מובכים. זה משהו נוכח, אצלנו לא תהיה שיחה אחת כזאת".
