בקצה פתח־תקווה יש בית כנסת אחד, בית הכנסת שלי. בחודשים האחרונים, בעקבות משבר נגיף הקורונה, הוא עובר טלטלות וזעזועים שכמותם עוברים עשרות אלפי בתי כנסת בארץ ובעולם. הוא נסגר, ואז נפתח, אבל רק עד חמישים אנשים, ואז ההוראות הצטמצמו לכדי עשרים מתפללים בלבד, ומי יודע עוד כמה שינויים יתרחשו עד אשר יימצא חיסון או עד שהיושב במרומים ימצא דרך אחרת להסיר את המגפה הזו מעלינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המעתיקים באקדמיה של היום הם הרופאים של מחר
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים
ובבית הכנסת שלי, כמו בכל בית כנסת אחר שאתם מכירים, הדעות – מה לעשות – הן כמספר המתפללים, ולעיתים אף יותר. בגדול, ניתן לחלק את המחנות לשתי אסכולות מרכזיות. האחת טוענת בתוקף כי עת צרה היא ליעקב, ועד שתחלוף צריך להתפלל ביחידות, במנייני גינות, חצרות או מרפסות, ובית הכנסת ימתין בסבלנות עד יעבור זעם. האסכולה השנייה – גילוי נאות, אני משתייך אליה – סוברת שבית כנסת צריך להישאר פתוח ופעיל עד כמה שהרשויות מתירות. אם למסעדות אנחנו הולכים, אין סיבה שלא נפקוד את מקדש המעט שלנו. יכול להיות שזה עניין של גיל. אני אמנם רק בן 45, אבל מדובר בקהילה צעירה ואני בהחלט מתפקד כאחד מזקניה, כמו גם חלק בלתי מבוטל מאלה שמתעקשים להמשיך להגיע לבית הכנסת עד כמה שניתן. מה שבטוח הוא שאמוץ אליאש הוא זקן הקהילה. נער בן 79, בנו של מייסד בני עקיבא יחיאל אליאש, שחבר לקהילה ברגע שהוקמה לפני יותר מעשר שנים והוא אחד מעמודי התווך שלה. בשבת האחרונה, לראשונה זה ארבעה חודשים, הוא הגיע לתפילה. באופן אישי התרגשתי לראות אותו, ולאחר התפילה ניהלתי איתו שיחה קצרה. "בית כנסת בשבילי זה חלק מהחיים", אמר אליאש בפשטות, "מניין חצרות או גינות – זה לא בית כנסת. זה יותר בילוי. יושבים, מדברים – גם מתפללים, הכול בסדר – אבל בית כנסת זה מהות, לא רק ארבעה קירות. אחרי ארבעה חודשים בבית, הרגשתי שאני מוכרח לבוא לבית הכנסת שלי. הרגשתי שזה חסר לי מאוד. בית כנסת הוא מרכז החיים היהודיים מאז שחרב בית המקדש, הוא זה שממלא את מקום המקדש, ולא שום דבר אחר.
"ובאמת, התחושה הייתה כמו לחזור הביתה. היה ממש מעודד לראות שיש תפילה ויש דבר תורה למרות הקורונה, זה חשוב מאוד. צריך תמיד למצוא את הדרך האפשרית שבה בית הכנסת ימשיך לפעול. רציתי להרגיש שייך לקהילה, לשאוף קצת את אוויר הביחד הזה. עברתי הרבה בחיים, אף פעם לא דמיינתי שבית כנסת יהיה סגור כל כך הרבה זמן".
דומה שאיש מאיתנו לא יכול היה לדמיין מצב כזה. בכתבה שלפניכם יצאתי למסע בעקבות בתי הכנסת בעידן הקורונה. שוחחתי עם גבאים, עם עורכי עלונים, עם מעצבות אקססוריז לנשים שמיועדים לתפילה בשבת, וגם עם שני אנשי רוח – כולם ניסו לתת את הזווית שלהם על אחד המשברים החמורים והארוכים ביותר שבה נתקל מוסד בית הכנסת מאז שנוסד, אי אז סביב חורבן בית שני. התחנה הראשונה הייתה, באופן כמעט מתבקש, לברר מה מתרחש בימי הקורונה בבית הכנסת הפעיל ביותר בעולם, שטיבל איצקוביץ בבני־ברק.
חצרות השם
השמועה מספרת כי יהודי שיגיע לבית הכנסת איצקוביץ בשעה הנכונה ביום יצליח לשמוע במקביל את הדי הסיום של מניין השחרית המאוחר ביותר, את קריאת ה"אשרי יושבי ביתך" שפותחת את תפילת המנחה, ודקה־שתיים לאחר מכן כבר את ה"ברכו" של זריזי מתפללי הערבית.
בין אם מדובר במציאות שהייתה או בסיפור אגדה, בחודשים האחרונים שוררת דממה כמעט מוחלטת בבית הכנסת הנמצא בעיבורה של העיר בני־ברק ובו מתפללים בימים כתיקונם לפי הערכות כמעט עשרים אלף מתפללים, 24 שעות ביממה. ביום ראשון, 22 במרץ, צולם הגבאי המיתולוגי של המקום, יצחק שיינין, כשהוא נועל וממסמר את דלתות העץ של המקום. בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות והפך ויראלי, נשמע שיינין מסביר את ההחלטה הדרמטית: "בעקבות העובדה שאנשים לא מצייתים להוראות התפילה של עשרה בלבד במניין, אני נאלץ בצער רב לנעול את בית הכנסת. הפתרונות – רק לקדוש ברוך הוא".
יותר משלושה חודשים לאחר מכן, אני קובע עם שיינין בכניסה לאיצקוביץ. בזמן שאני ממתין לו, ממשיכים מנייני תפילה להתקיים על המדרכה שליד בית הכנסת, אל מול דלתות נעולות במנעולים כבדים. שיינין מגיע, והוא רומז לי לבוא אחריו. אחרי כמה פניות מפתיעות, מעבר בחצר נסתרת והרמה של כמה חבלי כביסה, אנו מגיחים לרחוב קטן וצדדי ובו הפתעה – איצקוביץ מחתרתי לתקופת הקורונה. מדובר בחניית אחד הבניינים שהופקעה כולה ליצירת בית כנסת ארעי הכי קבוע שיש. שיינין הגאה עושה לי סיור קצר ועובר פריט־פריט. הכול מאולתר כדבעי, אבל התוצאה אחת – לא חסר כאן ולו פריט אחד שהמתפלל הבני־ברקי יכול לחשוב עליו. אפילו שלט מהודר ואוקסימורוני למדי נתלה בכניסה: "בית הכנסת חצרות השם בתקופת קורונה תש"פ".
אז אפשר לסגור את איצקוביץ, אבל אי אפשר לסגור את הגבאי של איצקוביץ, אני אומר לו. "אני חושב שהייתי הראשון בעיר שסגר את בית הכנסת שלו", הוא עונה, "הושפעתי מאוד ממה שקרה באיטליה, חששתי שהמקום הזה יהיה פצצה מתקתקת. פשוט הגעתי לבית הכנסת ונעלתי אותו. לא חשבתי יותר מדי וגם לא היו אמוציות, זה מה שחשבתי שחייבים לעשות וזה מה שעשיתי. השוק הגיע כמה ימים אחר כך, כשנכנסתי לבית הכנסת וראיתי שם יונים מקננות. זה העיף אותי לבתי כנסת נטושים באירופה, מחזה עצוב מאוד והרגשה איומה. אז, בפעם הראשונה, בכיתי. העצב היה באוויר. שלושים שנה אני מכיר את הבניין הזה כאילו הוא הבית שלי, אין מסמר בקיר שאני לא יודע מה התפקיד שלו, מלא באנשים כל הזמן – ופתאום אתה נמצא שם בודד. נכון שניצלנו את התקופה הזאת לשיפוצים ולניקיונות יסודיים, אבל האם הצר שווה בנזק המלך? לא. הייעוד של המקום הזה הוא תפילה, לא מוזיאון".
כמעט שלושה חודשים בית הכנסת נעול, למרות שבתי כנסת נפתחו מחדש, כמובן בכפוף להנחיות.
"לאיצקוביץ אין קהילה. קל יותר לפתוח לפי ההנחיות כשיש קהילה, אבל לכאן כולם באים ולכן זה הרבה יותר מסובך. היה שלב שניסינו לפתוח לתפילת מנחה בשבת. אחרי שעה סגרנו כי הבנו שלא נוכל לעמוד בהנחיות. לאחר כמה ימים פתחנו מניין ותיקין אחד בשחרית, כדי שבכל זאת תהיה איזו תפילה. כיום יש שלושה מנייני שחרית, כל אחד של עשרה אנשים בדיוק, קבועים כולם, ותו לא".
איצקוביץ הוא לא סתם בית כנסת, הוא סמל. אנשים שואלים למה אתם לא פותחים?
"כל הזמן, ואתה צודק שיש הרבה מקומות שפתחו, אנחנו לא. יש לכך שלוש סיבות. הראשונה והמרכזית – אני לא רוצה להרוג אנשים. שנית, אני לא מסוגל לעמוד בתנאי משרד הבריאות. שלישית, אין לי כסף לתשלום קנסות".
אתה מרגיש שיש בהתנהלות הזו זהירות יתר, בגלל מה שהיה בבני־ברק בגל הראשון?
"ברור, וזה יישאר כך כי הציבור החרדי הוא תמיד הכבשה השחורה שאיפה שאפשר להתנגח בה, מתנגחים בה".
מה תושבי הבניין אומרים על השטיבל שפתחת להם בחניה?
"הם מחפשים איך לעזור. אחד אומר תיקח חשמל, אחד מוריד אוכל לאלה שיושבים ולומדים פה. אנשים מבינים שזה לא מקום מפגש סתם אלא פתרון לתפילה ולימוד. יש פה שלושה מניינים ביום, ביניהם כמה בחורים יושבים ולומדים בשקט, זה לא שטיבל פה. בשבת אכן יש פה המון אנשים, עושים קידושים באוויר הפתוח, חגיגות בר מצווה. מדהים לראות את ההתגייסות של תושבי האזור. כתבתי שאני צריך מיחם חשמלי, בתוך עשר דקות קיבלתי תרומה של 240 שקל. הייתי צריך מקרר קטן, מיד מישהו מאלעד אמר שיש לו, נסעתי והבאתי. יש גם דברים יקרים יותר. החשמל, למשל, מגיע מכבל שנמשך מהבית שלי שנמצא ממול. הדשא הסינתטי שאתה רואה עלה לנו כמעט חמשת אלפים שקל. אחד המתפללים רצה, אמרתי לו שזה יקר מדי, הוא תרם מאה שקלים ראשונים, אנשים שמעו ותרמו כל אחד סכום קטן, וגליל אחרי גליל כיסינו את הכול כדי שייראה יפה ומכובד".
העולם ובני־ברק מסתדרים כבר למעלה משלושה חודשים בלי איצקוביץ. אתה לא חושש שמעמדו ירד?
"אין חשש. זה כמו שאנשים יתרגלו לא לאכול; כלומר, לא יקרה. איצקוביץ עומד במקום אסטרטגי, אנשים יחזרו אליו, ואם לא הם יחזרו אחרים. מה שכן, יכול להיות שגם בית הכנסת הזה יישאר, אז אצטרך לטפל בשניים. נו שוין. ככה זה גבאי, מה לעשות".
קהל שבוי
בחזרה לאם המושבות. הדרך הקלה ביותר לזהות בית כנסת דתי־לאומי היא ערימת עלוני השבת הניצבת בפני המתפללים בכניסה לבית הכנסת. מדובר בתעשייה שהלכה ותפחה בשנים האחרונות, ומחקר שהתבצע לפני כמה שנים מצא שמדי שבוע מודפסים למעלה מ־500 עלוני שבת שונים. חלקם מקומיים, חלקם ארציים, חלקם מושקעים יותר וחלקם הרבה פחות, אבל המכנה המשותף של רובם המוחלט: התפרנסות מפרסומות שפונות לקהל שבוי – מתפללי בתי הכנסת. כל זה היה נכון לפני פרוץ הקורונה, ואין ספק שהתחום ספג מכה קשה במיוחד עם סגירת בתי הכנסת, וגם אחרי פתיחתם מחדש במתכונות מצומצמות. מוטי זפט, עיתונאי ותיק שבבעלותו אחד העלונים הנפוצים והמצליחים ביותר בישראל, "שבתון", הוא האיש הנכון לברר איתו מה מתרחש בימים טרופים אלה בעולם העלונים.
"הקמנו את 'שבתון' לפני עשרים שנה", הוא אומר בשיחה שמתקיימת בביתו שבפתח־תקווה, "היו אז רק 'שיחת השבוע' של חב"ד ו'שבת בשבתו' שהיה שייך להפועל המזרחי ולמכון צומת. אנחנו למעשה התחלנו את הגל של עלונים שמוציאים יזמים פרטיים. הקונספט היה בלי פוליטיקה ובלי כותבים קבועים. האמנתי שיש בציונות הדתית גם אנשים שהם לא רבנים שיש להם מה לומר בענייני יהדות, ולכן הקפדנו תמיד לשים בעמוד הראשון מישהו שאינו ברשימת עשרת הרבנים המוכרים של המגזר. זה יכול היה להיות דוקטור בתחום מסוים, הדלת הייתה פתוחה לנשים כותבות, ההזדמנויות היו שוות – העיקר שהמאמר ישלב אקטואליה ויהדות.
"אחרי שמונה שנים הקמנו את 'מצב הרוח'. ערכתי אותו כמה חודשים, ואז נכנסתי לתפקיד מ"מ ראש העיר ומכרתי לחברת 'אשדיר' את המניות שלי. את שבתון הפקדתי בנאמנות וחזרתי אליו כשסיימתי את תפקידיי הציבוריים".
בשלב מסוים "שבתון" נהיה מזוהה מאוד עם ענייני נופש ותיירות.
"זה קרה בתהליך. חלק גדול מהמדיה הדתית לא הסכים להכניס מודעות של טיולים בחו"ל מבחינה אידיאולוגית. מה לעשות שבעוונותיי מדי פעם נסעתי לחו"ל, ובנמל התעופה ראיתי כל הזמן המון דתיים. למה שלא ניתן לכל הדתיים האלה את השירותים שהם זקוקים להם בחו"ל כמו שצריך? אז אנחנו התחלנו, ומהר מאוד כולם ראו כי טוב, התחילו לפרסם בהתחלה קברי צדיקים, ואז טיול שורשים, והכול נפתח. בינתיים, אנחנו מותגנו כעלון שבו מתפרסמות מודעות הנופש".
אני מניח ש"שבתון" ספג מכה כפולה – אין בתי כנסת ואין תיירות.
"ההתמודדות אכן הייתה כפולה. קודם כול, בצד הכלכלי המודעות נעצרו ונותרנו עם חברות תיירות שחייבות לנו על מודעות עבר. האמינות שלנו חשובה לנו מאוד, יש לנו הוצאות על בית דפוס ונייר, והם מתקשים לשלם. אנחנו מבינים את המצב, לא היינו חמדנים, דיברנו איתם תוך כדי המשבר ובאנו לקראתם כמה שהיה אפשר. אנחנו לא עומדים עם החרב על הצוואר של המפרסמים, ואם צריך להוציא כסף מהכיס כדי לקיים את הקיים, אנחנו עושים את זה.
"הדבר השני הוא סגירת בתי הכנסת. כשהבנו שפשוט אין הפצה בבתי כנסת, מיד יצאנו בגרסה דיגיטלית. לא היה אפילו שבוע אחד בלי 'שבתון'. בנוסף, אנחנו הבעלים עבדנו ממש כמו המפיצים שמחלקים את העותקים המודפסים בכל הארץ. יצרנו קשר עם כל המכרים וחוג הלקוחות שלנו, ואמרנו את האמת – 'אנחנו צריכים אתכם עכשיו, תפיצו את העלון בכל דרך אפשרית'".
מבחינתך המצב כרגע הוא רק כדי לשמור על הגחלת או שתחום העלונים השתנה בגלל הקורונה לתמיד?
"כל עוד לא היה משבר היינו עסוקים בעבודה יומיומית קשה מאוד, ופתאום נוצר זמן פנוי לחשוב איך לייעל את המערכת, איך לשפר אותה. הצטמצמנו, ודאי. 'שבתון' היה 82 עמודים, לפעמים 90, וירדנו ל־32 בלבד בדיגיטל. העתיד קיים גם בדיגיטל, אבל אין מה לעשות – היתרון של עלוני השבת זה השבת. כל עוד הדוסים שומרים שבת בצורה כזו או אחרת, דף נייר מודפס זה הפתרון בשבילם".
אוכל, קדימה אוכל
הצבא צועד על קיבתו, אבל גם צבאות השם, מתברר, לא טומנים ידם בצלחת ההרינג. בתי הכנסת במגזר הפכו עם השנים למוקד קולינרי לא קטן, שהמטבח בו משמש מרכיב חשוב ומשמעותי. בבית הכנסת שלי, למשל, יש קבוצת מתפללים שפוצחת ב"קידוש־קלאב" מיד אחרי קריאת התורה, שאר הציבור מצטרף בכל שבת לקידושון בסיום התפילה, ואז החבר'ה מתפצלים לקבוצות שכל אחת מהן הולכת לגינה אחרת, וגם שם מנשנשים משהו בזמן שהילדים מוציאים אנרגיה על המתקנים. בין מנחה למעריב מתקיימת סעודה שלישית כדת וכדין, וכך הופך האוכל למרכיב שלא ניתן לזלזל בו בחיי הקהילה. וכשאנחנו מדברים על "אוכל בבית כנסת", אנחנו מדברים על דברים ספציפיים ביותר שאיש לא מעז לפקפק בהם מאז נטה היהודי הראשון את אוהלו בגליציה ועד היום: קוגל, צ'ולנט, הרינג, קרקרים וכמובן בקבוק ויסקי איכותי, כי אחרת למה בכלל התכנסנו.
אחד המקומות שמספקים בשנה האחרונה את כל הטוב הזה לבתי הכנסת באזור המרכז הוא מעדניית "זלדה" בגבעת־שמואל. בחמישי בצהריים אני מתיישב לצלחת צ'ולנט מהבילה עם שניים משלושת השותפים בזלדה – דני לאופר ונתנאל קופרמן, שידוע יותר כבעלים וכרוח החיה בלהקת החתונות הוותיקה "ענבי הגפן". השותף השלישי הוא שמוליק אדרי.
"פתחנו את 'זלדה' שבועיים לפני פסח בשנה שעברה", מספר קופרמן, "זיהינו צורך באזור גבעת־שמואל והסביבה, תופעת ה'קידוש קלאבים' בבתי הכנסת הולכת ומתרחבת, ואנשים שמעוניינים בדגים מלוחים ובשאר המוצרים המסורתיים היו נאלצים לנסוע לבני־ברק, שהיא אמנם קרובה אבל תמיד יש פקקים. ובכלל, רצינו להנגיש את תרבות האוכל הזו תוך הקפדה על איכות וטריות כמו שהקהל כאן רוצה".
הייתה לכם שנה של הרצה שבה אני יכול להעיד כתושב האזור ש"זלדה" הפך למותג, ואז הגיע הנגיף ושיבש את התוכניות.
לאופר: "מצד אחד, בתי הכנסת נסגרו, שזה רע מאוד. מצד שני, הייתה עלייה ברכישת אוכל מוכן שאיזנה את המצב. הפגיעה פגשה אותנו בשני צמתים קריטיים. האחד הוא כאמור בתי הכנסת, כשברגע אחד אין יותר קידושים, שבתות חתן ושבתות בר מצווה. הדבר השני שבו חלה פגיעה הוא חמישי בערב. הסצנה שהתפתחה כאן, ושבמסגרתה אנשים באים לפה, מחסלים סירים של צ'ולנט ושותים בירה עד שתיים לפנות בוקר, נעלמה גם היא בתקופת הסגר וסביבה. הכול נהיה פרנואידי, וחששנו מה יהיה על העסק. אבל אז גילינו שאנשים קונים הרבה יותר למשפחה שלהם. במקום לקנות שלושה סלטים, קנו שישה. במקום ארבע עוגות, קנו שש. המכירות עדיין היו חלשות יותר, אבל לא כמו שחששנו".
קופרמן: "במקביל לסגירת בתי הכנסת נוצרו הרבה קבוצות קטנות של מנייני גינות שחלקן שמרו על מסורת הקידוש־קלאבים, גם אם לא באותה רמה".
לאופר: "קרה עוד משהו, הגיע לכאן קהל שלא היה פה קודם. אנשים שפתאום היו צריכים יותר אוכל מוכן ורצו להיחשף לטעמים חדשים".
הקורונה שינתה משהו בסיסי בהסתכלות שלכם על המעדנייה?
קופרמן: "אני מאמין שרוב רובם של האנשים, בטח בשנה הקרובה, יימנעו מלטוס לחו"ל גם אם הדבר יתאפשר. זה אומר שאנשים יהיו יותר בבית, כולל בחגים, ולכן אנחנו רוצים להרחיב את ההיצע שלנו, גם מבחינת פתיחת עוד סניף או שניים, רעננה למשל – יש לי חלום לפתוח סניף בבני־ברק – וגם מבחינת הכנסת אוכל מוכן, להפוך את זלדה ל'וואן סטופ שופ' בכל הקשור לאוכל לשבת".
לאופר: "אני מודה שלפני הקורונה הייתי נגד חלוקת עלוני שבת בזלדה. לא רציתי שהציבור החילוני ירגיש שזה סניף של בית כנסת. רצינו לברוח מתיוג. היום אנחנו מבינים שאנשים מעוניינים גם בזה".
עזרת נשים
בית כנסת, אין דרך להתחמק מכך, הוא מקום גברי מאוד – לפחות בקהילות הדתיות של אזור המרכז. לפתח־תקווה טרם הגיעה למשל בשורת המניינים השוויוניים. נשים כאן פחות חשות צורך לרקוד עם ספר תורה או לקרוא בו, ואת הפמיניזם שלהן יבחרו לבטא לרוב ביומיום במקומות העבודה או באקדמיה, לדוגמה. אבל אפילו באזור המרכז נשים מגיעות לבית הכנסת כמה פעמים בשנה, בדרך כלל בחגי תשרי ובאירועים מיוחדים, וכשזה קורה הן כמובן ידאגו להיות מצוידות במיטב האופנה העכשווית. מכיוון שכגבר מצוי איני מבין בדברים כגון אלה דבר וחצי דבר, פניתי לעורכת האופנה של מוצש ואושיית סטיילינג בפני עצמה, נעמה רוזן־קרייף, שמיד הפנתה אותי לקרן גרינפלד.
גרינפלד, בת 33 מאלקנה, היא מעצבת אביזרי ראש ובעלת המותג Krush. "הקמתי את החברה לפני כשש שנים, אחרי שסיימתי לימודי צורפות ואופנה בבצלאל", היא מספרת, "עבדתי במשך כמה שנים בעסק המשפחתי בתחום התכשיטים, ובשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לייצר אביזרי ראש בעבודת יד, משהו שהוא בין תכשיט לבגד.
"המותג התפתח יפה, והקורונה הגיעה בדיוק לפני חג הפסח, שהוא אחד משני שיאי מכירות שיש לנו בשנה. השני הוא לפני חגי תשרי. ציפינו למחזור של חג, הכנסות, והכול נעצר באחת. זיהיתי שדבר כזה עלול לקרות קצת לפני הטלת הסגר, וניסיתי לחשוב איך נוכל להמשיך לעבוד גם אם לא יהיו מכירות בבתים ובירידים, איך נוכל להמשיך ולהחזיק מעמד. התחלתי לפעול בשיפור המכירה באינטרנט, לחזק ולייעל אותה כמה שיותר, ובמקביל להתחיל לבנות קווי מוצרים שמיועדים לאו דווקא לקהל דתי אלא לכל נשות ישראל, אפילו העולם – כל מי שאוהבת אופנה ואקססוריז".
את רואה ירידה במכירות של מוצרים שמיועדים בראש ובראשונה לבית הכנסת?
"אני רואה אופי אחר של קניות, ומרגישה שהקניות נעות יותר לכיוון של אירועים קטנים או צורך אופנתי מאשר הליכה לבית כנסת. גם האירועים, כמו חתונות או בר מצוות, השתנו דרמטית בתקופה הזו, והפכו ליותר בוטיקיים ומסוגננים. הרי בר מצווה לילד אתה צריך לעשות גם ככה, לא בהכרח תדחה חתונה עד שיהיה חיסון, ואם אין הרבה אנשים באירוע אז לפחות נשקיע בלהיות שונה, מיוחדת וחגיגית – יותר ממה שבדרך כלל. יש בהחלט ירידה במכירות, אבל מצד שני במה שקונים יש הרבה דיוק ומחשבה. נשים משקיעות ומגיעות מרחוק לסטודיו כדי להתאים לעצמן את המוצר המתאים. פעם אנחנו היינו מגיעות לכל מיני מקומות, עכשיו הן צריכות להגיע אלינו, והן מגיעות. אי אפשר להשקיע באולם של מאות מוזמנים או בלהקה גדולה, אז משקיעים יותר בעצמך".
מדעי הרוח
מעבר לקידושים, לעלונים ולאביזרי הראש המעוצבים, לבית הכנסת יש כמובן קודם כול משמעות רוחנית וחברתית עמוקה. כדי לברר מה קורה למשמעות הזו בתקופה משונה כזו, שבה בתי הכנסת נפתחים ונסגרים לסירוגין, שוחחנו עם ההיסטוריון ד"ר עשהאל אבלמן ועם הרב חיים נבון, לשעבר רב קהילה במודיעין.
אני שואל את ד"ר אבלמן אם היו מקרים בהיסטוריה של העם היהודי שבהם בתי הכנסת נסגרו לתקופה כה ארוכה. "בעולם השו"ת מימי הביניים", הוא משיב, "מוזכרות סגירות של בתי כנסת, ואגב – בעיקר בגלל מגפות ופחות בגלל סכנות של פגיעה פיזית מידי גויים. אבל נראה שיהיה נכון לומר שמעולם לא התרחשה סגירה בכזה קנה מידה".
העם היהודי לא נולד עם בית הכנסת ביד, אולי הקורונה תגלה שאפשר לחזור לתקופה שבה הוא לא היה קיים.
"קשה לדעת מה יקרה, אבל נכון שבית הכנסת לא מופיע בחיי עם ישראל מראשיתם, אלא רק סביב בית שני, ויש מחלוקת גדולה עד כמה לקשור אותו לענייני הגלות או שזה התחיל דווקא בארץ ישראל. כך או כך, אנחנו יודעים שהיו וישנם חיים דתיים עשירים מאוד גם בלי בית כנסת, ויכול להיות שיש כאן איזה ביטוי לרצון אינטואיטיבי של אנשים לחזור למציאות העתיקה הזאת. אבל גם יהיה הוגן לומר שלצד אלה שנהנים מהשחרור הזה מכבלי הקירות, להמון אנשים בית הכנסת חסר מאוד בכל מיני זוויות – דתיות, חברתיות וסנטימנטליות. יש כאן שני כיוונים סותרים שמושכים במקביל – אחד שרוצה לעזוב את בית הכנסת, ואחד שמתגעגע אליו".
יש לדעתך משהו עמוק במנייני הגינות למיניהם, או שהם קיימים פשוט כי אין ברירה – וברגע שיתאפשר, או שיהיה חם מדי או גשום, אנשים יחזרו לבתי הכנסת כאילו לא אירע דבר?
"בתוך הדי־אן־איי של החיים היהודיים יש כמה מופעים של 'להתפלל בחוץ'. זה קשור בעיקר לחסידות, סצנות מפורסמות מאוד בצפת של האר"י. אם הולכים הרבה אחורה אז נמצא את יצחק אבינו שיצא לשוח בשדה וחכמים אומרים שהתפלל מנחה. יש בזה צד רומנטי – אבל לא רומנטי במובן השלילי אלא משיכה למשהו שהוא יותר חופשי ורענן, ואולי קשור לחיים ישראליים שמתפתחים כאן בעשרות השנים האחרונות. מצד שני, בעבור מי שיש לו תודעה היסטורית, בית הכנסת הוא אחד המוסדות הכי מפוארים וחשובים שהקימו היהודים. מבנה בית הכנסת והפעילויות שמתרחשות בו יוצרים את אחת היצירות שהכי מסמנות את הרציפות בחיי עם ישראל. אתה נמצא בבית הכנסת העתיק בגמלא, בפולין או באמסטרדם – למרות ההבדלים זה אותו מוסד, וזה מרגש. אדם עם תודעה היסטורית מפותחת לא מפנה עורף כל כך מהר לבית כנסת. במקביל, יש פה כאמור גם רצון להיות ספונטני, להכיר יותר מאשר ארבעת הקירות האלה. זו תנועה עם אנרגיות סותרות, וצריך להסתכל עליה באופן חיובי, של סיעור מוחות, ולא כהתנגשות".
יש לך הערכה, ידו של מי משני הכיוונים האלה תהיה בסופו של דבר על העליונה?
"לדעתי, הכוח של המוסד הזה מאוד־מאוד חזק. קשה כאמור לצפות מה יהיה בעתיד, אבל צריך להבין את הכוח של הדת בתור גורם חברתי. המשמעות הכי עמוקה של הדת בהקשר היהודי היא שאתה מוכן בתור יחיד לקחת על עצמך התנהגויות במילים ובמחשבות שלא אתה יצרת. וכל עוד אתה רואה את עצמך אחוז בדת, אתה מוכן לקבל אותם על עצמך, אתה נושא נטל של דורות עליך. כמובן יש אינטואיציה אנושית מודרנית שרוצה למרוד בנטל הזה, אבל מי שחי את החוויה הדתית מוכן לקבל על עצמו את המסגרת. ומכיוון שהמסגרת של בית הכנסת איתנה כל כך, אני לא חושב שהיא צפויה להתפורר".
גם הרב חיים נבון מגיע לשורה תחתונה דומה לזו של ד"ר אבלמן, אבל בנתיב מעט אחר: "כמעט כל המוסדות הקהילתיים התפוררו. אנשים חוזרים מהעבודה בתשע בערב, יש להם אינטרנט וטלוויזיה, הם יושבים בבית ואתה מוצא קהילות מתפוררות. בית הכנסת, לעומת זאת, לא רק נשאר אלא התחזק, ואני מאמין גדול בכוח שלו".
השאלה היא האם כוחו של בית הכנסת מגיע מהעניין הדתי או מכיוון האלמנט החברתי, אולי אפילו הקולינרי.
"בדוק מתי בית הכנסת שלך הכי צפוף, כשיש קידוש גדול או בתפילת נעילה ביום כיפור. המחשבה שלנו שאנשים נמשכים למה שמתגמל ונוח ברמה המיידית פשוט לא מבינה את הטבע האנושי. אנשים נמשכים למקום שדורש מהם הקרבה והתמסרות. ביום כיפור אין הרינג וקיגל, ובית הכנסת מלא עד אפס מקום. מזה נגזר כוחו של בית הכנסת לאורך השנה".
אתה לא חושש שמנייני הגינות יישארו ואנשים לא יחזרו לבתי הכנסת?
"להבדיל אלף אלפי הבדלות, סבי התחבא חמש שנים ולא התפלל בבית כנסת עד שנגמרה המלחמה, ואז הכול חזר. אני לא חושש לבתי הכנסת בטווח הארוך, כן חושש לטווח הקצר. זה ידרוש מאמץ וזמן, כי יש כוחות צנטריפוגליים חזקים, אבל בגדול בית הכנסת כמוסד הולך ומתחזק. אם משבר הקורונה ייגמר בטווח סביר, אני לא חושש לו באופן עמוק".
כמי שהיה רב קהילה, יש לרבני קהילות כלים להתמודד עם קבוצות שהלכו לגינות ולא עושים קולות של חזרה?
"ישנו תהליך שלא כל כך שמים לב אליו, והוא שיש יותר ויותר רבני קהילות. זה משהו שכמעט לא היה לפני שלושים שנה. כשנכנסתי להיות רב קהילה במודיעין ב־2006 היינו רק שניים בתפקיד דומה, היום יש יותר משלושים והעיר לא צמחה פי 15. זה גם מראה על כוחו העולה של בית הכנסת ועל החיים הקהילתיים סביבו. לא אתן פה עצות לרבנים, כל אחד מכיר את קהילתו, רק אגיד באופן כללי שלדעתי זה לא זמן טוב להיכנס לעימותים עם קבוצות שמתעקשות לא להתפלל בבית הכנסת. אנשים יחזרו לבד, מגעגוע לעוצמה שיש במקום, לא כי מישהו יכפה זאת עליהם. לנהל מניין מרפסות או גינות זה חתיכת פרוצדורה, וחסרה שם העוצמה הקהילתית. מה שחשוב בעיניי הוא לשמור על הגחלת, לקיים מניין קבוע ובסיסי, וכשהמצב יחזור לקדמותו לדאוג לשחזר את העוצמה שהייתה בבית הכנסת. היא נמצאת בבסיס שלו".
אפילוג
גם בשבת האחרונה קיימנו בבית הכנסת שלי שבקצה פתח־תקווה את כל תפילות השבת. הן נערכו תוך שמירה קפדנית על כל ההנחיות, והתחושה של משתתפי המניין המצומצם היא שיש כאן משהו שהוא מעבר לתפילה. אנחנו סוג של שומרי חותם, שומרי גחלת. אנחנו כאן כל עוד אפשר, שומרים על הקיים ומחזיקים את בית הכנסת עד שיתאפשר לכל השאר לחזור. וכשתחזרו, אל תשכחו להביא איתכם כמה קוגלים וסיר צ'ולנט.
