"נד אהוב נפשי, …מי שאי־פעם חווה את אושויינצ'ים, מחנה הריכוז הזה, בימי חייו כבר לא יוכל להיות בן אדם…". המשפט המזעזע הזה, הלקוח ממכתבה של סימה רוזים מבּרֶנו (אז צ'כוסלובקיה) לאחיה נד באוקטובר 1945, אומר הכול. את כל מה שאנחנו, המאושרים, שהתמזל מזלנו ולא היינו "שם" וחלקנו אף לא נולדנו כצאצאים לשורדי השואה, שואלים לא פעם מאז ועד עתה: כיצד יכלו הניצולים, ש"כל משבריו וגליו" עברו עליהם, לשוב ולחיות חיים נורמליים כאחד האדם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"
– מחאה לא תרבותית: כשגיא פינס מתבלבל
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
מכתבה של סימה, וספרם החדש של חוקרי יד ושם ככלל, אינו משיב במישרין על שאלה זו ואינו יכול להשיב עליה. שכן התשובות עליה – אם בכלל קיימות תשובות מילוליות וסדורות כאלה – מספרן כמספר הניצולים. אלה שעדיין חיים בינינו ואלה שכבר אינם. אבל הספר משיב עליה בדרכו, בתחכום ולפרטי פרטים. משום שהשאלה הזאת, שאנחנו שואלים בדיעבד, הייתה בדרך כלל השאלה השנייה ששאלו את עצמם הניצולים. מכתביהם של קומץ מהם נאספו בספר המרשים הזה, הנותן כבוד למי ששמותיהם חתומים או נזכרים על דפיו. השאלה השנייה, משום שהראשונה הייתה "האם אתם יודעים מה עלה בגורלם של יקירינו?"
המכתבים הרבים בספר תורגמו משלל שפות ובהן הולנדית, צרפתית, אנגלית, רוסית, יידיש, עברית ועוד. מכתביהם של עשרות כותבים וכותבות, שמיום אחד למשנהו פקחו עיניהם אל השחרור המיוחל וגילו – רבים מהם אולי בהפתעה – שהם עדיין חיים; ושהם יכולים – מיד או לאחר הסגר צבאי או רפואי, או אחרי טיפול בבית חולים – לצאת שוב אל העולם. ושהעולם עדיין סובב על צירו, אך אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה.
חיילים כותבים הביתה
המכתבים, הגלויות והפתקים שמתפרסמים בספר נכתבו ברובם המכריע על ידי ניצולים. אולם ביניהם השתרבבו מעט מכתבים חריגים: למשל, מכתבו של סמי פופוש, חייל יהודי בן 22 בצבא האמריקני, שכתב להוריו.
פופוש היה בין משחררי מחנה דכאו, וב־29 באפריל 1945 היה בין חיילי הפלוגה שנתקלה, ממש מחוץ למחנה דכאו, ברכבת שכונתה מאוחר יותר "רכבת המוות של דכאו". לרכבת הועלו ב־7 באפריל כ־5,000 אסירים, שהועברו מבוכנוולד לדכאו כדי להתרחק מהחזית המתקרבת במהירות. לאחר נסיעות הלוך ושוב שנמשכו שלושה שבועות עקב הפצצת מסילות הרכבת מן האוויר, ננטשה הרכבת על הפסים, לא רחוק משערי מחנה היעד שלה. השומרים והמלווים הגרמנים ברחו, והנוסעים – שיצאו לדרך ללא כסות או מזון – הושארו כלואים בפנים, ירויים בעורפם או מתים מרעב ומהתייבשות.
פופוש שיגר להוריו מכתב יומיים לאחר שהגיע לשם, ובו תיאר את הזוועה שהוא וחבריו בפלוגה היו עדים לה, בעוד רשמיה טריים בליבו. עדותו הארוכה והמפורטת מתארת כל מה שהיה מסוגל לתאר, ואינה מכסה דבר. גם לא את העובדה ש"ביום ההוא לא לקחנו שבויים גרמנים. את כל מי שתפסנו, והיו שם 359 אנשי ס"ס, הרגנו. הם לא טובים יותר מחזירים והתייחסנו אליהם בהתאם…". המכתב מסתיים במילים: "רציתי לספר לכם איך סבלו בני עמנו ושאנחנו, אני מתכוון לאמריקאים, מביאים אור לליבותיהם… יש לי תקווה שגם אתם תרגישו כמוני שלחרדות ולדאגות שעוברים עליכם יש מטרה – להכחיד את הרעל שהיטלר ובני מינו פיזרו בעולם…".
מכתבו של קיל קאופמן, חייל אחר בצבא האמריקני, נורא ומעורר חלחלה עוד יותר ממה שאופייני לספר הזה. נסתפק בשורות מעטות מתוכו: "18 באפריל 1945. יקירתי, אתמול כתבתי לך שמצאתי משהו שכנראה יעסיק אותי היום רוב היום. סיפרתי לך שסידרתי להצטרף בביקור במחנה רצח גרמני". רוחה הקלילה, המנסה לשמור על קשיחות, של הפתיחה הזאת, מתחלפת בהמשך בנימה שונה לגמרי: "היום נסעתי לשם. אבל ספק אם אחזור ביום מן הימים לבקר במקום כזה. המתח הנפשי בשעתיים שהייתי שם סחט ממני את כל כוחותיי…"
המכתב הארוך מכיל תיאורים גרפיים איומים ומפורטים, שמאמתים הרבה מן השמועות הגרועות ביותר שהתהלכו עוד עשרות שנים על אודות המחנות. כולל השמועות על אהילים עשויים מעור אדם. "אבל נדמה לי שאמרתי די. שום תיאור לא יצליח לתאר כראוי את הזוועות שראיתי…". המכתב אינו מסתיים בנקודה זו, משום שכותבו, אולי כיאה לחייל, מוסיף לספר ב"תחושת נחמה" על ההתעללויות שסופגים שבויי הס"ס – שלא הצליחו להימלט ולא הוצאו להורג – מידי סוהריהם, האסירים לשעבר. רק אז מוצא החייל קאופמן מנוחה לנפשו וחותם את המכתב בנשיקה לאהובתו.
מצאתי את אחיך!
בספר מופיעים מכתביהם של המשוחררים – אם ממחנות הריכוז והמוות, ואם מן המחבוא והבריחה לפורטוגל וספרד – וקשה לבחור מתוכם. הנה שני צמדי מכתבים מקריים ולא מייצגים (הולנדית במקור):
7 באפריל 1945. משפחה יקרה, רוב שלומות מאהרן וריינה. בריאותנו טובה וחיינו כאן כל הזמן. שוחררנו ב־1 באפריל (1945) אחרי ששהינו במחבוא 103 שבועות. בקרוב עוד. שלכם אהרן וריינה. דודה ריינה חיה בהולנד. יעקב ולאה כאן עם הילד. ריינה ופרדי גם הם. אנדריס הופמן בהולנד. על שאר המשפחה איננו יודעים דבר. בקרוב עוד, באהבה, ריינה.
תשעה ימים אחר כך נכתב באנגלית מכתבו של "הרב י' לוי – senior captain במפקדה העורפית של הארמייה השנייה, צבא השחרור הבריטי". הרב לוי העביר את מכתבם של ריינה ואהרן דה־פריס־ספיר אל קרוביהם בארץ ישראל המנדטורית ובארה"ב, וכתב בעקבות זאת מכתב משלו:
16 באפריל 1945
אל: מזכירות תנועת המזרחי, ירושלים.
הנדון: העלמה אווה דה־פריס.
הרשה לי לבקש ממך לאתר את הגברת ולמסור לה את הבשורה הטובה שמצאתי את אחיה בהולנד. אחיה הוא הרב אהרן דה־פריס ועכשיו הוא חזר ל־Kehila שלו באנסחדה, הולנד. ברור לי שהחדשות האלה ישמחו אותה… הגברת הגיעה לפלשתינה בקבוצה שיצאה מן העיר Zelle בגרמניה, ונאמר לי שהיתה תלמידה במכללה להכשרת מורים של המזרחי. אנא עשה ככל יכולתך למצוא אותה ולהודיע לה שאחיה וגיסתה נמצאים בבריאות טובה…
בברכת גאולת העם (בעברית במקור),
שלך בהוקרה,
י' לוי, רב צבאי ראשי, צבא השחרור הבריטי
חסידי אומות העולם
מכתבו של אלברט יקואל, שמוצאו מאתונה אך הצליח להגר ולשרוד בפריז, מייצג סיטואציה אחרת לגמרי ותוכנו והלך רוחו שונה לחלוטין מזה של ניצולי המחנות. המכתב אל גיסו אִינוֹ (יצחק), ביוון, נכתב בצרפתית:
18 באפריל 1945. בית אנאם (פריז)
אינו היקר שלי, האסון הכבד שפקד אותנו, ואותך במיוחד, איום ונורא. אנו חסרי אונים, ובינתיים עלינו לנשוך שפתיים ולחכות לשביב של תקווה. בכל יום אנו למדים על המעשים האכזריים והברבריים שעוללו חיות האדם הרוצחים הנאצים. שערותינו סומרות ודמנו קופא… אבל אני נחוש להאמין שיקירינו חיים, שנראה אותם שוב ונפנק אותם ונבריא אותם מכל המצוקות שפראי האדם צמאי הדם עוללו להם…
גם בעניין חורבננו החומרי אין להתייאש. עדיין יש בראשינו קצת שכל, כוח בגפינו גם אם הם דואבים מאוד, ורצון לשקם את חיינו… גם אותי שדדו עד הפרוטה האחרונה… ולקחו ממני 15 ארגזים מן הסחורות היקרות ביותר שלא רציתי להשאיר בחנות שלי. את בית אנאם מצאתי שמור היטב בידי גברת טרולָה הנאמנה, והסוכנת הקטנה הצילה את המכבסה ברחוב מדלן. אני חזרתי לעבוד… הגרמנים ומשטרת וישי רדפו אותי. פעמיים נמלטתי בעור שיני. בפעם הראשונה לאחר יום שלם במפקדת המשטרה. בפעם השנייה משום שבנס נסעתי לליון שעה לפני שרדיו פריז דיבר עלי ופרסם את התיאור שלי ואת השם הבדוי שלי ברזיסטאנס (= המחתרת הצרפתית). לצערי חברים רבים שלי נתפסו וגורשו לוויימר (בוכנוולד) או למקום אחר. עדיין אין לי שום מידע עליהם. באמצעות הצלב האדום הבינלאומי והפורטוגלי ביקשנו שיינקטו צעדים כדי לנסות לקבל מידע על אמא, איריקה ורירי. אף שילמנו סכומים מסוימים כדי שכל החיפושים ייעשו באמצעות מברקים. החיפושים עדיין לא העלו דבר. מסור לנו בהקדם האפשרי את התאריכים והכתובות: את התאריך שבו לקחו אותם, את התאריך שהכריחו אותם לעזוב את אתונה… רַמון (בן האחות) אינו יודע על גירוש אמו ואחיו הקטן. אנא חבק אותו בכל זאת בשמי.
אני מנשק אותך בחום,
אלברט יקואל
והנה מכתבו של מוריס, אחיו של אלברט יקואל:
"25 ביוני 1945. …אידה שלנו היקרה, אידה שלנו האהובה, מופיעה ברשימת הנשים המשוחררות… היא חיה ובריאותה טובה. זה הדבר היחיד שחשוב. השמחה ממתנת את כל השאר… שלכם, מוריס."
אידה, אמו של רַמון ואחותם של אלברט ומוריס, שלחה מכתב מבית החולים בברגן־בלזן אל "אדון רפלֶה" – כנראה עובד באחד מארגוני הסיוע לניצולים – וייתכן שכך נודע למשפחתה שאידה נותרה בחיים. הילד רַמון הוסתר על ידי הוריו אינו ואידה אצל בני הזוג קַפָלָס. משפחת קפלס היוונייה דאגה גם להישרדותו של אינו והעבירה אותו מיד ליד. אידה ובנה השני אריק נתפסו בידי הגרמנים בעקבות הלשנה ונשלחו למחנה בקרבת אתונה ומשם לאושוויץ. אריק לא שרד. בני הזוג קַפָלָס הוכרו על ידי מוסד "יד ושם" כחסידי אומות העולם.
היסטוריית הדאגות והגעגועים
משקל רב בחשיבות האנושית וההיסטורית של המכתבים ובעניין הרגשי שמעוררת קריאת הספר, ניתן לייחס לעבודת העורכים. לצדו של כל מכתב או צרור מכתבים של כותב יחיד או של בני משפחה שמכתביהם נאספו יחדיו, צורף נספח. הנספח כולל תמיד מידע מפורט, ככל שיכלו העורכים למצוא, על הכותבים, הנמענים והאנשים המוזכרים במכתבים ועל גורלותיהם. הפרופיל האישי והמשפחתי שנוצר בדרך זו, ופירוט קורות החיים והגלגולים שעברו על כל האנשים האלה, יוצרים אספקלריה עובדתית מורכבת, המאירה בבהירות את מה שאפשר לכנות "הגורל היהודי בשואה".
לא רק הסבל הישיר, העינויים והמוות מסכמים את הגורל הזה, אלא גם מה שסובב את אלה: הדאגות והגעגועים לבני המשפחה או לחברים, אי־הביטחון וחוסר הוודאות באשר להווה ולעתיד, התלישות, התנועה האין־סופית והבדידות. וגם התושייה, הזהירות והיוזמה לאין גבול שנדרשו כדי לשרוד, לשמור על היקרים ביותר ולמצוא את אלה שנותרו בחיים ואת עקבותיהם של אלה שאבדו.
ומעבר לכל אלה, מרתקים ומאירי עיניים פרקי המבוא שכתבו העורכים. פירוט הדרכים שבהן הגיעו המכתבים לידי החוקרים, ובעיקר פירוט המקורות השונים והנפתלים לנספחים המצורפים אל המכתבים – יכול לפרנס סדרת מתח טלוויזיונית שלמה. כך המרדף אחר עדויות והעדויות הסותרות שנמצאו; חיפוש זנבות מידע ממקורות שונים, כולל מהמרשתת, וצירופם של רסיסים זעירים לתמונה אחת. וגם מכלול הזהויות האמיתיות והדמיוניות שמאחוריהן הסתתרו רבות מן הדמויות, לא רק בזמן השואה אלא גם מאוחר יותר: למשל כשיהודים הזדהו כפולנים בסביבה אנטישמית, שלא אהדה את הניצולים או את מציליהם הפולנים; או כשיהודים שאינם רוסים שעברו את המלחמה ברוסיה, אימצו זהות בדויה כיהודים פולנים כדי ליהנות מה"רפטריאציה" – זכות השיבה למולדת – שנתנו אחרי מלחמת העולם השנייה הסובייטים לפולנים שנתקעו אצלם, וכך לצאת מבריה"מ.
המבוא נותן ביטוי לתחושת האחריות הלאומית והאנושית ולרגישות של העורכים כלפי הניצולים וסיפוריהם האישיים, רגישות שניכרת היטב הן בעריכה והן בנספחים שמלווים את המכתבים. יבורכו עורכי הספר על הנספחים הללו, שיחד עם צילומי אנשים וצילומי מכתבים ותעודות, מחזירים פנים לדמויות ומקימים עולם אבוד מן הצללים.
ואי אפשר שלא לציין לשבח את הביצוע הטכני: הדייקנות בהגהה, הגרפיקה והבהירות של החומר המצולם – כולם ברמה העולה על השכיח בפרסומים מדעיים בישראל. זהו ספר שנותן כבוד לנושא, לדמויות המסתתרות בין דפיו ובעיקר לעורכים, למפיקים וליד ושם כמוסד הנצחה יהודי ולאומי.
נכתב בדמעות
מכתבים ראשונים לאחר השחרור
עורכים: רוברט רוזט, יעל נידם־אורביטו
יד ושם, 2019, 275 עמ'
