"חוסר קשר בינינו, זה הווירוס האמיתי שאיש לא מחפש לו חיסון, והוא זה שישמיד אותנו" – את המילים האלה כתב ארקדי דוכין ברשת החברתית כבר בסוף חודש מאי. מאז הוא ממשיך להתבונן במה שקורה במדינה, והחשש שלו רק מתגבר. לא מפני נגיף הקורונה, אלא מפני הנגיף האחר: הפילוג בחברה הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטלנובלה הישראלית-ארגנטינאית: מאחורי הקלעים של הקשר בין המדינות
– אויב משותף: בסוריה מודים לישראל על המתקפה נגד איראן
– בין הקורונה לחוסר התיאום הביטחוני, הרש"פ מאבדת שליטה
"אני חושב שפתרון שלו יכול להבריא אותנו גם מהקורונה. כשאנשים מתחברים באמת, הרבה דברים נפתרים", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בביתו שבגבעתיים, "תראה את הליצנות הזאת בממשלה: יום אחד בחיים הם לא מסתדרים, אין יום אחד שהם לא לועגים זה לזה. ברור שאם הם היו מתאחדים באמת, הטיפול בדבר הזה היה פחות פסיכדלי. יש הרגשה שזה לא מנוהל, אבל מה זה לא מנוהל? כשיש קשר טוב בין אנשים, מגיעים רעיונות מגניבים. כשעובדים בצורה בודדת, אתה לא ניזון מהזולת. אני חוויתי את זה בתקופות הטובות של החברים של נטאשה. החוסן הנפשי של היצירות שלנו והאלבום 'רדיו בלה בלה' בפרט היה חיבור. אני ומיכה (שטרית, ש"מ) היינו בחיבור מצוין, הלהקה הייתה בחיבור מצוין, זה הביא השראה מצוינת וגרם לנו לא להרגיש לבד. ממשלה טובה שמחוברת יכולה להוליד יצירות טובות לעם הזה".
ב־12 ביולי פרסם דוכין פוסט אחר שעורר עניין בפייסבוק. "אני לא פוליטי, ומעולם לא הייתי, אבל אנשים איבדו את חוש האחריות האישית. רוצים לזרוק את המנהיג ובזה להרגיש הקלה", כתב המוזיקאי המוערך, "לפני שזורקים את ביבי, עלינו ללמוד מהו חוש מנהיגות אישית והבנה מינימלית על זה שלא המנהיג קובע, אלא כל אזרח באופן אישי. אנו כל פעם נחפש את המבוגר האחראי על הצרות שלנו ונמקד אותן בדמות של איש אחד. זאת ההתנהלות של תינוק מול עולמו הצר והלא מפותח, זה לא עובד ככה".
"התפיסה המעוותת של התקשורת אמרה: 'הנה, לנתניהו יש עכשיו מעריץ חדש שרוצה להגן עליו'", הוא מתלונן, "עכשיו, אני לא נגדו, ואני חושב שלפחות במעטפת הראשונית הוא איש סמכותי ויש לו דרגת מנהיגות שלא רואים בכל אחד. לגבי התוכן המשפטי של התיקים שלו, אני לא בקי. אני לא אומר שבגלל תכונות האופי הגשמיות והכריזמה שלו הוא לא צריך לעבור בבית משפט, אם חושבים שהוא עשה משהו פלילי. בסך הכול התכוונתי שאם נעיף אותו אני מוכן לחתום שלא יבוא שום אביר על סוס לבן שיעשה בלחיצת כפתור חיים יפים יותר. לא הגיוני לחשוב ככה".
התנהלות חלק מחברי הממשלה תרמה לאובדן האמון של ציבור גדול במערכת הפוליטית. למשל, כששר בממשלה אמר שהטענה שיש אנשים רעבים היא "חרטא".
"מה הוא? הוא בשר ודם, הוא עושה צרכים, ומותר לו גם להתבלבל. אנחנו נכנסים ליראת כבוד כאילו הנבחרים חכמים יותר מאיתנו. בעיניי אלה אנשים שקיבלו אמון מהציבור כדי לשדר חזרה חיבור. כשאני הולך ברחוב כדי לקנות משהו, נניח בשוק הכרמל, אומרים לי 'ארקדי, אהלן, איזה חמוד'. זה במקרה הטוב, יש כאלה גם שיכולים ללעוג לי. אבל אם אני הולך עם מיכה, החיוכים מגיעים כבר עד האוזניים. מה אני בא להגיד? שאנשים אוהבים לראות אחדות, אוהבים לראות יחד. זה מרגיע אותם, זה מזכיר להם דברים טובים, זה מנחם אותם. במקרה של פוליטיקאים, אם נראה אותם ביחד באמת, זה יוריד לחץ גם בקרב הציבור. אני חושב שכל מריבה שקורית בהנהגה מגיעה גם לקרקע. כשטראמפ מדבר לא יפה על נשיא סין, אנחנו נלחצים. מצד שני, אם הוא מדבר איתו בנחת ובידידותיות זה מרגיע אותנו. הדיבור על חיבור נשמע נאיבי, אבל זו נאיביות שיכולה להציל את העולם".
שברי את הטלוויזיה
מאז ומתמיד ארקדי דוכין לא האמין ביכולתם של פילוג ושנאה ליצור עולם טוב יותר. "יש בי אהבה והיא תנצח", כמו בשיר שכתב פעם לאריק איינשטיין. בגלל זה לא תראו אותו בהפגנות נגד הממשלה. "אגיע רק אם תהיה הפגנה לחיבור, בלי התניות, של אהבה ללא תנאי", הוא אומר, "בוא נעשה הפגנה שתכריח את הפוליטיקאים להסתדר ביניהם. כמו ילדים – לכו תסתדרו".
חוסר שביעות הרצון מהממשלה ומהעומד בראשה הוביל להפגנות הסוערות בתל־אביב ובירושלים, ומבין האמנים בלט המוזיקאי אסף אמדורסקי באמירותיו הנחרצות ומעוררות המחלוקת נגד ראש הממשלה. בריאיון טלוויזיוני הוא הצהיר שנתניהו צריך ללכת לכלא או לבית משוגעים, ברשתות החברתיות הוא קרא לאנשים למחות ברחוב בלפור עם לפידים בוערים, ובהפגנה של מחאת "הדגלים השחורים" מול מעון ראש הממשלה הוא אמר שהמוחים מעוניינים "להשתחרר מהצורר", כלשונו.
"איך תהיה סולידריות חברתית אם אתה רואה בטלוויזיה קריאות להדליק לפידים ולהפיל את הבסטיליה? מתי שנאה בכלל הולידה משהו טוב?" תוהה דוכין.
מה חשבת על ההתבטאויות של אסף אמדורסקי?
"אני חושב שאסף הוא קודם כול מוזיקאי מדהים ובן אדם טוב, ולא אכנס לרמה האישית, אבל כשהוא מציע אג'נדה הוא צריך לנמק ולתת אלטרנטיבה. אני רוצה לשמוע: מי לא צורר, ומי החתיך שיבוא על סוס לבן ויגרום לעם הזה לחייך? אני לא יודע. אני חושב שלא קיים דבר כזה, תלות באיש אחד. אני מת על אסף, אבל הוא נאיבי בעניין הזה. אנחנו כבר לא תינוקות, אנחנו לא יכולים סתם לרצות את המנהיג הזה על הסוס הלבן, אנחנו צריכים לעשות בשביל זה משהו. הוא חושב שעם שנאה ושריפה זה יבוא? אני לא חושב".
"דרגת ההתפתחות האחרונה של המוזיקה הים־תיכונית הפופולרית היא משהו שמחשב יכול להסתדר איתו בשנייה, אפשר לייצר שירים בצורה אוטומטית. יש אנשים שהמטרה שלהם היא יוקרה, כסף, ולא להיזכר בתור אמן"
הזמר מוקי נטש בסוף השבוע שעבר הפגנה מול בית ראש הממשלה. מאוחר יותר הסביר שהגיע לשם כדי להביע סולידריות, אבל עזב כשראה את אופי ההפגנה. "נתקלתי במפגן שנאה שמכוון באופן אישי אך ורק אל מול ראש הממשלה ובני משפחתו. לא זו דרכי ולכן הלכתי", כתב.
ראית את התמונות מההפגנות מול מעון ראש הממשלה?
"תשמע, ברמה הבהמית גם לי יש המון כעס. אולי איזה רצון לבוא לשם ולשבור איזו טלוויזיה. דווקא טלוויזיה".
לדוכין יש ביקורת רבה על התקשורת הישראלית, ועל הטלוויזיה המסחרית בפרט. "הטלוויזיה פרובוקטיבית, רמאית ומניפולטיבית, ודואגת רק לעצמה", הוא אומר, "בשביל הכסף מהפרסומות הם חייבים שיהיה מעניין. ניסרת את הראש של אשתך? אה, זה מעניין. הם צריכים דם. בעקבות הפוסט שפרסמתי דיברתי עם התוכנית 'לפני החדשות' בהגשת הילה קורח בערוץ 13. היא חמודה לאללה, אין לי שום דבר נגדה, אבל ברגע שהיא הבינה שאני לא הולך להביע סולידריות פוליטית עם אף מנהיג, ובעצם אין לה עם מי לסכסך אותי – כתבו לי שהם ישדרו את הריאיון, אבל הם לא עמדו בזה. אם הייתי אומר 'אני בעד ביבי' היו מסכסכים אותי עם הצד השני, אבל אין לי אמירה כזו, כי אני לא פוליטי. אז הריאיון לא שודר. אז היא אומרת: זה לא מעניין, אני לא מריחה פה גופות. אני לא מאשים אנשים ספציפיים, זו האג'נדה הכללית".
אז התקשורת רוצה לחרחר מלחמת אחים?
"כן, כן".
ממש מלחמת אחים?
"כן. ואם זה באמת יקרה, אולי יהיה להם קל להתחמק מאחריות. כי אם אין דם – אין רייטינג, ואם אין רייטינג אין פרסומות. ופרסומות הן מה שמחזיק את התקשורת. אם ארקדי לא שונא מישהו, ומישהו לא שונא את ארקדי, ואם חס וחלילה אוהבים ויש אחדות בעם – זה לא מעניין, אין מה למכור. אז אולי נסגור את הטלוויזיה, או נמציא טלוויזיה אחרת? אולי יש צורה אחרת להמציא תוכן מעניין יותר? אני לא כזה יפה נפש שיגיד שצריך לשדר רק פרחים וציפורים".
בזמנים המשונים האלה יש לו פנאי לחשוב על הקיום האנושי וגם להרהר בעתיד. "אם אני מרשה לעצמי להתנבא, אני חושב שזה עידן שבו הרבה דברים ייעלמו. אני חושב שבנקים ייעלמו, אני חושב שפוליטיקאים ייעלמו, אני חושב שפרסומות ייעלמו, ואני חושב שהתקשורת כפי שהיא היום – שמחפשת דם ושמחה לאיד – תיעלם", פוסק דוכין. "התקשורת משרה על העם אווירה של אימה, בלי קשר לקורונה. לי זה מזכיר את אמא שלי ניצולת השואה, שהייתה יושבת בבית וכשאבא היה מאחר בחמש דקות היא הייתה אומרת: 'זהו, הוא לא יחזור. הוא לא יבוא הביתה'".
חרדת נטישה תמידית כזו.
"כן. ואני הייתי מאמין. ומי שמאמין בתקשורת נדבק ישר בחרדה, כי הם רק יושבים להפחיד אותך כל היום".
ומה לגבי הפוליטיקאים? מה יהיה לדעתך אם הפוליטיקה המוכרת לנו תיעלם יום אחד?
"האינטואיציה שלי והתפילה שלי הן שלא נהיה מדינת דת, כי יש לי בעיה עם דת, אבל שתהיה הנהגה רוחנית. עם קודים מסוימים, כמו צבא במקרה הצורך, כי 'הקם להורגך – השכם להורגו'. שתהיה הנהגה רוחנית, עם מנגנון שמאפשר למשל מלחמה אם אין ברירה. אם תהיה הנהגה רוחנית, מתוך זה שהעם רוחני ומלוכד, אני חושב שכל הצרות יקרסו כמו דומינו".
קורונה טיימז – גל שני
בתחילת יוני הוציא דוכין יחד עם המוזיקאי נמצ'ק (זמיר גולן) את האלבום "קורונה טיימז – גל ראשון", שכלל טקסטים שמנסים למצוא משמעות בכאוס של מגפת הקורונה. "יש לי שכחה ביחס לעבר, אני משתדל לחיות את ההווה", הוא מספר, "כשאני מופיע מול קהל אני נהנה לשיר את השירים של פעם, אבל העניין הוא תמיד במה שקורה בהווה. גם עכשיו בקורונה, אני מוכרח להרגיש שאני כותב את התקופה הזאת, ולא ממחזר. קשה לי לכתוב שיר אהבה בזמנים האלה".
בוא נדבר על הצד החיובי. כמה אתה פורה יותר מבחינה יצירתית לעומת תקופה רגילה?
"90 אחוז יותר. כתבתי בזמן הקורונה כבר 200 שירים לפחות, שרובם גם מולחנים. נגיד תכלס: לא אהבתי בדיעבד את הימים שלפני הקורונה. עשר השנים האחרונות היו כמעט בלתי נסבלות, בתפיסה שלי את המציאות. הזמן לפני הקורונה בוזבז, לפחות אצלי, על המון ריצות בלי תכלית".
"אני מתגעגע גם לחלק מהדיקטטורה. בעיניי צריך לפעמים בתקופה כזאת לתת כמה ימים דיקטטורה. אם אתה מסכן לי את החיים בזה שאתה מוריד את המסכה, אז זכותי להגיד לך: תפסיק להרוג אותי!"
אתה עוד רואה במגפה הזו קריאה להתעוררות עבור האנושות?
"בדיוק. עד גיל שלושים הייתי בהכחשה של קיום כוח עליון. בעיקר ממה שהוריי היהודים חוו בעקבות היטלר והמלחמה. חשבתי שזה קרה להם בגלל היעדר א־לוהים, כי הוא לא היה שם. אחר כך קרו כל מיני דברים שגרמו לי להבין שהוא כן היה שם. אני לא שומר שבת ולא כזה אדוק, אבל בתפיסה שלי א־לוהים הוא לא מישהו עם זקן לבן. זו ישות הרבה יותר דרמטית: זה הטבע, זה הדיאלוג שלנו עם הטבע. אם פעם הוא היה כל הזמן בורח ומתרחק ממני, מהרגע שגיליתי אותו בגיל 40־30, עכשיו הוא יציב יותר. הוא פה, הוא כל הזמן פה. בייחוד עכשיו. אני נזכר בו הרבה יותר מאשר בימים שלפני הקורונה. בריצות המיותרות ובטכנולוגיה מוצאים פחות הזדמנויות להיזכר בו".
באלבום "קורונה טיימז" הוא ניסה להיאחז באופטימיות על רקע המגפה. "יש הרבה פחות טירוף, הרבה יותר שפיות / פחות לוחץ בגוף, אוויר נקי נושב בחוץ" ("קורונה טיימז"), "עוד מעט חוף, הכול יהיה טוב / התפנו השמיים לאהבה" ("מבעד למסכה"). אבל לא הכול אופטימי באלבום. "הגשם בישר", שיר מספר תשע, מסתיים בצורה קודרת: "איש איש בביתו בארצנו ריקה מאדם / לא בא השינוי וגרוע מזה, החלום נעלם / ומי שדחף להקשיב ולראות, המשיך די נואש / הגשם פסק ואיתו התקוות לעולם החדש".
נשמע שנעת בין תקווה לפסימיות במהלך גל התחלואה הראשון. איפה אתה עומד עכשיו, בעיצומו של הגל השני?
"תקווה מבחינתי היא גילוי שאולי באמת אנחנו צריכים להיות מלוכדים, ששם בעצם המרפא לכל המכאובים. זה כמו הסרט 'לקום אתמול בבוקר' – עד שלא נעשה את השינוי והפרט הקטן של חיבור אמיתי, נראה לי שיחזירו אותנו כל הזמן לשחק עם הקורונה. עולה, יורד, עולה, יורד – עד שנבין שאנחנו צריכים לשנות משהו".
זה דימוי יפה. אז כמו גיבור הסרט ההוא, אנחנו חיים עכשיו שוב את אותו יום.
"עד שנבין מה שצריך לתקן. אני רואה עוד פעם הזדמנות. בזמן הסגר ראית תמונות טיפה רכות יותר בטלוויזיה. אנשים שמסייעים למבוגרים, מביאים ארגזי אוכל, דמעות בעיניים של זקנים – יש משהו שצריך להחזיק אותו גם אחרי שמשחררים אותנו החוצה".
לאחרונה חנך דוכין אולפן ביתי בדירתו שבגבעתיים – מתנת יום הולדת מאשתו, כדי שיוכל ליצור בימי הקורונה בלי לצאת מהבית. "ברמה האגואיסטית כואב לי על הקאנטרי. אני לא איש כל כך ספורטיבי, ויש לי מה שנקרא מחלות רקע – לחץ דם וסוכר גבוה – אבל מים סובלים הכול. דווקא בחוויה שלי, קאנטרי פתוח פחות מסוכן מחדר כושר. אני אומר, תנו לי קצת לצוף על המים – אבל אין".
הוא משתדל לשמור על עצמו. "דווקא כשמחזיקים אותנו בהסגר מתחיל להיות סוג של ביטחון, כי אומרים לך: בוא, נשמור עליך. תשב בבית, תנסה להיות פחות חשוף. זה נשמע אולי מזוכיסטי, אבל אמרתי לעצמי – וואלה, דואגים לי. כשאנשים השתחררו מהסגר שהיה בגל הראשון זה היה כמו קופים שהשתחררו מכלוב בגן חיות עם אלות".
יש אנשים שחושדים שנתניהו מנצל את הקורונה כדי להרוס את הדמוקרטיה.
"אני מתגעגע גם לחלק מהדיקטטורה. בעיניי צריך לפעמים, בתקופה כזאת – כמובן עם מענה ואוכל לאזרחים – לתת כמה ימים דיקטטורה. אם אתה מסכן לי את החיים בזה שאתה מוריד את המסכה, אז זכותי להגיד לך: תפסיק להרוג אותי! ואם לא תשמע בטוב, אבוא עליך בדיקטטורה. אנשים שנדבקו במסיבות פתאום הרגישו אשמה, הבינו שזה לא צחוק".
למרות הביקורת על אופי ההפגנות, יש לו כמובן אמפתיה כלפי אמנים שנקלעו למצוקה. "אני לא יכול ללכת נגד אנשים רעבים. קודם כול צריך לחלק אוכל וכסף בסיסי לאנשים. אני לומד חוכמת הקבלה, אבל לא ברמה הדתית, אלא יותר כדרך לחיים. שם אומרים: אם אתה רעב, ואתה לא מסתדר עם שכר הדירה וכולי, אל תבוא. הראש שלך לא יהיה שם. הדרגה הבהמית הכי פשוטה היא שיש לך מה לאכול".
"התפיסה המעוותת של התקשורת אמרה: הנה, לנתניהו יש עכשיו מעריץ חדש שרוצה להגן עליו. בסך הכול התכוונתי שאם נעיף אותו אני מוכן לחתום שלא יבוא שום אביר על סוס לבן שיעשה בלחיצת כפתור חיים יפים יותר"
ירדנה ארזי הובילה קריאה להשמיע יותר מוזיקה ישראלית ברדיו בתקופה הזו.
"אני חושב שזה הרבה יותר קרוב מלהדליק לפידים ולעמוד שם בבלפור. אם רוצים להשיג משהו, אז אני באמת שולח חיבוק ענק לירדנה, כי זה אחד הרעיונות הכי מדויקים למימוש של חיבור. עכשיו ישראל במצוקה, אנחנו בזמן מלחמה, מגה אירוע – ברור שאנחנו צריכים איכשהו להגן על המדינה שלנו, גם על התרבות. אנחנו לא חוסמים את אומות העולם, עדיין אפשר לשמוע שירים בספוטיפיי".
הוא מספר שביטול ההופעות של החברים של נטאשה מנע מהלהקה הכנסות של מאות אלפי שקלים. "כלכלית אנחנו התרסקנו לגמרי. הכול היה על הנייר, ואיך שבאנו לחתום באה הקורונה".
טאלנטים במעגל סגור
דוכין, 57, נולד בבלארוס הסובייטית, שהייתה אז חלק מברית־המועצות. הייתה לו ילדות קשה במציאות מדממת. "אני חושש שהמראות שראיתי בילדות יזדחלו לכאן. לחמתי בלבנון במשך שנה וחצי בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, איבדתי חבר לידי וראיתי אלימות לא מבוטלת – ואפילו בהשוואה לזה, רוסיה הלבנה הייתה אלימה יותר. אנשים מתו שם כמו זבובים, על רקע של אלכוהול. חבורות הזויות שרצחו בלי סיבה. האנרכיה שאני מפחד ממנה היא אלימות בלי סיבה".
אחרי שעלה לארץ עם משפחתו בגיל 15 הוא היה צריך להסתגל לסביבה החדשה שלא הכיר. לאורך השנים הייתה לו גם התמודדות עם השמנת יתר. כמוזיקאי הוא פרץ לתודעה יחד עם שותפו ליצירה מיכה שטרית כחלק מלהקת החברים של נטאשה, שזכתה להצלחה גדולה מסוף שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, באמצעות טקסטים בועטים ורוק משובח. הלהקה התאחדה לכמה סיבובי הופעות מצליחים, במקביל לקריירת הסולו העשירה שדוכין מתחזק.
בשנים האחרונות פנה דוכין לכיוונים מפתיעים מבחינה מוזיקלית. הוא התחבר להיפ־הופ ולפני כחצי שנה הוציא אלבום טכנו בשם "אסונות דיגיטליים". הדיבורים על פיוס בחברה הישראלית לא סותרים את העובדה שיש לו אמירות נוקבות בנושאים אחרים על סדר היום – למשל מצב המוזיקה הישראלית הפופולרית.
מה אם יגידו: פעם ארקדי היה מרדן ובועט, והיום הוא מנסה לצאת בסדר עם כולם?
"קשה לי נורא להגיב על דבר כזה, כי בעיניי, בשיא הצניעות, אין אלבום מרדני יותר ביחס לתקופה מ'לאהוב או למות' (אלבום הקונספט של דוכין מ־2016, ש"מ). אין בסביבה אלבום שהקדים את זמנו יותר ממנו. אין תקופה גרועה יותר במוזיקה הישראלית מזו שהייתה לפני הקורונה, שבה הכול נשמע אותו דבר. יש לנו קולות אדירים בארץ. יש את עומר אדם שהוא זמר ענק, יש את אייל גולן, וכל מי שאשכח עכשיו אעשה לו עוול. אבל מבחינת יישור קו עם טמטום, במוזיקה ובבחירת המילים, והרובד הנמוך שמאחד את המוזיקה באופן כללי – זו תקופת השפל".
אתה חושב שהמוזיקה הישראלית נמצאת בשפל חסר תקדים?
"נורא. שפל נורא. הכי נמוך שיכול להיות. אני רואה את זה בהכול. בזה שיש שטאנצים – כל הפזמונים נשמעים אותו דבר, לכל השירים יש אותה טכנולוגיה, כל השירים מתחילים במקצב מסוים, שקט, ואז לעלות… יש המון הנדסאות, מהנדסים שירים. כבר כמה שנים השירים נשמעים אותו דבר, עליבות של מוזיקה ישראלית. ואם יש דברים קצת יותר חתרניים או בועטים, הם לא זוכים להכרה במיינסטרים".
איפה אתה רואה נקודות אור במוזיקה הישראלית העכשווית? מה אתה כן אוהב לשמוע?
"קולות טובים. יש זמרים ענקים. אבל השירים, המילים, המטרות – אתה לא מרגיש שזה חיפוש נועז אחרי אמירה מעניינת. זו שוב האווירה של הטלוויזיה, שכולם צריכים להביא סחורה, למכור. אני שומע שהיום כל הזמן מרחפת האמירה 'איך נעשה מזה את המכה'".
"במוזיקה ובבחירת המילים, והרובד הנמוך שמאחד את המוזיקה באופן כללי – זו תקופת השפל. שפל נורא. הכי נמוך שיכול להיות. כבר כמה שנים כל השירים נשמעים אותו דבר, עליבות של מוזיקה ישראלית"
יש יוצרים שמצליחים במיינסטרים ואתה יכול לומר: הם אמיתיים? טונה, רביד פלוטניק, חנן בן־ארי?
"חנן מוכשר מאוד, אבל מהרמיזות שהוא התחיל בהן בשיר 'ויקיפדיה', הייתי מצפה לקפיצת מדרגה נועזת יותר פנימה. הייתי מאחל לו קצת פחות לפחד ולצלול עוד יותר פנימה, לחקור את הנפש של עצמו בצורה נועזת יותר בשירים. כמובן עידן רייכל הוא מוזיקאי מצוין. יש ניצוצות, יש את טונה, דודו טסה מדהים, אבל אתה סופר מעט מאוד. אין גל יציב או מגמה. השאר זה קולות יפים, לא מעבר. יש גם אנשים שקשה נורא להיכנס לנעליים שלהם. כתבתי לא מזמן איזה שיר שאמרתי לגביו: אין לי למי לתת אותו, כי אריק איינשטיין לא בחיים. אני לא יודע מה אעשה עם השיר הזה.
"אתה לא מוצא בעשרים השנים האחרונות שירים שנשארים. התופעה הזו קורית כי הכול נשמע אותו דבר. אז כרגע הרווחת כסף, יפה. תיקח את הכסף לקבר? לא תיקח, תשאיר פה אמנות? לא תשאיר".
בתור מי ששיתף פעולה בעבר עם אייל גולן באלבום "ואני קורא לך", יש לו מילים חריפות לומר על רמת התכנים בפופ הים־תיכוני העכשווי. "היום אתה שומע את הבית ויודע מ יקרה בפזמון. כמו מפעל. אני חושב שדרגת ההתפתחות האחרונה של המוזיקה הים-תיכונית הפופולרית היא משהו שמחשב יכול להסתדר איתו בשנייה, אפשר לייצר שירים בצורה אוטומטית. זה כל כך רדוד. אני מדבר על הפופ הים־תיכוני כי זה מה ששולט עכשיו. יש אנשים שהמטרה שלהם היא יוקרה, כסף, ולא להיזכר בתור אמן. יחד עם העובדה שהם זמרים ענקיים. אם אני מלביש עכשיו על עומר אדם אלבום שהוא קצת נועז יותר מבחינת עומק – וואו".
"הטלוויזיה פרובוקטיבית, רמאית ומניפולטיבית. אם אין דם – אין רייטינג, ואם אין רייטינג אין פרסומות. ופרסומות הן מה שמחזיק את התקשורת. אם ארקדי לא שונא מישהו, ומישהו לא שונא את ארקדי, ואם חס וחלילה אוהבים ויש אחדות בעם – זה לא מעניין, אין מה למכור"
היית רוצה לכתוב שיר לעומר אדם?
"בטח. אני לא חושב שהוא היה רוצה. אני לא חושב שיהיה לו אומץ לוותר על היוקרה וההצלחה שלו".
אולי דווקא הוא, במעמד שלו, יכול לאפשר לעצמו להעז.
"יכול להיות. זה מורכב. אבל הוא באמת זמר ענק, לא סתם הוא מצליח ככה".
"אנחנו גם לא מדברים על האסטרטגיה, עומדים מאחורי הזמרים האלה אנשים שמטורפים ביכולות שלהם לדחוף עם מרפקים. הם אוספים אותם למעגלי הטאלנטים באותם ערוצי טלוויזיה שאתה לא יכול לחדור אליהם, והכול קנוי מראש אצל האנשים האלה", הוא מציין. "תראה את מה שקורה בערוץ 12 ו־13. שים לב, אלה תמיד אותם אנשים, אותם אמנים, אותם זמרים – יש להם מעגל סגור של טאלנטים, וזהו. אבל טלוויזיה לא אמורה לעבוד ככה, היא צריכה לתת צ'אנס לעוד טאלנטים. לא אסתיר שיש בזה גם תסכול אישי".
קח למשל תופעה כמו נועה קירל. היא בנתה את עצמה מגיל צעיר מאוד, ואומרים שהיא עובדת קשה. בסוף חתמה על חוזה מיליונים בארצות־הברית.
"גם עומר אדם חרוץ מאוד. אני לא חושב שבן אדם כמוהו היה מגיע למעמד הזה אם הוא היה עצלן. בסופו של דבר זה עניין של בחירת חומרים. גם נועה וגם עומר בוחרים חומרים שהם פופ שייעלם. תופעות כמו בילי אייליש, בלי לאהוב אותה יותר מדי, או אביב גפן, שמנסים לייצג את התקופה – הן תופעות נכונות יותר בעיניי. או תופעות כמו חנן בן־ארי, למשל, של לחקור. אותי זה יותר מעניין. אני לא אומר שלא צריך לעשות גם בלדות אהבה מגניבות בתוך כל הקלחת, או שכולם צריכים להיות בוב דילן. אני רק אומר שיש שירים שנשכחים, ויש שירים שנשארים".
למצוא בית
לאחרונה הלחין דוכין מחדש את המחזמר "עליסה בארץ הפלאות" של המשורר והיוצר ולדימיר ויסוצקי, המבוסס על הדמויות מהסיפור הקלאסי של לואיס קרול. "כל ארבע־חמש שנים נכנס בי רצון לכבוש יעד חדש. אני רוצה לכבוש ידע. פעם אני מתלבש על היפ־הופ, היו לי כמה חודשים של טכנו, היה לי פעם רוק אלטרנטיבי באלבום 'חלומות למבוגרים', ועכשיו אני רוצה לכבוש את המיוזיקל. ברוסיה נפלו מזה, יש לי גרסה רוסית כרגע. הגעתי לבן של ויסוצקי, השמעתי לו והוא נפל מזה".
אתה מרגיש שלקהל הישראלי קשה לעכל את השינויים בקריירה שלך?
"אני מרגיש שהקהל הישראלי הוא סוג של גור כלבים, ומי שמאלף אותו זה התקשורת. הוא אוכל את מה שהתקשורת מאכילה אותו. עם כמה שאנחנו עם מיוחד ברמה הרוחנית, ברמה המוזיקלית לעולם יש יותר מה ללמד אותנו כרגע. בארה"ב, גרמניה, אנגליה או איטליה, גם השירים המלודיים הקיטשיים טובים יותר ממוזיקת הפופ הים־תיכונית. זה כמעט אותו שוק של קהל, לכאורה, אבל אצל האיטלקים זה יותר עמוק. כרגע יהודים בתחום הזמר גילו שזה מקור טוב לכסף, וזה מעציב. לא שאני רוצה לעבוד בחינם, אבל אני חושב שהמחשבה הראשונית צריכה להיות אמנות, והכסף כבר יבוא".
ארקדי נשוי לסימה, גם היא זמרת, והם ביחד כבר 27 שנה. לזוג שני ילדים: מאי בת ה־15 וים בן התשע. בימים אלה הוא התקבל להיות יועץ קונספט אמנותי בתיאטרון גבעתיים. "אוהד קנולר הוא מנהל התיאטרון ואני אצטרף אליו, כי נוצר אצלי בתקופה הזאת גם חשק לחפש בית. אני גר בגבעתיים, ויש פה תיאטרון".
אולי תעלו שם את המחזמר "עליסה בארץ הפלאות".
"כן. אבל הדבר הכי מהפכני, שאני יכול לספר לך כסקופ, שברגע שזה יהיה רשמי והכול – אני רוצה להכריז שאני מופיע רק שם. שאם אתם בעפולה ורוצים לראות את ארקדי, תצטרכו לבוא לתיאטרון גבעתיים".
ולא תופיע בשום מקום אחר חוץ מתיאטרון גבעתיים?
"מבחינת הופעות פתוחות כן. ההופעות של החברים של נטאשה בדרך כלל מכורות, שילמו לנו עליהן סכום כסף מראש. אבל אני חי בעיקר מהופעות פתוחות. החלטתי שכמו סלין דיון בווגאס, אני אופיע רק בגבעתיים. תהיה לי שנה של ניסיון, שבה אהיה רק במקום אחד, כמו בית. זה יאפשר לי להיות אמנותי יותר, טוטאלי יותר".
שאיפה נוספת שלו היא לפתוח בתוך תחומי התיאטרון מעין אקדמיה למוזיקה, או כפי שהוא מגדיר את זה – מכון לחקר אמנותי. "למה בעצם האמנים נשמעים אותו דבר? כי אין פה מקצוע שנקרא סונג־רייטר. ואם מישהו מצליח להיות קצת מוכשר בתחום הזה, כולם ננעלים עליו והוא כותב את אותם שירים עם אותה נוסחה, כי לוחצים עליו 'אני רוצה להיט, אני רוצה להיט'", הוא מסביר. "הצניעות במובן הלא טוב של המילה קצת נמאסה עליי ועזבה אותי. בא לי להגיד: לעזאזל, מכרתי מעל שני מיליון תקליטים, עשיתי המון דברים, ואני רוצה לחלק מהניסיון הזה למי שירצה ללמוד לעומק".
