מהשם שנבחר למוסד, דרך המנורה שהוצבה על גגו, ועד יצירות על עבודת הכוהנים: מייסד בצלאל בוריס שץ ועמיתיו, האמנים הציונים הראשונים, ראו במקדש ובכליו מקור להשראה רוחנית ואמנותית
דימויים של בית המקדש מצויים באינספור יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה: הטְבָּעות על מטבעות עתיקות, איורים של מקדש שלמה, ציורים רומנטיים של ממלכת יהודה ויצירות על החורבן המציגות את בית המקדש עולה בלהבות, נבזז או חרב. בין האסון של העבר לתקווה של העתיד, בית המקדש הפך לסמל, וככזה הוא הונכח על ידי גדולי האמנים. אולם, בתחילת המאה ה־20, ההשפעה של בית המקדש על האמנות הציונית חרגה מהמתואר לעיל. הדור המייסד של "בצלאל – בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות", כפי שהמוסד נקרא בשנים ההן, ראה במקדש השראה וקול הקורא להם ליצור.
האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקדש לפני האמנות הקדושה, ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע.
בניין בצלאל, 1950. צילום: טדי בראונר, לע"מ
כך כתב בוריס שץ, מייסד בצלאל, בראש השנה תרפ"ח (1928), בעלון לציון עשרים שנה למוסד. דברים אלו באו לידי ביטוי אצל רבים מהמורים במקום, ובכללם אפרים משה ליליֶין, זאב רבן ואחרים.
כאשר שץ תיאר את הפגישה שבה שכנע את הרצל לתמוך ברעיון הקמת מוסד להוראת האמנות (1903), כתב:
כשסיימתי דברי המתנתי בלב פועם: מה יאמר הוא לזה? "טוב נעשה הדבר", אמר בלחש אבל בהחלטה. ואחרי הפסקה קצרה שאל: "ואיזה שם תקרא לבית ספרך?"; "בצלאל", עניתי לו, "בשם חכם החרשים העברי הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר".
התגלות על הכריכה
ואכן, המקדש נכח בכל מעשיהם של שץ ושותפיו: מהבחירה בשם "בצלאל" על שם אמן המשכן בצלאל בן אורי, דרך יצירות על עבודת הכוהנים, וכלה בשרטוטי תוכניות לבניית המקדש וכליו. מה שנתפס כסמל דתי לאורך השנים, הפך אצל הדור המייסד של האקדמיה לאמנות גם לסמל לתחיית רוחו של העם היהודי.
בחודש אדר תרס"ו (1906) פתח בצלאל את שעריו במבנה שכור בשכונת החבשים בירושלים. באותו זמן ניסה שץ לרכוש שטח לבניין קבע דווקא "מול מקום המקדש", שכן הוא ראה בבצלאל מוסד המניח את היסודות להקמת המקדש השלישי והעדכני. המשא ומתן נכשל, ובשטח ששץ רצה נבנה לימים מוזיאון רוקפלר. אך הדבר לא הקהה את הזיקה החזקה שיצר שץ בין בצלאל ובין המשכן, המקדש והאדם שעל שמו נקרא המוסד.
ב־1918 שץ פרסם ספר אוטופי על ירושלים העתידית. סיפורו מתחיל בתיאור שלו עצמו נח בחצר בצלאל ביום שישי בשעת בין הערביים. בדמיונו הוא מפליג אל עיירת הולדתו ובית משפחתו, שם מדליקה אימו נרות שבת. הוא מביט בנרות הדולקים וחש בודד וגלמוד, ואז משהו מתרחש. הוא כותב בשפה כמעט נבואית:
פתאם חזו עיני תמונה כהה נשענת על כן המנורה… זאת היתה תמונת איש בחצי ימיו, רם הקומה ותמיר, עוטה מעיל אדם כהה ועל ראשו הגא חבוש פאר קטן לבן, ומתחתיו גלשו קוצות שחורות, ארוכות. הוא עמד מפנה מנגדי, לא יכלתי לראות את פניו.
מי הוא זה? אמרתי בלבי. איך עלה הנה ועיני לא ראו?
התמונה כאילו הרגישה בעיני הנעוצות בה, פנתה מיד אלי ותשלח בי מבט עמק. נשימתי נעצרה, לבי פג… ראיתי לפני את בצלאל קדמוננו… הכרתיו: זה הוא, אשר עמד בצל־אל. ידיו, ידי אמן, בנו את המשכן. חזהו הרחב מלא חוכמה ודעת. עיניו המזהירות, עיני אמן, הביטו ישר לתוך עמק נשמתי.
שץ המשתומם טס יחד עם בצלאל, האמן שיצר את כלי המשכן, בשמי ירושלים באמצעות אווירון קטן. הם משקיפים על העיר ממעוף הציפור, חגים מעל אזור הר הבית, מקום המקדש.
מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?
במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו, שם תשכון רוח אדני, אשר נתן בנו האלהים.
שץ האמין כי בירושלים העתידית, במקומו ההיסטורי של בית המקדש, ישכון בית נכות, מוסד תרבות שתפעם בו רוח הקודש, אליו "ילך כל יהודי לפתח את רוחו", ובכך תתקיים המשכיות של המרכז הרוחני של העם היהודי לאורך הדורות.
האוטופיה של שץ התפרסמה שש שנים לאחר כתיבתה, תחת הכותרת "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ". על הכריכה מובא ציטוט מהפסיקתא: "אמר ר' הושעיא: עתידה ירושלים לעשות פנס לאמות העולם והם מהלכים לאורה". את האיור לכריכת הספר יצר אחד ממורי בצלאל, מהאמנים הראשונים שחברו לשץ וחלמו יחד איתו – זאב רבן.
כריכת הספר "ירושלים הבנויה". צילום: באדיבות ארכיון בצלאל, ירושלים
לצד השם והציטוט, רבן החליט כי הכריכה תכלול את דמותו של שץ על גג בצלאל, באופן שישקף את סצנת התגלותו של בצלאל בן אורי. מאחורי דמותו של בצלאל בולטת מנורה, שנוצרה בהשראת מנורת המשכן על ידי רבן עצמו. מנורה זו הוצבה על גג האקדמיה לאמנות על ידי שץ ב־1913, כסמל להתחדשות הרוחנית של העם בארצו. העתק שלה נמצא במקום עד היום. הטשטוש בין היצירה של בצלאל האיש ובין היצירה של רבן על גג המוסד בצלאל – מאלף. זוהי דוגמה אחת מני רבות לאופן שבו אותם אמנים ציונים הציבו את המקדש וכליו במרכז יצירתם.
לוחות וארון
דוגמה נוספת לשימוש במנורה היא גלוית נוף מ־1929, פרי שיתוף פעולה של שניים מאמני בצלאל – יעקב בן־דב, מראשוני הצלמים העבריים בארץ, ושמואל בן־דוד, אמן בולגרי שהגיע לארץ בעקבות בוריס שץ והצטרף לצוות ההוראה. הגלויה הורכבה מתמונה (שצולמה על ידי בן־דב), וסביבה מסגרת מאוירת שעיצב בן־דוד.
רקע התצלום כולל את בנייני בצלאל, כשעל אחד מהם בולטת מנורת המקדש בעלת שבעה הקנים שהוצבה במקום על ידי שץ. על גבי התצלום ישנו איור, שבמרכזו נראית מנורה בעלת שבעה קנים, ולימינה גבר העוסק בהרכבתה. הגבר בעל זקן ארוך, לבוש כתונת מפוספסת, ומזכיר ייצוגים נוספים של דמויות מקראיות המבוססות על בני ירושלים. בחלקה הימני והתחתון של הגלויה מופיע הטקסט ״ראה קראתי בשם בצלאל ואמלא אתו רוח א־להים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה״ (שמות לא) – ציטוט חלקי של הפסוקים שבהם ממנה א־לוהים את בצלאל בן אורי לאמן המשכן.
לצד מקום של כבוד למנורה, אמני בצלאל נתנו ביטוי גם לכלים נוספים ובהם ארון הברית, שהושם במרכז סמל המוסד אשר עיצב אפרים משה ליליין (המכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון"). ליליין מיקם במרכז הסמל את ארון הברית ותיחם אותו במסגרת עגולה. את הלוחות אפשר לזהות על דופן הארון לפי ייצוגם המסורתי באמנות: שני לוחות מלבניים שראשיהם מעוגלים. על ראש הארון שני כרובים דמויי מלאכים הפונים זה אל זה, כמתואר בתורה. סביב החלק המרכזי טבעת לבנה, ובתוכה ארבע מילים: "בצלאל" ו"ירושלם", בעברית ובכתב לטיני.
כמו שץ ורבים מבני התקופה, המסורת היהודית לא הייתה זרה לליליין שגדל על ברכיה במזרח אירופה. ואולם הוא נשא עימו זיכרון ילדות נוסף: כבן למשפחת כוהנים, עבודתו משלבת גם כמיהה לעבודתם במקדש. בהדפסים שיצר לאורך השנים אפשר למצוא דמות של כוהן גדול, אהרן הכוהן, לבוש בבגדי הכהונה לצד המנורה, וידי כוהנים נשואות לאוויר בברכת הכוהנים המסורתית.
"לאסוף את גצי האמנות היהודית"
נציין עוד שתי דוגמאות לשזירת המקדש בהוויה של בצלאל בשנותיה הראשונות: של זאב רבן, ושל תלמידו שמואל חרובי.
בין האמנים שראו באמנות יצירת מקדש חדש, רבן בלט כמוביל את העיסוק בתחיית המרכז הרוחני של העם. מעבר לעבודותיו הרבות הכוללות את כלי המקדש ומוטיבים שקשורים בגאולה ובתקומת העם, יצר רבן מתווה ממשי למבנה המקדש. רבן היה פעיל באותן שנים בתנועת "הבונים החופשיים", והושפע מעיסוקם ביוצרי המקדש וכליו, ובשלמה – בונה המקדש. הוא החליט לאייר את האגדה על שלמה ואשמדאי, העוסקת בהקמת המקדש, ולאחר מכן יצר רישום אדריכלי של תוכנית לבית המקדש ולכליו. הרישום כולל את המנורה, את בגדי הכהן ואת ההיכלות.
שמואל חרובי, תלמיד ופועל בבית המדרש לאמנות בצלאל בין השנים 1917־1914, היה תלמידו המובהק של רבן. אחת מיצירותיו בתקופת לימודיו הייתה שעון רקוע עשוי נחושת ומשובץ שנהב. שעון השולחן הייחודי היה אהוד במיוחד על מוריו השונים, ואף הושם במרכז קטלוגים של בצלאל.
כמו יצירות אחרות, גם השעון של חרובי מציג את בצלאל המקראי ליד מנורתו. אך הקישורים למשכן ולמקדש עמוקים מזה: השעון בנוי כמבנה המורכב משני מגדלים בצידיו ומחלק מרכזי בעל כיפה, באופן שמזכיר את גימנסיה הרצליה ומבנים אחרים מאותה תקופה שנבנו בהשראת המקדש. בנוסף, שני המגדלים המייצגים את עמודי המקדש, יכין ובועז, חוזרים ומופיעים שוב בחלק הפנימי לצד בצלאל. חרובי שילב בשעון שני מדליונים של צבי ואריה, בתחתית המגדלים, בקריצה לאמירת חז"ל במסכת אבות: "הווי… רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". הפניה זו מקבלת משנה תוקף דווקא משום שמדובר בשעון. יש פה זירוז בקיום המצוות, כמו גם הצבעה על מוקד העלייה לרגל של העם. וכדי להדגיש את עניין המהירות בעת מילוי המצוות, ציטט חרובי עוד ממסכת אבות: "הזמן קצר והמלאכה מרובה".
קצרה היריעה מלהביא את כל המקרים שבהם מקימי בצלאל השתמשו במקדש כמקור השראה, או יצרו אותו ואת כליו באופן מפורש. שץ הנחיל בקרב צוות ההוראה והתלמידים את תפיסתו כי המקדש התרבותי החליף את המקדש הדתי. במובן מסוים אנשי מוסדות התרבות והמדע, ובראשם בצלאל, הפכו לכוהנים. לפיכך ראשי בצלאל בתקופתו, ואף לאחר פטירתו, ביטאו את זיקתם למקדש וביקשו לשנות את משמעותו הדתית־מסורתית ולהעניק לו פירוש תרבותי־לאומי, כמקום ליצירה ולרוח עברית חדשה.
כאמור, המנורה וארון הברית – אולי הכלים המזוהים ביותר עם המשכן והמקדש היהודי, שנעלמו עם חורבן בית ראשון וגלות ישראל – הוכנסו למשכנם החדש לקראת מה שנתפס כבניין בית שלישי בישראל, האחד על גג בצלאל, והשני בסמל המוסד. את היות האמנות סמל של חזרת העם לארצו היטיב לבטא שץ באותו עלון ראש השנה שציטטנו בהתחלה:
בצלאל איננו בית ספר במובנם של בתי ספר אחרים לאמנות ולמלאכת אמנות. זהו מוסד שתפקידו לא רק להפיץ אמנות בארץ ישראל, אלא גם ליצור אמנות עברית, יותר נכון: לאסוף את גצי האמנות היהודית, כן בארץ וכן בכל העולם, שבו נפוצו במשך אלפיים שנה. תפקיד זה אומר: לשלהב את הגצים, לאחדם ולהפיח בהם מהרוח העברית הקמה לתחיה.
