מיטב שנותיה: המסע של מיטביה כהן בין זרמים בחברה הישראלית

לא פחות מעשר שנים נדרשו למיטביה כהן כדי לכתוב את הספר "בוא נדבר אמת". היא התחילה אותו כאמא לשלושה ילדים קטנים שעדיין מחפשת את מקומה בעולם, וסיימה אותו כאמא לשישה ילדים, כשהגדולים מביניהם כבר בני נוער שהתחילו את המסע האישי שלהם בעולם. בעשור הזה היא אספה את קולותיהם של בעלי תשובה ודתיים לשעבר, חילונים, חרדים ודתיים. את כולם היא קיבצה לספר אחד שמנסה להביא את סיפורו של הרצף האנושי שבין תל־אביב לבת־עין, בין אהבת אמת לאהבה שתלויה בדבר, בין היכולת לשאול שאלות לתשובה פנימית.

עוד כתבות באתר מקור ראשון:
– פעמוני בחירות: אושר בטרומית החוק האוסר טיפולי המרה
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– הטלנובלה הישראלית-ארגנטינאית: מאחורי הקלעים של הקשר בין המדינות

כהן היא בת לאם חוזרת בתשובה ואב חילוני, מה שעורר בה צורך לצאת למסע בירור אישי שעבר בניו־יורק, בת־עין וראש־פינה, דרך תל־אביב בג'ינס ותפילה באומן עם חצאית ארוכה, ודרך "בצלאל" והמדרשה לבנות. לאורך כל הדרך היא שאלה שאלות וחיפשה בדרכים תשובות.

במסע הזה היא רוצה לשתף הורים, אנשי חינוך וגם בני נוער. "אני רוצה לדבר אל דור ההורים והמורים ולומר להם, בואו נשמח בשינוי של הדור ולא נהדוף אותו. כולנו קצת מהגרים, לא צריך להיות בת לבעלי תשובה או ליוצאים בשאלה כדי לעצור ולשאול שאלות. כל אחד מאיתנו עובר בירור מול הבית שלו וחושב מה לקחת משם, ממה להתנער ומה להעביר הלאה לילדים שלו. כולנו בהתבוננות, והשאלות הן אותן שאלות. למשל: כמה אני מחובר לעצמי וכמה אני נסחף אחרי נורמות חברתיות. כמה אני עושה דברים כי ככה גדלתי, ואיפה נכנסת הבחירה שלי? כולנו בבירור הזה".

בשנים האחרונות מדברים הרבה על משבר הדור השני לחזרה בתשובה בחברה החרדית – נוער נושר, חוסר קבלה למוסדות חינוך ודחייה בשידוכים הם רק חלק ממה שחווים הדור השני והשלישי להורים ש"ראו את האור" והפכו לחרדים. כהן מגלה שגם בחברה הדתית־לאומית לא תמיד מקבלים אותם. "הציבור הדתי־לאומי לא יודע להכיל מה זה להיות בעלי תשובה והוא לא מכיל לא אותם ולא את ילדיהם. קל להם לקבל חילונים יותר, חד־משמעית".

היא מתגוררת כיום עם משפחתה בבת־עין, היישוב שגדלה בו. המורכבות שגדלה בה לא פוסחת גם על בני הדור השלישי ביישוב הכפרי־דתי־חסידי במערב גוש עציון. "בגוש עציון יש לבת־עין שם לא כזה טוב. מתייחסים אליו כאל 'היישוב עם החוזרים בתשובה', הילדים שלי מתביישים לומר שהם באים מבת־עין. הבנות שלי הן דוסיות בלבוש ובתכנים שהן צורכות, והן מאוד סגורות מול ילדי הגוש". ככלל, את בת־עין היא מגדירה כ"אחות החורגת של גוש עציון". "התושבים כאן יותר ימנים, אידיאליסטים. לא תראי כאן למשל פועלים ערבים, כשבגוש את הכול בונים פועלים ערבים".

"אני לא חושבת שהעולם החרדי הוא הבשורה של הדור הזה. הילדים של הדור השני במגזר החרדי יעשו להם בית ספר, רואים שם כבר היום חרדים לשעבר. מצד שני רואים גם יותר פתיחות לכאלו שהולכים לצבא"

ביישוב עצמו לדבריה יש קולות סותרים, בין ניסיון להתחבר ו"להתנרמל" ובין שמירה על ייחודיות. "יש תנועה כזאת של לנסות לנרמל את בת־עין, כדי שייראה כמו יישוב רגיל. זה גם קול שנמצא בתוך בת־עין, והשאלה הזאת, כמה רוצים לנרמל אותו וכמה רוצים לשמור על האחידות, מעסיקה מאוד את התושבים. אנחנו לא יכולים להיות דתיים־לאומים רגילים, יש מקומות שמרכזים אליהם אנשים אחרים. אני רואה את זה כאילו משהו מהגנים של ההורים שלנו עובר אלינו, יש משהו בכך שאתה מורד בחברה שאתה חי בה, שזה עבר גם לבני הדור השני החוזרים בתשובה. בעיניי זו תנועה שיכולה להפרות את החברה הדתית, אם יש מה ללמוד מכך, זה שאנחנו בדור שההגדרות בין המגזרים מתחילות להיטשטש, יש דתל"שים ויש בעלי תשובה, אנחנו לוקחים את חומות ההגדרה וקצת מנערים אותן, וזאת תנועה מבורכת. זה הישראלי החדש, זה שלא נכנס לתוך המשבצת, כמו למשל החבר'ה שהם דתיים בלי כיפות, או כמו שהם מכנים זאת 'כיפות שקופות'. אתה רואה בן אדם ולא יודע מיהו, אין לך מושג אם הוא שומר שבת או לא. הגיוון הזה מעשיר, ובגלל זה אני אומרת: אל תנסו לנרמל, ואל תנסו להגדיר".

עוף מוזר

כהן, בת 37, עוסקת בווידאו־תרפיה. היא נולדה לאמא ישראלית ואבא אמריקני שעלה לארץ ("הוא ברח משם, כי לא רצה להתגייס למלחמת וייטנאם, ובאיזשהו מקום הוא נשאר בסיקסטיז"). במהלך חייהם המשותפים, חזרה האם בתשובה והמשפחה עברה לגור בצפת, אך הנישואין לא החזיקו מעמד והוריה התגרשו. "הם חיו כמה שנים יחד כשאמא דתייה ואבא חילוני, הם לא התגרשו בגלל הפערים הללו, יש זוגות שצלחו את זה. בהתחלה הקהילה דווקא מאוד אימצה את אבא, כל עוד הם חשבו שאפשר יהיה להחזיר אותו בתשובה, אבל כשהבינו שזה אבוד, הם פלטו אותו. בסופו של דבר אבא חי הרבה שנים עם התחושה ש'הדוסים לקחו לי את הילדים'".

עד גיל שש היא חיה עם אמה בקהילת ברסלב בצפת, קהילה שמרביתה מורכבת מבעלי תשובה. זיכרונות הילדות שלה הם הניגונים בבית הכנסת, התלבושת בכחול־תכלת של בית־יעקב, אחיה שחוזרים מהתלמוד־תורה, וגם ביקורים אצל אבא שגר בסמוך. "הוא היה עוף מוזר שם, עם קוקו ומשקפי שמש, ובכל זאת בימי שישי היה לוקח את הבנים לטבול במקווה.

אמא עבדה בבית חב"ד ואירחה הרבה קבוצות חילונית, היא סיפרה להם על המסורת ועל החגים דרך משחק ודרמה. בבית גם אירחנו בעלות תשובה בתהליכי התחזקות, הייתה הרבה הכנסת אורחים. אמא לקחה את המורכבות של החיים שלנו והפכה את זה לעניין של כוח, היא שידרה לנו שהחיים טובים, היא תמיד ראתה את הטוב". מול אביה הדברים היו מורכבים יותר. "הייתי מתביישת ללכת איתו ברחוב. הוא בלט בשטח ולא ניסה לשחק משהו שהוא לא". בדירת החדר הקטנה שלו הם היו רוקדים יחד לצלילי מייקל ג'קסון ולד זפלין, אביה דאג שתמיד יהיו בבית צבעים איכותיים ועודד את הפן האמנותי של ילדיו, ושהבנים ישחקו כדורגל וכדורסל, מה שלא היה מקובל בקהילה הברסלבית. "אבא שם דגשים אחרים מהדגשים של הקהילה, הוא היה ההצצה שלנו לעולם שבחוץ, העולם שמעבר לבועת ברסלב בצפת. הוא לקח אותי למשל למופע בלט, שהופיעו בו רקדנים בטייטס. גדלתי עם הרבה סתירות שלא תמיד הצליחו להתיישב. מצד שני החשיפה לשני העולמות בנתה אותי והכניסה בי פתיחות לעד כמה אנשים יכולים לחשוב שונה". ובכל זאת, תמיד היו האי־נעימויות מול אביה. "הוא היה לוקח אותי על הכתפיים ואני זוכרת שהיה שלב שאמרתי לו 'זה לא מתאים' – שזה מושג של דוסים. הוא נפגע מזה אבל לא רצה להראות שנפגע, הוא הבין שאני חיה עם קודים של חברה אחרת".

עלילת "בוא נדבר אמת" מתחילה במפגש על חופי הכנרת בין אמיתי, חוזר בתשובה המתלבט לגבי המשך דרכו, ובין רז, בוגרת אולפנה שבודקת גבולות. ברקע ישנן עוד דמויות שכל אחת מבררת את מקומה בעולם. דודה נורית שפנתה לעולם החרדי ולקהילה חנוקה בצפת עד שעשתה סיבוב פרסה וחזרה, הדר שעוזבת את העולם הדתי, ועוד דמויות על הרצף הישראלי. אם תוך כדי קריאה היה נדמה לי שכהן נופלת לעיתים לקלישאות, הרי שכשהיא משתפת אותי בסיפור חייה אני מבינה שהמציאות עולה על כל דמיון, ושחלק גדול מהדברים בספר חוותה על בשרה או שמעה מבעלה, שהוא בעצמו בעל תשובה.

"אני זוכרת קטעים כמו היום שבו לבשתי מכנסיים. להיכנס למקום להחליף בגדים ולהיות סתם אדם רגיל, לא מישהי עם הגדרה שאת חייבת לנהוג לפיה. אני ממש זוכרת את תחושת החירות בדבר הזה, אבל אף פעם לא הלכתי רחוק מדי. תמיד שמרתי על גבולות"

הלא נודע

כשהייתה בת שש נפתח פרק חדש בחייה. אמה התחתנה עם בעל תשובה מהעולם הדתי־לאומי, ואחרי נדודים בין ירושלים למושב בית־מאיר הם שמעו על יישוב חדש בשם בת־עין. לאט־לאט החלה המשפחה לאמץ ניואנסים דתיים־לאומיים במקום אלו החרדים. "לאמא שלי זו הייתה נקודת משבר, היא הוציאה את האחים שלי מהתלמודי־תורה, וזה היה בשבילה לוותר על החלום שיבנו בתים חרדיים של תורה. כל המעבר לבת־עין היה קצת לצאת אל הלא נודע, אבל אמא גם התגעגעה לאדמה, והרעיון של יישוב בטבע קסם לה".

עם הזמן הלכו והתקבצו ליישוב עוד ועוד משפחות של בעלי תשובה. "הם נפלטו מהחברה החרדית, הם הבינו שהם לא מצליחים להתברג שם ושלא מקבלים אותם".

בתחילה נשלחה כהן ללמוד בבית הספר בית־יעקב. "היו שם כל מיני דגשים של צניעות שלא הבנו. למשל למה צריך חולצות מכופתרות או גרביונים. האמהות בבת־עין לבשו מכנסיים מתחת לחצאית, אבל בבית־יעקב זה היה נחשב מאוד לא צנוע. בבת־עין לבשו חצאיות עד הרצפה, ובבית־יעקב זה לא היה מקובל. אמא שלי התייחסה לזה כאילו אלו הכללים ושאנחנו צריכים להתאים את עצמנו. מצידו של אבא היה הרבה זלזול בכל זה. הוא תמיד אמר שהעיקר להיות בן אדם טוב, וכל השאר חרטא".

שנתיים היא שרדה בבית־יעקב, בעיקר בזכות שתי חברות מבת־עין שלמדו איתה. "היינו קבוצת השווים", לדבריה. בהמשך ביקשה לעבוד לבית ספר ממ"ד: "אמא עשתה איתי תנאים, למשל שלא אשנה את הלבוש שלי. זה שרד עד כיתה ו'. שוב הייתי השונה מהנורמה, אף אחת שם לא הלכה בגרביים למשל".

היא זוכרת שבת שבה ביקרה בבית של חברה. "לפני שבת אמא שלה עשתה ריצה עם שורטס ובלי כיסוי ראש, ובשבת היא שמה מטפחת תחרה והיה קידוש. לא האמנתי שיש שילוב כזה. לא הבנתי איך זה מתחבר בכלל". בבית הספר הממ"ד השלימה פערים שהיו חסרים לה, והיא אפילו לא ידעה. "שירי ארץ ישראל, טיולים, לימוד תורה ממקום טוב וחווייתי. זו הייתה חוויה מתקנת מבית־יעקב, גם אמא שלי התחברה לדברים האלו. בחברה החרדית לא היה מקום למשל לשירי ארץ ישראל הישנים והטובים שאמא התגעגעה אליהם".

מצד שני, אמה חזתה בילדיה הולכים ומתרחקים מהדרך שחלמה עבורם. "היה לה קשה לראות שאנחנו לא ממשיכים עם היידישקייט שהיא רצתה בשבילנו. אחי התגייס לצבא, וזה היה מרד כפול. מרד מבחינתה של אמא שלי, שחלמה לראות אותו לומד תורה, ומרד באבא שלי שהוא טיפוס של 'פיס אנד לאב'".

אמת מארץ תצמח

"בוא נדבר אמת" (ספריית בית אל) הוא ניסיון להשמיע את קולם של בני הדור השני לחזרה בתשובה. כמו סרטו של הרב מרדכי ורדי "אור חוזר" או ספרה של נועה ירון־דיין "מקימי", שעוסקים בנושא, גם הוא נוגע במקומות הכואבים. "אנחנו דור לא מדובר. אנחנו רק עכשיו מתחילים להשמיע קול, וזה חשוב", אומר כהן, ששמה פוקוס על בני הדור השני לחוזרים בתשובה שלא מהמגזר החרדי. אם נהוג לחשוב ששם לא מקבלים את החוזרים בתשובה, כהן גילתה על בשרה שגם המגזר הדתי־לאומי לא שש לקבל אותם. "אתן לך דוגמה", היא אומרת, והדריכות ניכרת בפניה. "המשבר הכי גדול שלי מול החברה הדתית־לאומית היה כשרציתי להתקבל לאולפנת הרב בהר"ן", היא אומרת, ולמרות 23 השנים שחלפו מאז, העלבון על הדחייה שחוותה מאחד ממוסדות הדגל בציונות הדתית ניכר בקולה. "הייתי ילדה טובה עם ציונים טובים, לא הייתה סיבה שלא יקבלו אותי, אבל כן, הורים גרושים, בעלי תשובה, הם לא מקדמי מכירות טובים. זה היה הלם עבורי ומשבר גדול, שגם כאן במוסד של הציונות הדתית לא מבינים אותי, לא מצליחים להכניס אותי לנישה ולא מקבלים אותי".

את יודעת, זה מקום שגם בנות דתיות־לאומיות "רגילות" לא מתקבלות אליו.
"ראיתי בריאיון שהמראיין הסתכל לאיזו משבצת הוא יכול להכניס אותי. יכול להיות ששידרתי משהו חופשי, שואל, לא מוגדר. אני היום כאמא רוצה לעודד את המקום הזה, השואל והמתלבט, אבל לאולפנה מיינסטרימית זה כנראה היה יותר מדי מורכב.

"זה לא היה כמו היום. לא עשו לבנות הכנות לקראת הכניסה לאולפנות. לאמא שלי לא היה רישיון נהיגה והיא לא נסעה איתי לראות מקומות, כך שבהר"ן היה המקום היחיד שנבחנתי אליו". כשכבר היה מאוחר מדי היא נרשמה לאולפנה אקראית, שם שובצה לכיתת מב"ר, אחרי חודשיים נפלטה משם והלכה ללמוד בתיכון ערב "עם עוד ילדים שנפלטו ממסגרות חרדיות". כחלק ממרד הנעורים עברה לגור בראש־פינה, אצל אביה.

"לא מצאתי את עצמי, החברות מבת־עין המשיכו באולפנה, היו להן החיים שלהן. העולם של אבא שלי סקרן אותי, הייתה לי הזדמנות ועברתי לגור אצלו לתקופות בראש־פינה". בין ראש־פינה לבת־עין חשה שהיא עוברת מעולם לעולם. במיוחד בלט לה עניין הזוגיות. בעוד בבת־עין ראתה בתים יציבים, בראש־פינה בכל פעם שהגיעה לביקור היא גילתה שהזוגות במקום התחלפו. "חיפשתי נאמנות, יציבות, בית. לא ראיתי את זה שם מסביב".

"הישראלי החדש הוא זה שלא נכנס לתוך המשבצת, כמו החבר'ה שהם דתיים בלי כיפות, או כמו שהם מכנים זאת 'כיפות שקופות', אתה רואה בן אדם ולא יודע מיהו, אין לך מושג אם הוא שומר שבת או לא. הגיוון הזה מעשיר, ובגלל זה אני אומרת: אל תנסו לנרמל, ואל תנסו להגדיר"

בשנות הנעורים הרחיקה נדוד גם לירושלים, ואפילו עד לניו־יורק. "רציתי להיות אוניברסלית; להיות שייכת לעולם הגדול, לאהוב כל בן אדם באשר הוא. ניסיתי לתקופה 'לדבר שמאלנית', ולא הצלחתי. חיפשתי את הזהות שלי". ובכל פעם שאימצה זהות אחרת, גילתה שהיא תמיד מדבררת את החברה שאותה עזבה. "מול אנשים חילונים אתה מרגיש צורך להגן על החברה הדתית, ולהפך".

עד כמה רחוק הלכת עם המסע הזה?
"אף פעם לא התגרשתי מא־לוקים. אני כן זוכרת קטעים כמו היום שבו לבשתי מכנסיים. להיכנס למקום להחליף בגדים ולהיות סתם אדם רגיל, לא מישהי עם הגדרה שאת מחויבת לנהוג לפיה. אני ממש זוכרת את תחושת החירות בדבר הזה, אבל אף פעם לא הלכתי רחוק מדי. תמיד שמרתי על גבולות. פעם ביקרתי אצל חברה טובה מראש־פינה, פתחתי את המקרר להוציא מעדן חלב, ושם ליד המילקי עמדו צלעות. שאלתי את החברה מה זה, והיא אמרה שאלו צלעות חזיר. סגרתי את המקרר והבנתי עד כמה למרות החברות הקרובה בינינו, אנחנו חיות בסרט אחר".

לבוא לידי ביטוי

על השירות הלאומי דילגה, שוב מתוך השוני. "אמא שלי הייתה קצינה, מורה חיילת, אבל ברור שאותי היא לא כיוונה לשם. וכמו שלא הכירה את תנועות הנוער הדתיות, היא גם לא ידעה מה זה שירות לאומי ולא כיוונה אותי לשם".

כשהיא מבולבלת בין זהויות, נרשמה ללימודי צילום בבצלאל ושילמה מקדמה. לפני תחילת הלימודים נסעה לאומן. "אני זוכרת רגע אחד שם, שבו הבנתי שהבחירה בידיים שלי. אני בוחרת לאן לקחת את החיים שלי. הרגשתי שלא בניתי עדיין את העולם האמוני שלי, ושבבצלאל לא אצליח לעשות את הבירור הזה". היא ביטלה את הלימודים. "בדרך למזכירות עברתי דרך המחלקה לצילום, ראיתי שם תערוכה עם תמונה של גבר עירום בגודל מלא, הבנתי שזה לא היה בשבילי".

במקום זאת בחרה ללמוד במדרשה בצפת. "הרגשתי סגירת מעגל כי עכשיו הגעתי לסמטאות ילדותי עם שיער קצר ונזם. עברתי בסמטאות וניסיתי לזהות ילדות שאולי היו איתי בגן". בהמשך למדה מחול במכללת אורות ישראל, ואז הכירה את יובל, בעל תשובה, אמן בוגר בצלאל. "הוא גדל בבית חילוני בירושלים, חזר בתשובה דרך מכון מאיר, ודרכו הבנתי כמה זה שונה כשחוזרים בתשובה דרך המגזר החרדי או דרך המגזר הדתי־לאומי", היא מספרת, "במכון מאיר למשל שמו דגש על לשמור על קשר עם המשפחה, ולא להתנתק. זה שונה מהחזרה בתשובה של אמא שלי.

"המפגש עם יובל נתן לי לגיטימציה לשים את השאלות על השולחן. דיבורים על גן עדן וגיהינום, על עולם הבא, על השגחה. בבית של בעלי תשובה יש דברים שהם טאבו ולא לגיטימי לכפור בהם. יובל בא בגישה שונה בהשראת הרב אורי שרקי, שליווה אותו. זה חלק מהתהליך המבורך שאפשר לי לבנות אמונה יציבה יותר, שאיתה אני מתמודדת מול הבנות המתבגרות שלי, לתת מקום לשאלות ולא להיבהל ולפחד שמתוך שאלה אחת נעזוב את הדרך. תהליך התשובה שלו היה ברוגע, שלב אחרי שלב, זה נתן שקט ולגיטימציה להניח את השאלות על השולחן ולעיין בהן קצת. זו גם קריאה לחברה הדתית־לאומית, לא להיבהל מהשאלות ולחפש תשובה שמניחה את דעתך בתוך הדבר הזה".

בואי נדבר רגע על יובל אחר – יובל דיין, שעזב את העולם החרדי אחרי שחזר בתשובה. מה חשבת על זה?
"הבנתי אותו. עקבתי אחרי המשפחה כשנועה ירון־דיין כיכבה בסדרה 'שש אמהות'. ניהלתי איתם דו־שיח דרך המסך. תהיתי: למה הם חיים בבית־שמש הסגורה? למה יובל לובש שחור־לבן, הרי הוא אדם יצירתי שחייב לבטא את היצירה שלו. למה הם שולחים את הילדים ללמוד ביידיש? הרגשתי שזה יתפוצץ להם בפרצוף. מהחוויה שלי היה לי קשה לראות את זה. היה צפוי שהם יעזבו את המקום הזה, אבל במקום למקום כמו בת־עין, הם עברו לתל־אביב. הם התנהגו כמו חוזרים בתשובה של לפני ארבעים שנה. חוזרים בתשובה אחרים כמו אביתר בנאי, לא עשו את החיתוך החד הזה, לא לבשו רק שחור ועברו לדבר ביידיש. הם שמו דגש על הקשבה למקום הפנימי.

"אני לא חושבת שהעולם החרדי הוא הבשורה של הדור הזה, הילדים של הדור השני במגזר החרדי יעשו להם בית ספר, רואים שם כבר היום חרדים לשעבר, ומצד שני רואים גם יותר פתיחות לכאלו שהולכים לצבא".

יותר חמלה

כאדם יוצר למדה כהן ב"מעלה" וידאו־תרפיה, וכיום היא מעבירה סדנאות בנושא ועובדת עם ילדים ומבוגרים. אחת הסדנאות שפיתחה עוסקת בצפייה מודעת. "אנחנו כהורים חייבים להיות רלוונטיים, לתווך לילדים את מה שהם רואים ולשוחח איתם. יצא לי לדבר הרבה עם בנות בסיכון. אחרי שמקלפים את כל הדברים החיצוניים מגיעים למקום שבו המהות היא רצון לשייכות ורצון לבית ורצון לקשר. כולנו מחפשות אהבה".

"אבא היה ההצצה שלנו לעולם שבחוץ, העולם שמעבר לבועת ברסלב בצפת. הוא לקח אותי למשל למופע בלט, שהופיעו בו רקדנים בטייטס. גדלתי עם הרבה סתירות שלא תמיד הצליחו להתיישב. מצד שני, החשיפה לשני העולמות בנתה אותי והכניסה בי פתיחות לעד כמה שאנשים יכולים לחשוב שונה"

גם הדר, אחת הגיבורות שלך שהיא מבית דתי, מתאהבת בקובי החילוני.
"אני חושבת שהסיפור הזה בספר שיוצא לאור בהוצאה שמרנית יחסית הוא לא מובן מאליו. הוא מבטא בשלות בחברה ונכונות להסתכל ולראות מה הילדים עוברים, כי זו תופעה נרחבת. לכי עכשיו לחופים בכנרת, תמצאי שם המונים מבני הציונות הדתית, שחלקם דתל"שים. הספר נותן הזדמנות להציץ לתהליכי הנפש שהם עוברים, ולעבור איתם מסע אמיץ. צריך אומץ להגיד 'אני לא הודף את זה אלא אני במקום של הקשבה'. אנחנו בדור שהגענו לשלב שבו אנחנו יכולים וצריכים להסתכל על כל הזליגות האלו מחברה לחברה, זה דווקא מעשיר את החברה ומפרה. דווקא אלו שחוצים את הקווים".

בינתיים היא מקבלת תגובות לספר. "כתבה לי אמא אחת, שקראה את הספר בלילה אחד והבינה מה הבת שלה עוברת, ושזה גרם לה לבכות", היא משתפת. "אחת המטרות שלי היא לחבר בין הורים לילדים בכל הקצוות. כל הורה שיקרא, יקבל הצצה לעולם הפנימי של הילד שלו. אם זה יקרה, עשיתי את שלי. כי כשאמא תסתכל על הבת שלה עם מכנסי הג'ינס היא תיגש אליה עם יותר חמלה ורצון להבין. ומהצד השני, גם הורים לבעלי תשובה יקבלו הצצה לעולם שלהם ויוכלו להבין אותם יותר".