האמניות של המחר בתערוכה חדשה: יוצרות בית

בשלושת העשורים האחרונים אנו עדים להתפתחות ולהתחדשות של יצירה מקורית בציבור הדתי בישראל בכל תחומי האמנויות – שירה, ספרות, מחול, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע ואמנות. בתחום האמנות החזותית, אפשר לראות צמיחה של דור שלישי של יוצרות. הדור הראשון כלל נשים מוכשרות, אשר למדו אמנות במוסדות ותיקים להוראה, שבהם הייתה אוריינטציה של מלאכה ושל אמנות. אותן נשים לא הקדישו את עיקר עיסוקן ליצירת אמנות, אלא יצרו בשעות הפנאי. הדור השני כלל יוצרות אשר שאפו להפוך לאמניות של ממש, אך האופציה היחידה שעמדה בפניהן הייתה ללמוד בבתי ספר גבוהים לאמנות, חילוניים בגישתם ובמהותם. בחירה זו אילצה אותן פעמים רבות לוויתורים, אשר כללו בין היתר טשטוש של הנראות הדתית – הן בלבוש הן בתוכן העבודות שיצרו. בדור השלישי, המתהווה מעל לעשור, צומחות אמניות דתיות עכשוויות, בשלות ליצור ולבטא את עולמן בחופשיות, ואשר בוחרות ללמוד במסגרות דתיות להוראת האמנות, מבלי צורך לוותר על השקפת עולמן ועל אורח חייהן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיחת היום: במצרים נאבקים בהטרדות המיניות
– "פריחת הדובדבן": הריאיון שמסמל את חילופי האליטה התקשורתית
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת

תערוכת הבוגרות של החוג לאמנות במכללת אמונה חושפת את אותו דור שלישי צעיר ורענן. בתערוכה מוצגות עבודות מעניינות ומקוריות, אישיות מאוד ולעיתים אף נועזות, במגוון של טכניקות ובמנעד רחב של אמצעי הבעה. התערוכה גם מהווה בבואה המשקפת את החברה הדתית על זרמיה המרובים והמגוונים, תוך התייחסות לסוגיות טעונות שעימן החברה והפרטים שבתוכה מתמודדים.

חלל התצוגה שנבחר לתערוכה הוא ביתו הנטוש של הצייר פנחס ליטבינובסקי (1985־1894), המוכר בשם "בית הצייר". מדובר בבית היסטורי המיועד לשימור בשכונת טלביה בירושלים. בבית מצויים עד היום הסטודיו של הצייר וחפציו האישיים, שטרם פונו מהמקום. הבית גדול ומרשים, מרובה חדרים, מרפסות וחצר, כמו קפא במקום והותיר אחריו סימנים של חיים ושל יצירה פורייה. בחודשים האחרונים אפשרה עיריית ירושלים למיזם "סטודיו משלך" להקים במקום בית לאמניות, אשר מטרתו להוות חממה לקידום אמניות דתיות בתחילת דרכן, לצד יצירת שיתופי פעולה עם אמניות הפועלות בירושלים, בארץ ובעולם.

תערוכת הבוגרות היא אחת מן התערוכות הראשונות המוצגות בבית. כחלק מהפקת התערוכה, בניהולה של ראש החוג לאמנות יעל סרלין ובליווי מקצועי של אוצרת התערוכה יהודית שלוסברג־יוגב, האמניות הצעירות פינו וסידרו חלקים נרחבים מן הבית. המיקום הייחודי לתערוכה נבחר עוד קודם לפרוץ הקורונה לחיינו, אך באופן מצמרר הפך להיות מעין נבואה למציאות שבה אנו חיים, כאשר הבית הפך למוקד ולחומת המגן של חיינו. המפגשים הראשוניים עם אוצרת התערוכה התקיימו דרך הזום, בין החדרים והמרחבים של בתים שונים – בין ביתה של האוצרת לבתי הסטודנטיות, ובתווך בית הצייר, לשם כוונה התערוכה. באופן זה התערוכה, מעצם הווייתה, עוסקת בשאלת הקיום, כאשר העבודות הפזורות ברחבי המבנה מבררות את מהות מושג "הבית" על שלל היבטיו – האישי, הנשי, התרבותי, החברתי, הלאומי, הדתי והפוליטי.

בשלבי ההכנה לתערוכה נתבקשו הסטודנטיות לשוטט ברחבי הבית – בחדרים, בגרמי המדרגות, המטבח, המרפסות, המחסן, בין הקירות המתקלפים ובחצר המקיפה את הבית, ולבחור מיקום עבור הצבת עבודותיהן, שיותאמו, ישתלבו ויתמזגו עם אופיו הייחודי של הבית. ואכן, המבקר בתערוכה מוצא עצמו מהלך בין חללי הבית השונים, תוך שהוא מתוודע לעבודות שנטמעו בבית, לעיתים באופן מפתיע ובלתי צפוי.

היין והבצק, החיים והמוות

הבית כמרחב גיאוגרפי וטעון פוליטית מקבל ביטוי בעבודות צילום ומיצב. עבודת הצילום של רבקה סונז, עוקבת אחר אחיה, שותף פעיל בהקמת מאחזים ברחבי יהודה ושומרון. סונז מתעדת את תהליך בנייתן ופירוקן של המאחזים כתהליך חזרתי וסיזיפי, באופן שמחד מעורר שאלות בדבר חשיבות המעשה מחד, ומאידך מעורר התפעלות מההתמסרות ומהנחישות של אותם צעירים. רבקה לוי, בעבודת הצילום "קומי אורי", מהפכת את נקודת המבט החיצונית והעוינת כלפי המאחזים, על ידי תיעוד מציאות המאחזים מתוך חלון ביתה השברירי, כמוקפת טבע פסטורלי ושלו המשנה את צבעיו בשעות השונות של היום ובעונות השנה המתחלפות.

מוטיב הרחם, כבית לחיים חדשים, מופיע בתערוכה מזוויות שונות ומשונות. בעבודה "טבע דומם חי", נעמי זינר עוקבת אחר תהליכים מדומים של בריאת חיים חדשים למול קמילה ומוות. זינר יצרה כלים עדינים ושקופים מנייר אשר ביכולתם להכיל שפע, אך מנגד צפויים להישבר ולהתקלקל עקב שבריריותם. את הכלים היא מילאה ביין ובבצק, אשר הולכים ומתפשטים בקצב איטי מעבר לגבולות הכלי. חלחול וטפטוף היין האדום, לעומת תפיחת הבצק הלבן, מסמלים קדושה וטהרה למול טומאה ומוות – מושגים אשר שזורים זה בזה במחזור החיים של האישה.

עבודה נוספת אשר עוסקת בגוף האישה, מנקודת מבטה של בת כלפי אימה, היא עבודת הווידאו "ניתוח קיסרי" של שירה דנה. דנה גדלה במשפחה מרובת ילדים עם הפרשי גיל קטנים בין ילד לילד, דבר שהיה דומיננטי מאד בחוויית הילדות שלה ואשר מעסיק אותה עד היום. את כל תשעת הילדים ילדה האם, באורח פלא, בניתוח קיסרי. דנה ממקדת את מצלמת הווידאו בעגבנייה אדומה ובשלה המדמה את רחמה של האם, אשר נפצעת ומתאחה פעם אחר פעם על ידי פעולות חודרניות שמבצעת דנה בעגבנייה. באמצעות הפעולה האגרסיבית, המעוררת אי־נחת בקרב הצופה, דנה מעצבת ומבססת את הנרטיב המשפחתי שלה, מנקודת מבטה כרווקה צעירה.

חופה ואלף עדים

הבית כמשכן, כמקדש וכמקום לעבודת הבורא, מופיע בעבודת וידאו מרשימה של אורי איצקוביץ', "צריך שמיים". היוצרת מופיעה לבושה בלבן ועטויה מטפחת לבנה. הדמות מחזיקה בידה פלך והיא טווה חוט מתמשך וארוך, אשר ממשיך לכאורה סדק עמוק שיורד מהתקרה לאורך קיר הבית. החוט, אשר נוצר בעבודה סיזיפית ומאומצת, מבטא את הכמיהה לקשר עם בורא עולם בתקופה שבה אנו רחוקים מבית ה'. תחושה זו מועצמת בימים אלה, שבהם אנו מורחקים גם מבתי הכנסת.

הבית מייצג גם מרחב מסוגר וחונק, שבו מתרחשות לא פעם אלימות ומצוקה. היוצרות בתערוכה עוסקות בנושאים עדינים, שעד לפני כמה שנים היו בחזקת טאבו בחברה הדתית. בעלייה במדרגות העץ המתנדנדות של הבית העמידה האוצרת את "יראת חופה", עבודה מרטיטה ובו־זמנית מטרידה, של אביטל ירון. מדובר בחופה הנשענת על ארבעה עמודי ברזל המשמשים לבנייה, ומורכבת מאלף בדי טהרה אשר תפרה היוצרת זה לזה. מראה החופה הלבנה משדר במבט ראשון יופי ותחושת טוהר, עד לרגע שבו הצופה מבין שהוא מתבונן בפיסות הבד האינטימיות. מרגע זה, העבודה מעוררת תהייה ודאגה. ירון, אשר חוותה קשר זוגי פגום של ריחוק, ניכור והשפלה, מכניסה את הצופה בעל כורחו אל המרחב הפרטי והאינטימי שנבקע ונסדק.

תהילה עדיקא, בעבודת הוידאו "צרוב בי", מייצרת פעולה של פציעה עצמית כתגובה לאלימות המילולית והנפשית הקשה שספגה מבעלה לשעבר. היא כותבת באודם אדום על גופה את המילים הקשות שהוטחו לעברה באופן יום־יומי, ומשפשפת את האזור עם סקוטצ' מחוספס באופן רפטטיבי, תוך שהוא מוחק את המילה אך גם פוצע את עורה. לאחר מכן היא מאפשרת למים לזרום על האזור הפצוע, להרגיע את הצריבה ולרפא אותה באופן הדרגתי. מצד אחד נעשית כאן פעולה של שחזור הסבל והכאב, ומצד שני פעולה של מחיקת העבר, טיהור ותיקון.

בקיר הכניסה לבית מסתתרת עבודה בלתי צפויה. מדובר בטפט אפור, המחולק לצורות גיאומטריות וסימטריות ומעוטר בקווים קטנטנים. במבט מקרוב, הצופה מופתע לגלות שאותם עיטורים הם למעשה מילים בעברית, מילים כגון: בחילות, הקאות, קשיי עיכול, יובש בפה. מדובר ברשימה ארוכה של תופעות לוואי של תרופות, אותם נוטלים חולים במחלות נפש. העבודה האמיצה שיצרה אנאל אפריאת, "שתיקה רועמת", נבלעת בקירות הבית ומשקפת את השתיקה ואת ההסתרה של אותם חולים. הטפט מהווה מטאפורה למציאות של אותם אנשים פגיעים, אשר מתחת לפני השטח מסתירים כאב גדול, כאב אשר ניתן להבחין בו רק אם מקדישים לו תשומת לב ומפגינים כלפיו אמפתיה.

קרנבל של צבעים ורגשות

לסיום, אי אפשר לצאת מהתערוכה ללא התייחסות עכשווית למציאות נגיף הקורונה המשתולל בחוץ. בתקופה זו, מתוך הוואקום וההיעדר שנוצר, נולדו בארץ ובעולם מיזמי אמנות מרתקים דוגמת שרשרת יצירות אמנות בפייסבוק, יצירה יומית מתחדשת של אמנים ועבודות שנוצרו מחפצים שנאספו בטווח מאה המטרים.

בירידה חזרה במדרגות הבית, עבודה ססגונית ומרהיבה מושכת את העין. "הבית", בעבודתה של דלית גוטפריד, משמש לא רק כמטאפורה ליום כלולותיה ולבניית "בית נאמן בישראל", אלא מסמל באופן ממשי את בית הוריה, שבו התקיימה "חתונת קורונה". חופה בחצר הבית, חדר ייחוד בחדר השינה וריקודים בסלון – סיטואציה הזויה עד לפני זמן לא רב, מתוארת דווקא כאידיאל האהבה בשיר השירים: "עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".

בעבודת פוטומונטאז' תזזיתית, מופיעים במערבולת של צבעים ושל רגשות המזכירה קרנבל ססגוני, צילומים של גוטפריד משמחת החתונה, שבה נכחו קומץ של בני משפחה. בעבודה משולבים תצלומים של שגרת הקורונה, כמו למשל תקריב ידה של הכלה בזמן שהיא לוחצת על בקבוק אלכוג'ל. גם השכנים אינם נעדרים מהעבודה והם מתועדים ב"שירת המרפסות" המפורסמת, תוך שהם משמחים מרחוק את החתן ואת הכלה.

בהצבת עבודות האמנות על קירות הבית ובין סדקיו, היצירות, אשר מקפלות בתוכן עולם אישי, נשי ואמוני, מצליחות לעורר מחדש את הבית הישן והמתבלה, לסמן אותו מחדש ולצקת בו משמעות חדשה ואקטואלית. חוויית הביקור בתערוכה ממשיכה ללוות את הצופה זמן רב לאחר שהוא שב אל ביתו הוא.