המבקר יושב ליד שולחן הכתיבה וידיו משותקות. כיצד יכנה את הספר הזה, "רשימות מהגיהנום"? "חלון אל הזוועה"? "תיעוד מכף הקלע"? לא, אלה מילים נחמדות מדי, שלא יסכינו לתאר את הדבר. לעיתים אין לו למבקר אלא לכתוב את הדברים כפי שהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ילד יקר, יהי זכרך תמרור אזהרה לכולנו
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– קיצור בידוד: למה חולי הקורונה משוחררים בלי בדיקה?
יצחק ארד אסף דילמות בלתי נתפסות מן השואה ואיגד אותן בספר אחד. בפסקאות קצרות ופשוטות הוא פורס בפני הקורא את העולם המחריד, המעוות, הלא אנושי, שיצרה גרמניה בעבור קורבנותיה היהודים. עולם שבו יד איש באחיו כי הרוצח לא רוצה ללכלך את הידיים. עולם שבו אדם חושב שהוא מקריב את המיעוט למען הכלל, או את הכלל למען המיעוט שיצליח לשרוד, אך בדיעבד מתברר שהוא היה מכשיר בשירות ההשמדה. בסופו של הסיפור, כל סיפור, מושמדים גם המכשירים.
תנו לי את ילדיכם
במלחמת העולם השנייה הציג הצבא הגרמני תורת לחימה חדשה: הבליצקריג, מלחמת הבזק, שהדגישה את התוקפנות וההתקדמות המהירה אשר מביאות להישגים של כוחות קטנים בזמן קצר, ממוטטות את קווי ההגנה של האויב ומהממות אותו, ובכך מביאות להכרעה. באותה שיטה נקטו הכוחות הנאציים כלפי אזרחים, ובפרט יהודים: בליצקריג נפשי. הגרמנים מגיעים לעיר הכבושה, מפרסמים פקודות שאינן סבירות לאוזן האנושית והדעת נדהמת מהן, מתחילים בהרג אקראי ובכך יוצרים אימה דרוכה, ומכשירים שדרת הנהגה חדשה שנחוצה להם כדי לשלוט ביעילות באוכלוסייה. מי שמתנגד להם – נורה במקום. המנהיגות הוותיקה והמצפונית מוצאת להורג במשפט ראווה. הגרמני בוחר שדרה חדשה של מנהיגות, הנכונה להישמע לכללי המשחק החדשים מתוך אשליה כי התנהגות "אחראית" תוכל להציל לפחות את מקצת בני הקהילה.
"רבותיי, הזמנתי אתכם היום כדי לגולל בפניכם את אחת הטרגדיות האיומות שבחיי היהודים – כאשר יהודים הוליכו למוות יהודים", מודה יו"ר היודנראט בווילנה, יעקב גנס. הוא מגלה כי הגרמנים הטילו על היודנראט לספק להם 1,500 איש שיילקחו למיתה. "עמדנו על המקח", הוא מספר בכנות, "נאספו 406 זקנים. זקנים אלה נמסרו… אלה שימיהם קצרים בלאו הכי – הלכו, ויסלחו לנו יהודים זקנים אלה… מתפקידנו להציל את החזקים ואת הצעירים" (עמ' 48).
בעזרת אשליית ההצלה ובאמצעות הסתרת כוונותיהם הסופיות, וכמובן בהיעדר מוחלט של מצפון או רגש אנושי, מצליחים הגרמנים לווסת את הקורבנות לצורכיהם. בין אם בניצול האנשים לעבודות כפייה מפרכות, בין אם בשליחתם למחנות ההשמדה – אך לא בקצב מהיר מדי, שלא להכביד על הרכבות ועל הכבשנים – ובין אם בשימוש בהם כברגים קטנים במערכת ההשמדה, וזאת מבלי לאפשר התקוממות או התארגנות בריחה בהיקף רחב. בקרב המנהיגים הם מצליחים לטפח פעם אחר פעם, גל אחרי גל, את האשליה כי הנה הנה, הם יצליחו להציל עוד כמה אלפי אנשים, עוד כמה ידיים עובדות, את החזקים יותר, את היעילים יותר, את הבריאים יותר ואת הנזקקים פחות. וככל שהלחץ גובר, האקציות נעשות אכזריות יותר, בלתי אנושיות יותר.
ב־4 בספטמבר 1942 עמד יו"ר היודנראט בלודז', מרדכי חיים רומקובסקי, בפני המונים מתושבי הגטו. "על הגטו ירדה מכה קשה", אמר להם בכאב, "דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים… אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: אחיי ואחיותיי, תנו לי אותם – אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם… (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אני מוכרח לקטוע איברים בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, חס ושלום, גם אחרים… (יללות איומות)" (עמ' 72).
אין לשפוט
זה קרה בפלנטה שלנו. זה קרה בפלנטה שלנו. מדי כמה עמודים הקורא מוכרח לחזור לכריכת הספר ולהזכיר לעצמו כי אכן, הזוועות האלה התרחשו בעולם ממשי, עולם שבו הכול פעל כמהלכו, עולם רגיל שהדעת אינה תופסת.
האם ניתן לשפוט את מעשי היהודים הללו בדיעבד? במהלך השנים, מי שאינם ניצולי שואה נמנעו מלעשות זאת. בספרו המופתי "קאפו באלנבי", מראה החוקר איתמר לוין כי משפטים שנערכו במהלך שנות החמישים ליהודים ששימשו כקאפו נסתיימו ברובם בעונש סמלי בלבד, אם לא בזיכוי. השופטים דנו במקרים, אך לא הרגישו שהם יכולים להכריע. במקרים שהיו חד־משמעיים הניצולים עשו דין לעצמם עוד בטרם המשפט, והרגו את מי שהיו קאפו אכזריים במיוחד כבר בסיום המלחמה, על אדמת אירופה.
הקאפו אליעזר גרינבוים עמד על הדילמה ביומנו: "אתם שופטים אותי, אז אספר לכם מה היה שם. בואו תעמדו במקומי. יש לי סיר מרק שאני צריך לחלק ולאחר סיבוב ראשון נשארו לי מאה מנות, אבל בבלוק יש 600 איש. איך מחלקים ולפי איזה מפתח? בצריפים אחרים שפכו את השאריות. אני לא שפכתי, חילקתי אותו לאלה שהיו בעלי הסיכוי הכי טוב לחיות" (עמ' 149). גרינבוים שרד, ונפל במלחמת השחרור בקרב על רמת־רחל.
ומי ישפוט את הרופאים, שקיבלו פקודה מהגרמנים כי הלידות אסורות מעתה ואילך בגטו, ונאלצו להכריח נשים להפיל את עובריהן, שאם לא כן אין לדעת מה תהיה תגובת הגרמנים ("ד"ר דיר': 'בדבר המקרה של האישה שהיא בחודש שמיני להריונה, דומה הוא למקרה שנאלצים להמית את הוולד שעה שמרחפת סכנה על האם'. ד"ר לונץ: 'איני יכול לעשות זאת!'" עמ' 55). ומי ישפוט את האנשים הנדחסים במחבוא ושומעים את הגרמנים מתקרבים, ודורשים מאימא לחנוק את התינוקת שלה שמשתעלת, שאם לא כן נגזר על כולם למות ("מה לעשות, הילדה היא אחת ואנחנו שישים נפשות") (עמ' 89). מי ישפוט.
האדם רוצה לחיות
סיפורו האישי של מחבר הספר יצחק ארד, "טולקה" כפי שכונה במחתרת, הוא סיפור גבורה שאף ששמענו דומים לו, עדיין הוא בלתי סביר: גטו ורשה, בריחה, הצטרפות לפרטיזנים, לחימה בשורות הצבא האדום, עלייה לארץ, פלמ"ח, פיקוד על גדוד שריון במלחמת העצמאות, שורת תפקידים בצה"ל ולאחר מכן קריירה אקדמית כחוקר שואה שכתב סדרה של ספרים. ארד אף עמד בראש הנהלת יד ושם במשך שני עשורים. כשהוא כותב על כך ש"הייתה שחיתות בלא מעט יודנראטים, בהעדפת מקורבים או במתן הטבות תמורת שוחד בחלוקת דיור, בשילוח לעבודות קלות יותר, בגירוש אנשים ליעד בלתי ידוע, שמשמעותו במקרים רבים הייתה מוות" (עמ' 17), הוא אומר דברים נכוחים. אך הקורא שואל את עצמו: האם יכול להיות מצב שבו לא תהיה העדפת מקורבים, כאשר המזון או הדיור מועטים כל כך? האם אפשר להוקיע שוטר שדאג שמשפחתו או מכריו לא יגוועו ברעב, ועל ידי כך דן אחרים למיתה המזוויעה הזו? הספר משאיר את השאלות הללו פתוחות, ובצדק גמור.
זה איננו ספר קריאה, אין מי שיכול לקרוא את הזוועות שמובאות בו ברצף. זה גם איננו ספר עיון, הוא אנקדוטלי מכדי להיחשב חיבור מחקרי, והמקרים שמובאים בו מן הסתם ידועים לעולם המחקר. מהו הספר, אם כן? ספר חינוכי מהסוג שנדמה כי כבר עבר מן העולם, המותאם לדיונים בתנועת הנוער או בשיעור חברה. אלא שהמקרים המתוארים בו אינם הולמים את יכולת ההכלה של נערים.
אולי, אפוא, הוא נועד לאנשי חינוך ולמי שעוסקים בזיכרון השואה, המבקשים להמחיש לקהלם את המציאות המובאת בדרך כלל במעטפת של תאריכים וכתבי כמויות, וכאן היא מופיעה במקטעים קצרים של סיפורים הקורעים את הנפש. זהו מאגר של מקרים המדגימים את חוסר האונים של היהודי בשואה, ואת הברירה היחידה שהייתה לו: בין מוות לתופת. "דילמת קרונית" – המבקשת להכריע האם להסיט מן המסילה קרונית העומדת להרוג חמישה אנשים, ולהרוג בכך אדם אחד – שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אלא שכאן מדובר באנשים אמיתיים, לא בתיאוריה פילוסופית, ולא באחדים, אלא במאות ובאלפים.
כמה עניינים מתבררים במהלך הקריאה. ראשית, עוצמת החיים. האדם רוצה לחיות, והוא מוכן לעשות כמעט הכול כדי להמשיך ולחיות. כאשר משלים אותו שעל ידי הקרבת אחרים הוא יוכל להינצל, הוא מוכן – לא כל אדם, לא תמיד – לעצום את עיניו, לעיתים אף לשתף פעולה, כדי להמשיך ולחיות. אנחנו, הקוראים את אחרית הדבר, רואים ברור שכל השאלה הנשאלת היא האם למות, או להקריב את החלש יותר ואז למות. אך זוהי החוכמה העצובה שלאחר מעשה.
שנית, יכולת המניפולציה הגרמנית, שאין אלא לקרוא לה אמנות הרצח. "אנשים רגילים", "בנאליות של הרוע"? כאשר מצרפים את המקרים זה לזה, הגרמני מתגלה לא כטכנוקרט אפרורי אלא כאדם המשתמש בכל כושר ההמצאה שלו כדי להצליח לעמוד במשימה השטנית שלקח על עצמו – השמדת אנשים. תאוריית ה"פקידים שרק מילאו פקודות" מעולם לא נראתה סלחנית יותר למול תבונת ההרג הנאצית.
ובאחרית כול, מה נורא הוא רגע פקיחת העיניים. יו"ר היודנראט במינסק, משה יפה, האמין לגרמנים שהם אוספים את היהודים על מנת לבצע "רישום", ונצטווה להשמיע דברי הרגעה מעל הבמה המוגבהת. אלא שבעת שעמד עליה, ראה את משאיות הגז מגיעות אל מחוץ לכיכר. הוא קרא מעל הבמה: "חברים, רימו אותי, ירצחו אתכם, היום פוגרום!". הקהל החרד התפזר לכל עבר בניסיון למצוא מחסה, והגרמנים ירו לתוך ההמון. זה היה אות הפתיחה לאקציה שארכה ארבעה ימים ונרצחו בה יותר מ־25,000 יהודים. משה יפה, שהיה אמור להמשיך ולשמש יו"ר היודנראט, נורה ונהרג במקום (עמ' 78).
ארורה תהיי, גרמניה.
זה קרה בפלנטה שלנו
מוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה
יצחק (טולקה) ארד
יד ושם וידיעות ספרים, 2020, 302 עמ'
