מראה האנשים עוטי המסכות שהתקבצו ביום שני שעבר בבית העלמין קריית שאול בתל־אביב לא הסגיר את זהותו של האיש שהם באו ללוות למנוחת עולמים. אלתר ולנר נפטר בשיבה טובה כשהוא נושק לגיל 97. שמו, שהיה מפורסם בקרב בני דורו והופיע בימים עברו בראש עמודי החדשות, נפקד במותו גם ממודעות האבל בעמודי העיתון האחוריים. בני דורו חלפו מן העולם, חבריו ומכריו לא האריכו ימים כמותו וגם הגופים הידועים שהנהיג אינם קיימים עוד. זכיתי להכיר את ולנר, סבה של אשתי, ולשמוע מפיו את סיפור חייו המרתק, השזור בסיפור הלאומי של תקומת ישראל וצמיחת הציונות הדתית בתוכה. אלה תחנות חייו – דמות גדולה שחיה בתקופה גדולה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לאכול, להתמלא, ללמוד: שיטת רב חסדא לחיים שלמים
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים יפונה לטובת יזם פרטי
– חמישה דברים שלא ידעתם על שוניות האלמוגים
נער חבוש קסקט מדווש על אופניו ברחובות תל־אביב. השנה היא 1939, ובגיליונות הנייר המציצים מהתיק שעל גבו כתובות בצפיפות ידיעות מבהילות על העננה הנאצית המתחשרת מעל אירופה. עוד מעט יגיע הנער, שליח עיתון "הצופה", אל משרדי הצנזורה הבריטית, ושם יגיש לפקידים את גיליונות העיתון שיעמדו לביקורת מחמירה של הצנזור לפני ירידתם אל מכבש הדפוס. שמו של הנער: אלתר ולנר.
צילום: יצחק פריידין
רק בן 16, הוא כבר הספיק לעלות פעמיים לארץ ישראל. בפעם הראשונה בשנת 1924, תינוק בן שנה באונייה שהפליגה מפולין לנמל אלכסנדריה שבמצרים ומשם ברכבת לפלשתינה־א"י. אביו הרב חיים ולנר היה חסיד אלכסנדר ותלמיד חכם מופלג ש"נתפס לציונות" והשתתף בייסוד הפועל המזרחי בעיר בנדין שבפולין. בבואם לארץ הקודש סירב האב להתפרנס מן הרבנות והמשפחה רעבה ללחם. מכתב המלצה נלהב מהרב קוק לא עזר, והמשפחה נאלצה לשוב לפולין כלעומת שבאה. בשנת 1934 נוצרה הזדמנות מחודשת לעלייה, והחסיד הציוני נכנס ל"יחידות" אצל הרב יצחק דנציגר, האדמו"ר מאלכסנדר, שבירך אותו בברכת הדרך. מעודדים מברכת האדמו"ר הפליגו בני המשפחה שוב, והפעם ישירות לנמל יפו בארץ ישראל. עד ערוב ימיו זכר ולנר כיצד הונף בידי מלחי האנייה והושלך מן הסיפון כמו שק תפוחי אדמה היישר לידי הסוורים הערבים בנמל. בעלייה הזאת הצליחה המשפחה להשתקע בתל־אביב ולהתקיים בדוחק. הבן אלתר נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לסייע בפרנסת הבית.
כשאירופה הפכה למלכודת מוות ראה ולנר הצעיר כיצד אביו ר' חיים מרעיש עולמות ושולח מכתבים קדחתניים לכל עבר בניסיון נואש להציל את האדמו"ר הנערץ מאש הלהבות; אך הרב נספה במחנה ההשמדה בטרבלינקה. בשעה שהאב עסק בניסיונות ההצלה של הנותרים מאחור הקדיש ולנר את עצמו לקרב התקומה המתרחש בארץ ישראל, והתגייס בחשאי לפלוגה הדתית חי"ש תל־אביב בהגנה. הנער האדוק והתמים למראה, הנכנס חבוש קסקט מדי יום בשערי הצנזורה הבריטית כדי שתמחק מהעיתון כל אזכור לפעולות המחתרת, היה למעשה חבר מחתרת בעצמו.
בכ"ט בנובמבר 1947 חגגו ההמונים ברחובות תל־אביב, אך ולנר היה נצור עם חבריו לפלוגה בכפר הנוער המנותק בן־שמן. חברי הפלוגה הדתית נשלחו אל הכפר בטרם עת ככוח הגנה מפני הערבים המקיפים אותו מכל עבריו. הקשר של הכפר הנתון במצור עם העולם שבחוץ התנהל בעיקר בעזרת מטוסי חיל האוויר הצעיר שנחתו על מסלול מיוחד שהוכשר לשם כך. בחלוף הזמן התגברו יריות הערבים אל עבר המטוסים הנוחתים. בתחילה ניסו מגיני הכפר לחפות על המטוס הנוחת בעזרת רכב מדופן בשקי חול, הנוסע במסלול במקביל למטוס. כאשר התברר שהשקים נופלים במהלך הנסיעה התנדב ולנר ושכב בתוך הרכב כשהוא תומך בשקים בידיו.
הסכנה הגוברת אילצה את המטוסים להפסיק לנחות: מעתה הם שלחו אספקה וציוד אך ורק בהצנחות מן הגובה. לקראת חג הפסח תש"ח נאלצו הלוחמים הנצורים להקים בכפר מאפיית מצות, כי המצות שהונחתו מן המטוסים התרסקו על הקרקע לפירורים… את המחסור בקשר עם העולם שבחוץ מילא ולנר, העיתונאי הלוחם, בעזרת "על המצפה – ביטאון הפלוגה הדתית בבסיס בן־שמן". העיתון שהוצא לאור בהפקה עצמית עדכן את הנצורים בידיעות חדשותיות, תיעד את הווי החיים המיוחד של הפלוגה הדתית הנצורה, וכלל גם דברי תורה.
לימים כתב ולנר את הספר "חמושים לפני המחנה", ותיאר את לחימתם של חיילי הפלוגה הדתית התל־אביבית בקרבות העצמאות בכפר־עציון, שער הגיא, מקור חיים בירושלים, מבואות תל־אביב, גמזו, בן־שמן ועוד. הספר מנציח את דמויות ל"ב הנופלים בני הפלוגה ומתאר גם את הצעדים הראשונים בגיבוש דמותו של צה"ל כצבא יהודי המותאם גם לחייל שומר המצוות. למשל, הוא סיפר כיצד התברר שהמטבח במחנה שרונה הוטרף ואינו מתנהל בכללי הכשרות, ובעקבות זאת פרצה שביתת רעב בקרב חיילי גבעתי המוצבים במחנה.
עתי"ם ותורה
בתום המלחמה נשא ולנר את רחל לבית ביק והם קבעו את ביתם בתל־אביב. יחד עם חברים יוצאי הפלוגה הדתית הוא הקים את בית הכנסת "גבורת ציון" המוקדש לזכר חללי הפלוגה, ופועל עד היום. בד בבד עם פעילותו הציבורית התמסר אלתר לעבודת העיתונות. עוד בטרם המלחמה החל השליח הצעיר להכניס גם ידיעות לעיתון, בעידודו של העורך הרב מאיר בר־אילן, ועתה המשיך בכך ביתר שאת. "אנו כילדים ידענו שנגזר עלינו לאחר לכל אירוע שהוזמנו אליו", מספר בנו מיכה ולנר. "עיתון מתפקד 24 שעות ביממה, ולכן 'אבא עוד מעט מגיע' ואנחנו שוב מאחרים".
המסירות לעבודת העיתון לא נבעה משאיפות לקריירה אלא מתפיסת עולם ערכית. "בשביל אבא, המילה הכתובה הייתה כמעט במעלת קדושה", מסביר בנו אלי ולנר. "הוא היה אומר: לא כל העולה במחשבה ראוי להיאמר ולא כל הנאמר ראוי להיכתב ולא כל הנכתב ראוי להיות מודפס ולא כל המודפס ראוי להתפרסם".
יחד עם החשיבות הרבה שייחס ולנר לעבודת העיתונות הוא ידע גם לפקפק בחשיבות העצמית שעלולה להתגנב לליבם של אנשי תקשורת. "אבא היה נוהג לומר לנו שכדי להיות עיתונאי צריך רק תעודת זהות", מצטט הבן מיכה. ולנר היה לכתב הצבאי של הצופה, ובהמשך ליו"ר תא הכתבים הצבאיים בישראל, ואחרי שנים למנכ"ל העיתון. "כמנהל אלתר היה מופקד על המאמצים הכבירים שנדרשו כדי לקיים את הצופה מבחינה כלכלית", מספר יהושע שמש, שהיה סגן העורך. "בד בבד הוא שימש כתב צבאי, דבר שהצריך עבודה קשה הן ביום הן בלילה. הוא שילב בין העבודות בהצלחה מרובה ותמיד במאור פנים".
הכתב חובש הכיפה היה אורח קבוע במערכת ביטאון השמאל "על המשמר", ותחזק יחסי ידידות טובים עם העמיתים השמו"צניקים. בארה"ב זכה בכבוד רב כששהה ביחידות במשך שעתיים באישון ליל במחיצת האדמו"ר מלובביץ'. בהסכמת הרבי הוא פרסם בעיתון חלקים מן היחידות, וציטט את דברי מנהיג חב"ד שאמר לו "עיתון צריך להיעשות מתוך עבודת השם".
יכולותיו המקצועיות סללו את דרכו לקבלת המינוי למנהל סוכנות הידיעות הישראלית עִתי"ם ב־1976. עתי"ם הוקמה בראשית שנות החמישים בשיתוף פעולה של גופי התקשורת המובילים דאז, והפכה לסוכנות מובילה שסיפקה ידיעות לגופי תקשורת רבים בארץ ומחוצה לה ופעלה בשיתוף עם סוכנויות מקבילות מרחבי העולם. ולנר היה המנכ"ל והעורך הראשי של עתי"ם במשך 22 שנה, עד שפרש בשנת 1998.
"אבא היה דמות ממלכתית וציבורית, אבל יותר מכול, כמובן, היה האבא הפרטי שלי", מספרת בתו, חגית כתר. "אבא שמפנק ולוקח אותי לעבודה בהצופה, ואני ילדה צעירה חשה בידי ונושמת את לוחות הדפוס של פעם, שומעת את תקתוק הטלפרינטרים בעתי"ם, ואחר כך הולכים לאכול צהריים במסעדת פועלים באזור – ואז אבא רק שלי.
"כשלמדתי באולפנית, כמדומני בכיתה י"א בימים שלפני פינוי ימית וסיני, ישיבות ואולפנות בני עקיבא ארגנו נסיעה לימית שהייתה כבר סגורה לנכנסים. אבא סירב לאפשר לי לנסוע. אני זוכרת שהוא אמר לי שבימי טרום המדינה, נגד הבריטים, היה מקום למאבק כזה. כיום כאשר יש לנו מדינה, אנחנו מחויבים לקיים את חוקיה ולכבד את ראשיה. 'בממשלה שלנו לא נלחמים'".
ולנר היה אוטודידקט בעל ידע אנציקלופדי, אך מכיוון שיצא לעבוד בגיל צעיר לפרנסת הבית לא זכה להשלים את לימודי התיכון. לימים פיצה על כך כאשר הצטרף לחבורת מקימי אוניברסיטת בר־אילן ברמת־גן, והיה דוברה הראשון וחבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה. אהבת הספר שפיעמה בו מילאה את חלל ביתו, ונחרתה גם בזיכרון נכדיו. "סבא היה איש ספר במובן העמוק של המילה", מספרת נכדתו תמר. "הוא התמלא שמחה בכל פעם שהיה יכול לרכוש עוד ספר ישן ממרחבי הכתיבה היהודית. המדפים בארונות היו כפולים ולעיתים משולשים – שלושה ספרים זה מאחורי זה".
בנו מיכה נזכר בחיוך: "כשהבית כבר היה מלא וגדוש בספרים, אמא הודיעה שלא נכנסים עוד ספרים חדשים הביתה. פשוט אין מקום. הדרך של אבא לעקוף את האיסור הייתה לכתוב ספרים בעצמו. לזה לא הייתה יכולה להתנגד".
מתוקף בתפקידו הבכיר בעולם העיתונות התהלך ולנר בלשכות השרד והכיר מקרוב את כל גדולי האומה. אולם עד אחרון ימיו דיבר דווקא על אביו הצנוע, ר' חיים ולנר. כאשר נפטר הנציח ולנר את זכרו בשיעורים ובמאמרים שכתב בנושאים מגוונים מן ההלכה וההיסטוריה היהודית. את הידע העצום שהוצג בשיעורים הללו כינס בחמישה ספרים שהוציא לאור – "בדרך חיים", "אורות חיים", "עשרת הרוגי מלכות", "עשרת השבטים" ו"אומה במאבקיה".
