עדיף המקור: חיקוי עם תקינות פוליטית

הפעם הראשונה היא אקראית. השנייה, אולי צירוף מקרים. אבל כשמשהו מתרחש בפעם השלישית בתוך חמש שנים, אין ספק שזו כבר תבנית עם כוונה מאחוריה. אז לאחר "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"פצצה אטומית", הופעתה הטרייה של שרליז ת'רון בסרט הפעולה "משמר האלמוות" של נטפליקס מזכה אותה רשמית בתואר השמור לכה מעט נשים – גיבורת פעולה. נקווה שידה עוד נטויה, שכן ת'רון שוב עושה את העבודה בצורה מושלמת. יש לה את הקשיחות, את הגישה ואת הפיזיות הנדרשים כדי לגרום למה שנצפה על המסך להיראות אמין ללא שמץ מאמץ. קצת חבל שהמחמאות האלה הן הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על הסרט.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מסיבת תחפושות: נוהל ההכחשה העצמית של השמאל בפעולה
ילדות לא נשכחת: שבת בתל אביב
"התקשורת רוצה מלחמת אחים": לארקדי דוכין נמאס

ת'רון היא אנדי, לוחמת בת אלמוות שמסתובבת בעולם זה עידנים. במרוצת הזמן היא קיבצה קומץ בני אלמוות כמוה ויחד הם נלחמים למען הטוב. הם לא יודעים מדוע נולדו כך ומה מוצאם, רק שעליהם להסתיר את זהותם מהאנושות, שלעולם תביט בשונה בחשד ובחשש. אלא שארגון מסתורי מגלה את סודם ומנסה לצוד אותם. יחד עם התוספת הטרייה לחבורה, חיילת אמריקנית שחורה בשם נייל, על אנדי וחבריה להצליח לשרוד.

לאלה מכם שהיו כאן בשנות השמונים, יש מצב שמשהו בתקציר הזה מזכיר לכם את "איש הנצח", סרט הפולחן של ראסל מלקאהי עם כריסטופר למברט ושון קונרי. לא ניתן לדבר על "משמר האלמוות" בלי להזכיר את "איש הנצח", כי ככל שהוא מתקדם, עולות עוד ועוד סצנות ותמות דומות, שלא לומר זהות, בין הסרטים. העניין הוא ש"איש הנצח" עשה את הכול כל כך הרבה יותר טוב, שכמעט בלתי אפשרי למצוא הצדקה לקיומו של "משמר האלמוות". למה כמעט? כי בהתאם לרוח התקופה המעייפת, הסרט כמובן מתהדר בדמויות נשיות בעמדת הגיבורות, בגיוון אתני נרחב של שחורים, אסיאתים וערבים, נציגות להט"בית מתבקשת ובל נשכח גם אישה שחורה על כס הבימוי. ממש סט תקינות פוליטית מושלם.

ציניות בצד, "משמר" אינו באמת סרט רע, אבל הוא גם לא עושה שום דבר באופן מיטבי. סיפור החניכה בין אנדי לנייל, עמוד השדרה הדרמטי של העלילה, סובל מאנמיות ואינו מקדיש את הזמן הראוי כדי ליצור חיבור אמיתי בין השתיים; העיסוק בהשלכות הטרגיות של חיי הנצח, הגוזרים על בני האלמוות לבחור בחיים של בדידות או לצפות שוב ושוב באהוביהם הקמלים ומתים עם השנים, פטפטני במקום להיות חווייתי; והאויב בדמות איל־ביומד חסר מצפון אינו משמש יריב ראוי או מעניין, והופך את כל המסע לסתמי. בין לבין מפוזרות להן כמה סצנות אקשן סבירות מהזן הפופולרי בשנים האחרונות המשלב בין אומנויות לחימה לירי בנשק חם, אבל כולן קצרות מדי, דלות במורכבותן ובאופן כללי אינן מתקרבות לרף הקולנועי המלהיב שהציבו סרטי "ג'ון וויק" ולאחרונה "טיילר רייק: חילוץ". אם חפצה נפשכם במעשיית אקשן על־טבעית עם גיבורים בני אלמוות ועלילה חובקת עולם והיסטוריה, פשוט צפו פעם נוספת, או בפעם הראשונה, ב"איש הנצח" הנפלא.

משמר האלמוות ארה"ב 2020, במאית: ג'ינה פרינס–ביית'ווד, 125 ד', נטפליקס