תנופת ההתפתחות שעוברת על שכונת פלורנטין בתל־אביב שועטת הלאה, דרומה, וכבשה לה מחוז נוסף. דחפוריה ומנופיה מתרכזים בתקופה האחרונה לאורך רחוב סלמה, שם עתידים לקום בניינים, או כפי שמכריזים השלטים התוחמים את המגרשים, "פרויקטי מגורים". בין המבנים שנאלצו לציית לצו "ישן מפני חדש תוציאו" היה גם המבנה בסלמה 60, שבו שכנה שלוחת תל־אביב של האקדמיה בצלאל (אם כי חזית האר־דקו שלו ניצלה ותשולב בפרויקט החדש), וכך הסטודנטים לתואר שני באמנויות נדדו, עם עבודות הגמר שלהם, כמה מאות מטרים מזרחה אל מבנה ברחוב הרצל 119. האכסניה החדשה מחמיאה לחלק מהעבודות וכך גם אופן ההצבה שלהן במרחב.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מקימי "בצלאל" ראו בו את בית המקדש השלישי
"כבר לא גבעת חלפון": מפקד מערך המילואים מתייצב לקרב
יחידת "רפאים" – הכירו את הסיוט הגדול של נסראללה
כך לדוגמה מה שנחרת בזיכרוני מהציורים האורבניים האפלים של דוד רוסו, עוד יותר מהציורים עצמם, הוא אופן ההצבה שלהם, שנדמה כי מוטות מתכת הנשענים על הקיר הם המשמשים לתלייתם; ובהמשך מיצב שהקים מגיבוב של חפצים וחלונות שבורים, כמו המשיך את הפיגומים שהוצבו על קיר הבניין הסמוך.
החלל שהוקדש לעבודותיו של עמרי דנינו מורכב מחדרון שבו שתי עבודות גדולות ממדים שצוירו על קנבס שנשזר שתי וערב (ומזכיר מיד עבודות של הציירת מיכל נאמן), תלויות זו מול זו וכאילו מציגות לנו את טווח היצירה האפשרי. באחד כתם בהיר ומטושטש וקו דקיק, ומולו עבודה מפותלת בצבעוניות תכולה. בהמשך לחדרון ניצב חדר מרווח שבו הפך האמן את מה ששימש מצע לציורים למעין מיטה. ההצבה שלה מול חלון עם נוף עירוני מקסים מטעינה את העבודה בתוקף נוסף, גורמת לצופה להשתהות ולא למהר לחלל הבא, וכך הוא נחשף לעבודת הסאונד שהיא חלק מהיצירה.
מהמתח שבין העבודה למקום הצבתה נהנית גם היצירה של מאיה דיקשטיין. מדובר למעשה בפרפורמנס, שמוצג בשעות מסוימות אך לא בעת ביקורי. סרטון וידאו המוצג במקום מתעד את המופע שבו האמנית ומשתתפות נוספות מנגנות על חוטים דקיקים. אחיזת החוט בשיניים או צמוד לגוף מעלה אסוציאציות של היגיינת שיניים, עקירת שן חלב מתנדנדת, השרת שיער לא רצוי. אבל גם ללא הפרפורמנס, החוטים הדקיקים המתוחים בחלל הגדול הם בעלי עוצמה.
ענבל הופמן בנתה מיצב פיסולי מוצלח שבו נדמה שהדומסטיות צמחה פרא. נטיפי חוטי חשמל וזקיפי בטטות בכוסות מים, שקיות תה וקרטוני פיצה, כביסה תלויה ושרוכי נעליים שגדלו ללא שליטה יוצרים סביבה מסקרנת.
שיר לוסקי הביאה פיסת טבע לגלריה ותחמה אותה בקירות גבס בצורה מעניינת. מול גזע העץ של לוסקי, שני בלוני גז המחוברים בשרשרת לתקרה מובילים לעבודת הווידאו של חמודי ג'אנם, מהעבודות המוצלחות בתערוכה. ג'אנם מצליח בפשטות, בחוכמה ועם קורטוב הומור להתמיר את הטריוויאלי בעזרת ליהוק שחקנית חיצונית לסיטואציה לאחד התפקידים בהתרחשות יומיומית שהוא תיעד. הוא מעניק עומק נוסף להתרחשות בכך שהכפיל את האירוע, משתי נקודות מבט.
כשנכנסתי לצפות בעבודת וידאו של תמר כץ, הייתה לי לרגע תחושה שבסרט הזה כבר הייתי. חוף הצוק הדרומי, על ההתרחשות ההזויה והמצערת של מכוניות שבהן צרכני זנות המסתובבות בו במעגלים, כבר תועד. אבל בעשר וחצי הדקות של העבודה, כץ משכילה להשתמש בחוכמה באתר ההתרחשות שלה, ובעזרת פיצול מסכים ושימוש במוזיקה היא יוצרת משהו מעניין ורענן.
המתח בין הסרט הקשור והיפה, כמו של מתנה, התלוי באוויר, ובין "גוויות" של סרטים דומים פחות מוצלחים, מצליח לסקרן בעבודה של רוני לנדה. כך גם מיצב הצילום המוצלח של עידית קופסקי. הצבת עבודת הווידאו של מרח זועבי מציבה את הצופה בין ראשיהם המביטים של בני משפחתה, בדרך שטוענת את העבודה בכוח.
תערוכת בוגרי תוכנית התואר השני באמנויות של בצלאל, הרצל 119, תל–אביב, עד 25.7
