"בית גולדן" של סלמאן רושדי בנוי כסיפור אגדה: יש בו מלך גולה ושלושה נסיכים, אם חורגת שהיא ספק־מכשפה, וקללה שאותה מנסות הדמויות להסיר מעליהן. זוהי גם טרגדיה במובן הקלאסי, שבה דמות גדולה מהחיים נענשת על חטאיה ועל גאוותה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"בעבור אבא המילה הכתובה הייתה כמעט במעלת קדושה"
"גידי גוב מצחיק אותי, במיוחד כשהוא לא מנסה"
כך הפכו החרדים לשעיר לעזאזל הישראלי בימי קורונה
האדם שמכנה את עצמו נירו גולדן הוא איל הון מזדקן, שעוזב את הודו לטובת ניו־יורק כשהוא מלווה בשלושת בניו הבוגרים. הוא עושה ככל יכולתו כדי להמציא את עצמו מחדש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל הוא רדוף בידי סוד אפל מעברו. זהו הסיפור שלו ושל בני משפחתו: פטיה (פטרוניוס), שמצוי על הספקטרום האוטיסטי; אפו (לוקיוס אפוליוס), אמן מבריק ותאוותן בעל נטיות מיסטיות; ודי (דיוניסוס), צעיר שסובל מבלבול מגדרי. למשפחה מצטרפת וסיליסה, אישה רוסייה צעירה שנישאת לנירו לאחר מאמצים ניכרים, ומגבירה בכך עוד יותר את המתח במשפחה המרוחקת ממילא.
המדריך שלנו אל עולמם של בני גולדן הוא רנה, קולנוען צעיר שכותב תסריט על בני המשפחה. המבט שלו הוא דמוי מצלמה, כולל הוראות בימוי – אלא שבשלב מסוים חוצה רנה את הקווים, והופך למשתתף פעיל בסיפור. דמות מרכזית נוספת היא אמריקה: המשפחה מגיעה לביתה החדש ביום ההשבעה של הנשיא אובמה, והעלילה מסתיימת זמן קצר לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות. הלעג המושחז של רושדי, שכבר הוביל בעבר להוצאת פתווה נגדו, מופנה כאן במלוא עוזו כלפי טראמפ ובוחריו; אבל בבסיסו זה אינו ספר פוליטי, אלא ספר שמשתמש בפוליטיקה לשם אמירה אוניברסלית בהרבה.
בראש ובראשונה זהו ספר מתח משובח. התעלומה שהוא מציג נעה בשני הכיוונים, כלפי העבר (גילוי הסוד) וכלפי העתיד (כיצד יסתיים סיפורה של משפחת גולדן), וכל גילוי מעמיק את המסתורין ואת הדרמה עד לנקודת השיא של הגילוי המוחלט. זו גם דרמה משפחתית, עם דמויות אמינות ומעוצבות היטב. במקביל, יש כאן משל פילוסופי שאפתני על שאלת חופש הבחירה. כל אחת מהדמויות מנסה בדרכה לזכות בחופש: בזניחת השמות והזהות ההודית לטובת זהות רומית, ובמעבר לארץ שחופש הבחירה הוא העיקרון המכונן שלה; במאבק של פטיה לפרוץ מתוך הכלא שבתוך ראשו; בניסיון של די להשתחרר מכלא גופו; ברדיפה של וסיליסה אחר חיים טובים יותר; וגם בניסיון של אמריקה עצמה לכפר על עברה עם הבחירה בנשיא שחור. אבל כל הניסיונות הללו נגועים בחטא הגאווה: יש משהו אבסורדי בעצם המחשבה שאנחנו יכולים לעצב את עצמנו ואת המציאות כרצוננו או להעלים את הבחירות הקודמות שלנו; וכמו בכל טרגדיה טובה, לגאווה יש מחיר יקר.
רושדי הוא אמן סיפורי שקשה להתחרות בו, ולעיתים יש תחושה לאורך הקריאה שהוא מלהטט רק כדי להראות שהוא יכול. מה אין בספר הזה – עשרות מחוות לתרבות פופולרית, קולנוע וקומיקס, כמו גם לספרות ושירה קלאסית; שלל מוטיבים מהעולם היווני־רומי; דיונים על פוליטיקת זהויות, שהם אירוניים ובה בעת רציניים ועמוקים מאוד; דיוקן פוליטי וסוציולוגי של החברה האמריקנית בעידן הפוסט־אמת, ועוד ועוד. גאונותו של רושדי מתבטאת בכך שהאלמנטים האלה בקושי מכבידים על הקריאה, שנותרת קולחת. התוצאה מזכירה קצת את הבישול ההודי: טעם עשיר, מענג, וכזה שמותיר אחריו צריבה עמוקה.
בית גולדן סלמאן רושדי. מאנגלית: ארז אשרוב, כנרת זמורה דביר, 416 עמ'
