"בדד אבל לעולם לא לבד" – הסיפור הזוכה בתחרות "יוצרים לאור"

א

איכה ישבת בדד, בתוך דירתך, בשכונתך, בעירך ירושלים. איכה ישבת כאלמנה, כאימא, סבתא, וסבתא־רבתא לרבים, כמעט שלושה חודשים. בדד, אבל לעולם לא לבד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נקודת מבט לתרבות השכול בישראל
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?

קמת בבוקר, התרחצת, התלבשת, התאפרת לקראת התפילה, לקראת השיחות הטלפוניות, לקראת שיעורים ומפגשים בזום, ובסוף כל שבוע הגיעה שבת. שבוע של חיי עולם הזה, ושבת – מעין עולם הבא.

פניו קורנות, למרות הקמטים הבולטים המוטבעים בקווי המתאר של עורו. הוא נראה שמח בעולם הבא, מקשיב לשירת שלום עליכם שלך. את שרה כל קטע שלוש פעמים, בדיוק כמו שהוא היה שר.

הכיסא המרופד הריק שלו עדיין עומד בראש השולחן. המלאכים בטח הגיעו, עומדים מאחורייך, בלתי נראים, בוהים בדיוקנו התלוי על הקיר מולם. המצח הקירח שלו, עם הקווים החרוטים שהתפתחו במשך השנים על פניו הנאות, נראים כאילו מוכנים למשחק של איקס עיגול.

הוא תמיד התיישב אחרי שקיבל את המלאכים בשירה, ולחש מילים של תפילה מתוך ספרון קטן, לפני הקידוש. אף פעם לא התעניינת בתפילה ההיא, לא ידעת מה כתוב שם בספרו הקטן, אבל עכשיו את יודעת, ועכשיו את לוחשת כמוהו, תפילה ל"אדון השלום, שתזכה אותי, ואת כל בני ביתי, וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום… למצוא חן ושכל טוב בעיניך… וזַכני לקבל שבתות מתוך רוב שמחה… ואִמרו ברוך לשולחני הערוך".

הוא מביט בשולחן הערוך של המלכה שלו, והוא כבר אינו שואל "מי ערך את השולחן?", הרי רק את כאן לערוך את השולחן – עם שתי חלות קטנות מכוסות שהנחת על מגש הכסף של אביך, ולידו סכין הכסף. צלחות חרסינה ממותג אירופי שקניתם יחד לפני יותר מיובל שנים. סכו"ם אמריקני מכסף טהור, מתנה לחתונתכם מבני משפחתך לפני שישים שנה, ואגרטל עם פרחים טריים, פרחים שאת קונה בכל ערב שבת, בדיוק כפי שהוא תמיד עשה.

את ממלאת את כוס הכסף, הכוס שקנית לו ליום הולדתו ה־26 אחרי שעליתם ארצה. ממלאת קודם עם קצת יין אדום ואחר כך עם מיץ ענבים כדי להחליש קצת את הטעם, בדיוק כמוהו. נראה כאילו הוא מקשיב לקידוש שלך, אבל קולך אינו כקולו הנעים של בעל התפילה ולעולם לא יהיה כקולו. גם את הנוסח שלו את פתאום לא זוכרת, בשום אופן אינך יכולה להיזכר במנגינת הקידוש הייחודית שלו. את לא יודעת אם הוא עדיין מחייך אלייך, כיוון שעינייך מודבקות לברכת הקידוש בתוך ספרון הקידוש שלו. ואז הזיכרונות מהקידוש שלו מציפים אותך, ונתקעים לך בגרון.

ב

כשאת קמה מהשולחן עיניו עוקבות אחרייך, כמו עיניה של המונה ליזה. את דיוקנה ראית בטיול לפריז לפני שנים רבות בביקורכם בלובר. הוא לא התרשם מליזה, לא מפניה ולא מהתסרוקת שלה. הוא חשב שאשתו הרבה יותר יפה, ואם אי פעם מישהו יצייר אותה הוא ידאג שהם יעשו עבודה טובה יותר מדה־וינצ'י, אפילו שזה לעולם לא יהיה תלוי בלובר. אבל זה כבר לא יקרה, הוא לעולם לא יוכל לעשות מה שאת עשית. הוא לעולם לא יזמין ציור שלך.

מוזיאונים, הפקות אמנות והתיאטרון לא דיברו אליו. רק התזמורת הסימפונית באולם הקונצרטים, המנצחים שלה ותוספת של חזנים טובים – העניקו מידה של הנאה לנשמתו. אך מעל הכול, שיעורי התורה שהשתתף בהם יום יום, השביעו את נפשו.

אין קטשופ וחרדל על השולחן, וגם לא קולה לשתייה, אין את כל המוצרים שתמיד היו על השולחן כשסעדתם יחדיו. מנה אחרונה אין, וגם דבר תורה אין. לא, לא הכול הוא כמו שהיה. יש דברים שהשתנו. אבל את עדיין שרה זמירות, את כל הזמירות שלו. וכאשר את מגיעה לשיר "מעין עולם הבא" את עוצרת. לא יכולה להמשיך. זה היה השיר המיוחד שלו, תוספת מרוממת לכבוד שבת. 57 שנים הוא שר את המנגינה, כל ליל שבת, מנגינה שהיא כאילו שיר אהבה, שיר אהבה פרטי שלו. לא משנה איפה עשיתם שבת, על שולחנכם או על שולחנם של אחרים, כל ימות השבוע היו עבורו חלק מן העולם הזה, אבל שבת הייתה מעין עולם הבא… והכמיהה לעולם ההוא הייתה כל כך חזקה! הוא שר את המנגינה הזו בקולו הטנור העשיר שהגיע לקרשנדו עוצר נשימה; ואף אחד מצאצאיו או אורחיו לא הצליחו לטפס איתו לתווים הגבוהים.

הוא עשה הכול בדרכו. חי כפי שהוא רצה, אכל את האוכל שהוא אהב למרות שהייתה לו סוכרת, וגם נהג ברכבו שעה קלה לפני שהתמוטט. הוא נפטר כשכל בניו ובנותיו סביבו, מתפללים ושרים מתפילותיו. עכשיו הוא שומר עלייך ממרומים כשאת יושבת בתוך ביתך, כשאת עושה זאת בדרכך, ללא הפרעה, ללא מבט של הערצה או ביקורת.

ג

ודאי שהיו לכם חילוקי דעות, אבל מה שנשאר כעת הם הזיכרונות, במיוחד הזיכרונות הטובים, אלו שמחזיקים אותך עכשיו בחודשי הקורונה. חסדיו, אהבתו, הכבוד לזולת, המסירות והנאמנות שלו למשפחה, לדור של נכדים ונינים שהוא אהב והעריץ, והרצון לחגוג שישים שנות עלייה לארץ וחיים בירושלים עיר הקודש. הכול הועבר אלייך, להצגת יחיד.

אבל אז את חושבת: רגע, איזו הצגת יחיד? איך את יכולה להופיע בלי קהל? איך את, המלכה שלו, תופיעי בלי התכשיטים שהוא קנה לך? בלי תליון הזהב שירשת מאימך, בלי העגילים המיוחדים שחנה מוסיוף עיצבה… איפה הם? מהיום שקמת מהשבעה על בעלך הם נעדרים. מאז כבר מעל שנתיים את מחפשת את התכשיטים. הפכת את הבית פעם אחר פעם, ולא מצאת אותם. הם נעדרים. אולי נגנבו, אולי נזרקו, אולי נשכחו.

בירכת ברכת המזון, ניקית את השולחן והלכת להוציא ספר מארון הספרים שלו. חושך בחדר העבודה שלו. לא השארת אור דלוק לשבת. ובכל זאת חיפשת ספר, ספר קטן על פרשיות השבוע שהוא תמיד השתמש בו. נגעת בספר אחד, הזזת ספר שני, שלפת כמה ספרים ממקומם, ושמעת רעש של משהו שנוחת על הרצפה. התכופפת וניסית למצוא בחושך מה שנפל. והנה הרגשה נעימה בכף ידך. הרמת אותו, מיהרת לצאת מחדרו החשוך לאור בסלון הבית. בידך נרתיק קטן, נרתיק מקומט מקטיפה ירוקה, שנראה לך מוכר. כף ידך רעדה כששפכת את תכולת הנרתיק על שולחן השבת וראית את כל תכשיטייך האבודים. כל התכשיטים שחשדת שנגנבו, הנה הם מנצנצים לפנייך, מנצנצים מתחת עיניו של אהובך, כשהוא מביט עליהם מתוך הציור שתלוי מעל השולחן.

הוא תמיד שמר עלייך, תמיד דאג שתשמחי, שיהיה לך מכל טוב, וגם עכשיו. דווקא עכשיו, כשאת לבד, סגורה בביתך מפני נגיף הקורונה, הוא זוכר לך את חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, את ההליכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה. הוא מזכיר לך שהוא איתך, אהובת נפשו, והנה הוא דאג להחזיר לך את כתר המלכות.

ביקורת השופטים

מתנערת מעפר

פייגה היימן מכניסה אותנו בחן, ברגישות ובנעימות אל חדרי ליבה וביתה, ואל רגעיה האינטימיים המחברים אותה אל בעלה המנוח שאיתו חיה בזוגיות קסומה 57 שנים, אל הארץ שאליה עלתה מתוך ערגה לפני 60 שנה, ואל שולחן השבת על מאכליו וניגוניו, נעימותיו וזמירותיו, ריחותיו ותבשיליו. זה שולחן השבת שהוא מקור כוחה, זהותה וזיכרונותיה.

מתוך ימי הבדידות של הקורונה והאלמנוּת, מוצאת המחברת את נקודות המשען והחיבור אל עוגני חייה, ומתוכם מתנערת מעפר ולובשת בגדי ותכשיטי תפארתה.

מתוך הוקרה על השיתוף במסע האישי והאינטימי הזה, כאילו היינו איתה שם ממש סביב שולחן השבת, בחר צוות השיפוט להעניק לגב' היימן את המקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר.

השופטים: אמונה אלון, ראובן טבול ואבי רט

ותיקים בים הבדידות

תמיד מרגש לראות יוצרים וכותבים פועלים מתוך עולמם הפנימי ונותנים לו ביטוי. אך מרתק במיוחד לגלות מישהי המתארת כיצד דווקא בתוך ימי הקורונה, כאשר האזרחים הוותיקים שרויים בתוך ים של בדידות, משהו ניעור בה לחיים. ליום הריק יש משמעות, שכן היא ממלאת אותו ביצירה.

בלב תקופה זו בחרנו לחשוב על האזרחים הוותיקים שסביבנו, אלה שהבתים שלהם שקטים עכשיו מילדים ונכדים. היוצרת רחלי מושקוביץ העלתה בפנינו רעיון מקסים למיזם שיעודד את בני השישים ומעלה לכתוב, ליצור וולהביע. כל זאת מתוך הבנה והכרה שליצירה יש כוח שממריץ חיים בעורקים.

הרעיון התקבל ואומץ בחום, ועל כך אנחנו מודים לרחלי, לעיתון מקור ראשון ולמוסף שבת ששמחו לשתף עימנו פעולה. הוגשו למעלה מ־300 יצירות בתחומי התחרות – פרוזה, שירה וציור, כאשר הזוכים במקום הראשון מתפרסמים בגיליון זה.

צוות האגף התגייס למשימה מכל הלב, תוך רתימת שותפים נוספים לדרך ויצירת שיתופי פעולה עם גופים שונים ובהם משרד הרווחה, איגוד בתי אבות, רשת משען, תכנית ברוקדייל בר אילן ועוד.

הרב איתיאל בר־לוי הוא מנהל האגף לתרבות יהודית