את המילים האלו אני מתחילה לכתוב מתוך בכי. בכי חרישי ובלתי נשלט, בכי שלא ברור לי לחלוטין. על מה אני בעצם בוכה? אני שואלת את עצמי, לוחצת על "השהה", עוצרת את זרימת התשדורות אל המוח שלוחצות לי הכי חזק שאפשר על הנפש. לוחצת על "פליי", והנה שוב: מבול החולצות הכתומות, מבול הדמעות. הנה הן שוב, כל אותן נערות עצומות עיניים שמתפללות בדבקות "ה' שמעה תפילתי" וצועקות לשמיים "ה' הוא הא־לוהים". הנה גם אני משתקפת בדמותן. לא רואים אותי בסרט "תפילת הנערות" של רינו צרור, אבל הנה אני. זו אני וגם זו אני. זו אני שם בכל אותם גופים מתנועעים באותה תפילה גועשת. נעים להכיר: בתאל בוטבול, בת עשרים, קומונרית בני עקיבא במיל', שרוולי שלושת־רבעי, קוקו הדוק לראשי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– הבהלה לזהב: הקשר בין קורונה למחירי המתכת הנוצצת
– ירי בנגמ"ש: הסניגוריה הציבורית עותרת נגד מנדלבליט
אני מנסה למצוא תשובות לא בתוכי: על מה הבכי הזה ולמה ואיך גם עכשיו, אחרי 15 שנים, זה עדיין ככה. צורב ורוטט וכואב וכועס. אני שוב פותחת את קובצי הסאונד של המפגש שקיימתי לקראת הכתבה עם ארבע נשים נפלאות ומרתקות שהיו שם איתי בתפילת הנערות, שמתארות את התפילה הזו כסדק הראשון שנפער בינן ובין האידיאות הגדולות – הקשר לארץ, להנהגה, לסמכות הרבנים ולממסד הדתי. אני יודעת שעל אף שבחרתי לספר את הסיפור הזה דרכן, את התשובות לעצמי אמצא רק בעצמי, ואני יודעת שיש עוד אפשרות – שלא אמצא אותן בכלל. זה גם בסדר, כנראה. אולי זו המשמעות האמיתית של טראומה: מבוי סתום. הודעת שגיאה. הנפש לא מצליחה לגשת אל עצמה. אבל הנה, אנחנו מנסות.
לצורך הכתבה הזו, וקודם לכן מתוך הצורך האישי שלי לנסות להעז ולגעת ברגעים האלו, כינסנו בבית הכנסת הגדול בירושלים ארבע נשים מלבדי – חגית מוריה־גיבור, מוריה תעסן־מיכאלי, רחלי וסרמן ותמר ביטון – לשיח מתפללות. שתי נשים נוספות היו אמורות להגיע: אחת נכנסה לבידוד, השנייה הרגישה שזה עדיין לא הזמן לפתוח את הפצע. הדיבורים שקדמו למפגש הציפו אותה שוב בפוסט־טראומה.
המסע הזה החל לפני שנתיים, לאחר שכתבתי בטור שלי ב"יומן" על מה שקרה לנערה מתפילת הנערות בחלוף 13 שנה. בעקבות הטור הזה הגיעו אליי נשים רבות שאמרו לי: כתבת אותי. עד לרגע הזה לא פתחתי את קטעי היומן שכתבתי שם. עד הרגע הזה שבו קראתי את המילים שלך לא נגעתי בפצע הזה.
כך אירע גם לקראת הכתבה הזו. לא מעט נשים שהצעתי להן להצטרף לשיחה השיבו לי: "אני עדיין מדחיקה. לא פיתחתי את התמונות. לא יכולה לשמוע 'תפילה לעני'. אני לא רוצה לגעת. אני לא יכולה".
קוראים לזה טראומה, ולמה שנשים רבות שהיו בתפילה הזו חווות קוראים פוסט־טראומה.
15 שנים עברו מאז ההתנתקות/גירוש/ פינוי גוש קטיף. 15 שנים עברו מאותה תפילה זכה ומשוגעת בו זמנית. בבית הכנסת בנווה־דקלים, המעוז האחרון של היישוב, התבצרו ביום האחרון של הפינוי כאלף נערות, והתפילה שעלתה משם – אם לא קרעה כמה היכלות בשמיים, לבטח קרעה כמה לבבות של בני תמותה.
בראי הזמן אפשר לומר שהתמונות והצלילים משם הפכו להיות הסמל של ההתנתקות, על אף שהם בכלל לא התמונות והצלילים של תושבי המקום. דווקא התפילה הזו של השב"חיות, של אותן נערות מכל רחבי הארץ שהתקבצו יחד, הפכה להיות הפסקול של השבר הגדול, של החורבן הנורא. הסיבה פשוטה: מי שלא שמע את תפילת הנערות, לא שמע תפילה מימיו. ומי שלא ראה את גוש החולצות הכתומות בוכה יחד, לא ראה תום ותמימות מימיו, וגם לא ראה כיצד התום הזה נחבט אל הסלעים. מתנפץ לרסיסים. הן אולי לא בנות המקום, אבל הן הבנות של כולנו.
רחלי וסרמן: "הייתה שם אקסטזה מטורפת שאי אפשר היה להישאר אדישים אליה. האקסטזה שהייתה בבית הכנסת לא נופלת מאקסטזה טובה של משחק כדורגל או מסיבת טראנס משוגעת או מחוויות אקסטטיות אחרות שחוויתי מאוחר יותר בחיים. אי אפשר היה להימלט ממנה. גם אני, שבאתי עם פאסון, נשברתי, נשאבתי לתוכה. היא הייתה עוצמתית כל כך"
כיום, אחרי 15 שנה, הן אומרות לי בשיחה: שם, בין כותלי בית הכנסת, הסדק נפער. אצל חלקן, לימים הוא הפך לשבר בלתי ניתן לאיחוי. אחת בוחרת לתקן אותו מבפנים (מוריה), אחת מתארת את הייאוש שלה ואומרת שהיא "כבר לא במשחק" (חגית), אחת אומרת ששם בגוש קטיף נגמרו לה האידיאלים (רחלי), ותמר, שהסתפחה אל ערוגות הציונות הדתית לאחר שנפלה בשבי קסם ה"כלל־ישראליות" שהעגה הציונית־דתית הביאה לחייה, מגדירה את עצמה כדתל"שית כיום. נראה שהתהיות ביחס למקומן בעולם הדתי, לגבי תיקונו הרצוי ואופן הפעולה בתוכו ולגבי דרכן בתוכו או לצידו – לא נגמרו. בכולן אני רואה את עצמי משתקפת, כך או אחרת. אולי כך, אולי אחרת, יכולתי להיות עם נסיבות חיים קצת שונות. כולן אחיותיי. כולן מרגשות אותי מאוד.
אני מזמינה אתכם, הקוראים, להצטרף אל ספת הטיפולים שלי, פה, בין המילים האלו, ולקבל הצצה למעגל הריפוי שזימנתי לעצמי. בחזוני ידעתי שהכתבה הזו צריכה להיעשות בתוך בית כנסת וידעתי שהיא חייבת להתבסס על שיח נשי משותף. אמיתי! לא בזום, וחלילה לא ראיונות נפרדים. נשברנו יחד ונתקון יחד. חבורת נשים שמדברת ומעכלת ומפרקת יחד את מה שהיה בין כותלי בית הכנסת בנווה־דקלים לפני 15 שנה. והנה היום, אנחנו נשים שמושיטות יד לעבר פצע חברתן, בתפילה שאולי נחבוש זו לזו את הנפש. אולי, אם יעלה בידינו. ברגע הזה התפילות שלנו צנועות יותר מלפני 15 שנה.
בסמול־טוק אנחנו מחליפות חוויות כמו שילדים מחליפים קלפי משחק. אני הייתי שם, ואותי פינו לשם. הן מראות תמונות זו לזו. השיחה קולחת, זיכרון מוליד זיכרון. כאב מוליד צחוק. מוריה מוציאה רשימות ממטה האירוח שבו פעלה באופן נמרץ, ואת החולצה הכתומה שלה. רחלי צוחקת על האופן שבו היינו גוזרות חולצות – קצר מאוד! – חגית מספרת שברגע שיצאה מהגוש היא ידעה שלא תוכל להתחתן עם מישהו שלא היה שם, ואכן לימים התחתנה עם בן גני־טל, תמר מספרת שבכלל הגיעה מהמגזר החרדי ולא היה אף אחד שיבין מה עבר עליה, מוריה מספרת על החברה הטובה שמרגע שנפרדו דרכיהן – מוריה לגוש והחברה לחיים שמחוץ לגוש – החברות שלהן כבר לא חזרה להיות אותו דבר. חגית נזכרת במראה בת האולפנה הקלאסית – "היו לי צמה, סרפן ודגל ישראל, הופעתי על כל עיתון. הצלמים אהבו את זה". אני מספרת על החוויה לחזור לחיים שאחרי, יום אחרי האש ותמרות העשן. כולנו הרגשנו שיצאנו מאזור מלחמה ואף אחד לא מבין מה עבר עלינו. לא ראו אותנו, לא שמעו אותנו, זר לא יבין. "אבל אנחנו רוצות שיבינו", הן אומרות. זו אחת הסיבות שהן פה. רגע לפני שאנחנו צופות בחלקים מהסרט הן מתוודות: הן מעולם לא ראו את הסרט במלואו. היחידה שצפתה בו מתחילתו עד סופו פעם אחת היא רחלי. חגית מדריכה אותי איזה חלק מתוך הסרט להקרין. אצל כולנו מדובר על כפתור רגיש במיוחד. הדמעות קלות על ה"פליי".
קו השבר
אנחנו מתחילות את השיחה ישר ולעניין. מלב הדברים, מהשבר. "ברגע שהרב אבינר קרע קריעה – שם התחיל המרד שלי ברבנים", אומרת חגית. "הרגע הזה כשהוא אמר 'ברוך דיין האמת' בניגוד גמור לחוסר ההשלמה שלנו, לצעקות שלנו".
אנחנו צופות יחד בקטע הזה. זה רגע מצמרר. "ברוך אתה", מרעיד הרב אבינר את המילים, ובית הכנסת מתמלא בשאגות "לאאאא!" ועוד מילה ועוד מילה, והאולם כמרקחה. אפשר לשמוע בבירור נערה שצועקת לו: "אנחנו לא עושים קריעה! אנחנו לא עושים קריעה! אנחנו לא עושים קריעה!". וכשצידוק הדין נעשה, חלל בית הכנסת מתמלא צרחות שבר. בנות נופלות זו על זרועותיה של זו. "אני מרגישה את הצעקה הזו בגרון עד היום", אומרת חגית, "לא ראיתי את הקטע הזה מעולם. זו פעם ראשונה עכשיו, אבל יש לי זיכרון של כל פרט ופרט. מטורף לזכור משהו בצורה חדה מאוד בגוף ואז לראות את זה. אני חושבת שהיום אני יודעת להגיד שזה הרגע שחלחלה בי ההבנה שניצלו אותי. השתמשו בי. עברו 15 שנה, אבל ברור לי ששם התחיל הסדק, שבסוף הפך לשבר המאוד מוחלט שלי בכל אמון באיזשהו ממסד רבני. זה התחיל שם, ונמשך 15 שנה עד היום".
"אני זוכרת שכל הזמן הייתה לי ביקורת על הדרך שבה נעשו הדברים, אבל בסוף עשיתי מה שיכולתי ועזרתי לאנשים. כשנכנסתי לבית הכנסת זה היה עם ביקורת, זה היה יחד עם מין השלמה מדכאת, כי לא היה נראה לי הגיוני להתבצר במקום אחד. זאת לא הייתה אסטרטגיה טובה בעיניי. חשבתי שצריך למשוך זמן ולהקשות על הגירוש. חשבתי שיהיה נכון שהנערים והנערות יהיו מפוזרים בין הבתים ושלפני שהחיילים מגיעים לכל משפחה, הם יעברו דרך הנוער.
"ומה שקרה בתוך בית הכנסת, סליחה על הביטוי, אבל זה היה קצת אונס. הייתי אנוסה. הייתי בפנים כי לא היה לי מקום אחר להיות בו ולפעול. מצד שני, אי אפשר שלא להיות בתוך המניפולציה – אלפי נערות קוראות 'אבינו מלכנו' ופותחות את ארון הקודש – את נאנסת לזה. אין לך שליטה, הגוף רועד, את בוכה, את צועקת, את בתוך האקסטזה".
רחלי וסרמן מחזקת את דבריה: "הייתה שם אקסטזה מטורפת שאי אפשר היה להישאר אדישים אליה. האקסטזה שהייתה בבית הכנסת לא נופלת מאקסטזה טובה של משחק כדורגל או מסיבת טראנס משוגעת או מחוויות אקסטטיות אחרות שחוויתי מאוחר יותר בחיים. אי אפשר היה להימלט מהאקסטזה הזו. גם אני, שבאתי עם פאסון, נשברתי, נשאבתי לתוכה. היא הייתה עוצמתית כל כך. ביומן שכתבתי בשבועיים האחרונים, אני מתארת שברגע הכי חזק לא יכולתי לעמוד בעוצמה ופשוט ישבתי עם הגב. הייתי חלק מהאקסטזה, היא באה לידי ביטוי בגרון שלי, במסביב שלי, אבל הגוף שלי כבר לא יכול היה לשאת אותה, ובעיקר לא לראות אותה".
היית צריכה להפנות אליה גב.
"לא חשבתי על זה, אבל זו אולי הנקודה שהפכה להיות הסיפור של החוויה הזו: איזושהי הפניית גב, ועדיין להיות חלק מזה".
"יום שלם היינו שם", ממשיכה לתאר חגית, "וכל הזמן אומרים לנו 'אתן המעוז האחרון'. את מרגישה שאת מחזיקה בציפורניים, את רואה עשן מיתמר מאיזה בית ששרפו, ואת אומרת 'אין אף אחד. כולם הלכו, שרפו את הבתים, רוב התושבים עזבו, זה רק אנחנו. עלינו זה יקום וייפול!'. אחרי שמפנים את בית הכנסת של הבנים התחושה הזו גוברת. אנחנו המעוז האחרון, ובתודעה שלי אני המעוז האחרון ממש כי אני נכנסת עמוק לתוך ארון הקודש, אני נאחזת בארון הקודש ואחרי שמוציאים את הספרים אני נכנסת לכוך מתחת לארון הקודש. אחיזה בקרנות המזבח – זה זה! אני חושבת שהייתי הבחורה האחרונה שיצאה מבית הכנסת.
תמר ביטון: "שנים אחר כך בבית הכנסת בבית־אל, בימים הנוראים, הסתכלתי ממרום עזרת הנשים על ארון הקודש ופתאום חזרו אליי כל הזיכרונות. ממש הבזקים"
"ואומרים לנו 'תאחזו! משהו יקרה! כל עוד אתן מחזיקות זה לא יקרה'. ופתאום, ברגע אחד, מגיעים כמה רבנים, נעמדים על הבמה. הם החליטו שנגמר. עד עכשיו שפכתן את הלב, דמעתן, אין לכן אנרגיה, אין לכן נוזלים. זהו. הם החליטו שנגמר. הם מוציאים את ספרי התורה ואני לא מבינה. למה אתם לוקחים לנו? זה שלנו! מי אתם שתיקחו לנו את ספרי התורה שלכיוונם אנחנו מתפללות. הרב אבינר עומד שם והוא החליט שזהו. הוא מברך בשם ומלכות ברוך דיין האמת ובכל מילה הוא נעצר, לא מצליח להתקדם כי כולן צורחות ואני צועקת שם 'לאאאא! לא, זה לא נגמר'. והוא ממשיך והוא קורע. אני זוכרת זעם. כעס. מה קורה פה? מה נסגר איתכם? מי אתם? למה החלטת את זה? והדבר הבא היה שהם לקחו את ספרי התורה, ושנייה לפני שהם יצאו והשאירו אותנו לבד, הם אמרו 'תראו, החיילות עייפות, הן היו פה כל היום, תעזרו להן, תצאו', ואנחנו לא הבנו. רגע, מה הרגע קרה פה? זהו? הלכתם? היה בלבול גדול מאוד. זה הרגע שנאחזתי בארון הקודש ואמרתי 'על גופתי. אני לא יוצאת מפה עומדת. לא אסלח לעצמי אם אצא על הרגליים'".
הנשים האחרות מהנהנות לאות הסכמה. הן נזכרות במילים האלה וצוחקות צחוק מריר על התפנית החדה הזו בעלילה, שהנפש הצעירה שלהן לא הצליחה לעכל. "כולנו בכינו", ממשיכה חגית לתאר, "חלק מהבנות קרעו וחלק לא. יש לי שני סוגי תמונות – של בנות מתחבקות עם חיילות ושל בנות שנאחזות בספסלים של בית הכנסת. זה היה כאוס. הרבנים עזבו ואחריהם המבול. בקריעה הזו של הרב אבינר הלב שלי נקרע. ולימים הבנתי שבברכה הזו – ברוך דיין האמת – דברים נוספים מתו שם אצלי".
"הרגשתי ממש בגידה באותו רגע", אומרת תמר ביטון, ומתארת את האמונה התמימה שלה: "האמנתי לרבנים עד הסוף. כל הזמן הדהד לי בראש ה'היה לא תהיה' של הרבנים. חשבתי שיקרה נס! האמנתי בזה באמת ובתמים". מוריה תעסן־מיכאלי מבדילה את האמונה שלה שהייתה "יותר רציונלית" לדבריה, אבל מספרת שגם היא האמינה שלא יהיה פינוי. "חשבתי שאנחנו מעכבות את זה ושבינתיים קורים דברים. בינתיים חיילים נפגשים עם עוד יישובים, בינתיים עם ישראל יראה מה קורה בטלוויזיה, בינתיים שרון יחזור בו".
תמר ממשיכה: "הייתה לי הרגשה שזה לא יקרה לנו. הרי אנחנו הטובים! עושים מה שצריך ומתפללים לא־לוהים וזה לא יקרה. הבטחתם לנו! ופתאום אני רואה שמכניסים צוות צילום והתחילו דיבורים שסגרו עסקאות עם אנשי יש"ע – ואני זוכרת גם כמו חגית את הרגע הזה שהרב אבינר קורע ואת הצעקה ואני אומרת לעצמי – משהו לא מסתדר. ממש דיסוננס. ברגע שהרבנים התחילו לשתף פעולה לא הבנו מה קורה: אתם איתנו או לא איתנו? עבדו עלינו? איך זה יכול להיות? משהו נסדק.
"אני זוכרת שאחרי הפינוי המשכתי ללמוד במדרשה. לא דיברנו הרבה על החוויה הזו. הרבנים אמרו שהפסדנו בקרב אבל ננצח במלחמה. היו כל מיני דיבורים על ניצחון הרוח. אבל משהו נסדק משמעותית. הבנתי שמשהו בהנהגה לא נכון, הבנתי שלא תפעלו את האירוע נכון. לא היו שם נשים. לא הבינו מה קורה בנפש שלנו, לא דיברו אלינו בצורה מתאימה – היה דיבור מאוד רציונלי מול המקום המאוד רגיש וחשוף שלנו".
"הזיכרון הכי כואב היה הרגע שבאו לקחת אותי. ישבתי על הרצפה. החזקתי את הספסלים והרגשתי כמו ספינה טובעת בים, ואני נאחזת לפני שאני שוקעת. הגוף היה נורא מותש מכל התפילה והבכי, היה חם וצפוף וכבר הייתי צרודה. הזיכרון הזה נצרב בגוף, הצעקה בגרון. ואז אני רואה שמתחילים לפנות, ועד השנייה האחרונה האמנתי שיקרה נס, משהו הרואי, לא יודעת מה, אבל משהו. אין מצב שזה קורה! כשיצאתי והחיילים גררו אותי נשכבתי על האדמה, נישקתי את האדמה", אומרת תמר, משועשעת מהזיכרון הזה, "גררו אותי להסעה. אמרתי 'זהו, אני לא רואה יותר את גוש קטיף'. זהו זה, נמחק. זה היה שבר".
"רגע החורבן שלי הוא רגע אישי מאוד", מספרת מוריה, "בבוקר האחרון אני זוכרת שהתעוררתי, הסתרקתי. היו לי הרבה שערות על המברשת, לא ידעתי איפה לזרוק ובאתי לזרוק על הרצפה. אמרתי: ממילא זה הולך להיהרס. זה היה רגע שבו חשבתי לעצמי: 'איך את לא מתביישת, זהו? הפסקת להאמין?' עד אז, לא היה לי ספק בכלל. חשבתי שזה לא יקרה. שהכול יהיה בסדר, לא כי הרבנים אמרו, אלא כי האמנתי לעצמי שאנחנו פועלים בטוב, שאנחנו באים בטוב ושזה יסתיים טוב. אני חושבת שרק באותו רגע, כשרציתי לזרוק את השערות על הרצפה, הבנתי שהפסקתי להאמין. זה היה רגע קשה. אחר כך כשהייתי בבית הכנסת, למרות שכבר הייתה בי השלמה, התפילה הזו פתחה מחדש את האפשרות שזה לא יקרה".
גם רחלי מתארת דבר דומה. היא מספרת על הזיכרון של השקיעה האחרונה של גוש קטיף. "התיישבתי והתמסרתי לתחושה שזו השקיעה האחרונה, אבל הייתה בי אופטימיות, לא שזה לא יקרה, אלא שגם אם זה יקרה אנחנו נהיה בסדר. אני אהיה בסדר. והיה רגע אחד בתוך תפילת הנערות שהיה הפוך לזה – הרגשתי שאנחנו לא מתפנים. האקסטזה הייתה כל כך עצומה שהרגשתי שזה לא קורה. כבר הייתה השלמה, אבל שוב התפילה הצליחה לפעור את זה מחדש. חוויה של הנה, זה לא באמת יקרה. אנחנו עוד רגע שם. זו האקסטזה – זה לא מי שאמר ככה או אחרת. זה לא היה הרבנים. מה שכן, היה משהו במעמד הזה של הרבנים, שאיבדתי בהם עניין. לא שלפני זה הייתי כל כך בעניין של רבנים, יש לי אחד כזה בבית", היא אומרת וצוחקת, מתכוונת לאביה (לכו לצפות בסרט שלה "בת הרב"), "אבל שם עוד יותר איבדתי אמון, בעיקר בגלל התחושה שזה היה משחק מכור. שהיה שם איזה זיוף".
"שמעתי פתאום את 'אבינו מלכנו' ו'תפילה לעני', ראיתי איך הטורים של החיילים נכנסים וראיתי את הקריעה, ואני אומרת לעצמי: רגע, אבל את לא שם, את עכשיו בתפילת ראש השנה. פתאום הבנתי שזו הייתה ממש טראומה"
"אני לא בכיתי", אומרת מוריה, "הייתי מנותקת. היה לי תפקיד. הייתי אחראית על בית הכנסת. תמיד קל לי יותר להיות בתפקיד ולכן כשהחיילות נכנסו לבית הכנסת, הורדתי את הווסט ואמרתי שסיימתי את התפקיד, אני פה עם הבנות, לא חיצונית לאירוע. סיימתי עם האחריות. החיילות הגיעו אליי ושאלו איך אני רוצה להתפנות. אמרתי שזה לא משנה מה אני רוצה. אני לא יכולה לקום. הייתי סמרטוט והן נשאו אותי. עברה שם עובדת סוציאלית ונזפה בהן קשות: 'אתן לא מוציאות אותה ככה, היא תצא על הרגליים', והן באמת תמכו בי ויצאתי".
אישה אל אחותה
כשאתן נזכרות בבחורות הצעירות שהייתן שם, מה אתן חושבות על עצמכן? ואולי – מה הייתן אומרות ממרום גילכן לבת דמותכן הצעירה?
"אני חושבת שהייתי חזקה מאוד למרות שיש לי נימה של ציניות כשאני מסתכלת על עצמי", אומרת תמר, "אני מסתכלת על זה במין 'מה זה? למה? מה זה הבכי הזה? הגזמת'. אבל אני גם מבינה שאלו היו רגעים של אמונה תמימה. אני גאה בכך שהייתי שם. עם כל הטראומה, זה היה שלב בהתבגרות. אני חייבת לציין גם שכשאני רואה היום את הקטעים האלו – משהו באחדות הנשית, בסיסטרהוד הזה שהיום אני רואה – הוא מדהים. זה רק מראה לי כמה כוח יש לנו, לנשים. אני חושבת שהתחדדה אצלי מאוד ההבנה שיש לנו כוח גדול כקבוצת נשים לחולל שינוי בכל מיני מישורים".
"מעניין", אומרת רחלי, "אני מנסה לחשוב אם הייתי אומרת לעצמי 'לכי צעד קדימה עם מה שאת רוצה לעשות'. ללכת על מעשה. כי משהו בי בז לכניעה הזו של בית הכנסת".
"אני מסתכלת על הנערה הזו עם המון חמלה", אומרת חגית, "אני גם גאה בה. אני חושבת שגם היום זו אותה נערה שמנסה לשנות דברים במסגרת האפשר, אני מזהה את עצמי בה גם אם היום אני מסתכלת על התמונות האלה ואומרת שזה נראה כמו איזו כת. הסצנה הזו שראינו של הקריעה של הרב אבינר, שהוא ממשיך עם הברכה, פתאום זורקת אותי לחידון התנ"ך. אני הייתי ממש מתוסכלת מזה שהתקשורת לא מראה את כל מה שקורה, לא היה פייסבוק או ווטסאפ. רק ערוצים 1, 2 ו־10. אני הייתי חננה שהלכה לחידון התנ"ך כל שנה ונזכרתי שזה משודר בשידור חי. זו הייתה הדרך היחידה לקבל זמן מסך. הגנבתי יחד עם חברה שלט 'יהודי לא מגרש יהודי' וכשהגיעה שאלת ראש הממשלה והביאו מיקרופון לשרון, נעמדתי והתחלתי לצעוק 'יהודי לא מגרש יהודי'. מה שהיה מדהים הוא שהמצלמה כל הזמן עברה משרון אליי. שרון מנסה לשדר עסקים כרגיל ושלא מעניין אותו מה קורה, ממשיך לקרוא את השאלה שבצורה אירונית למדי עסקה בקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, ובמקביל הצעקות שלי נמשכות. ופתאום עכשיו, כשראיתי לראשונה את הסצנה של הרב אבינר, אני מבינה שזו אותה סיטואציה. שניהם המשיכו בשלהם, לא משנה מה קורה סביבם".
את עושה השוואה בין הרב אבינר למפקד הגדול של הגירוש?
"זה כמו בבושקה. גם אריאל שרון היה יקיר ההתנחלויות. הוא היה משלנו. אבל בולדוזר הולך לכל הכיוונים. ברגע מסוים זיהיתי את כל הרבנים וההנהגה שהייתה שם עם אותה בולדוזריות. עם אותו ניצול. אז שרון ניצל אותנו כשהיה לו נוח להקים עשרות יישובים על החולות ושלא תהיה המשך התיישבות ערבית, וכשהיה לו נוח הוא הרס. כשלרבנים היה נוח אז זה 'לכו בהמוניכם ותצעדו ותשירו ותתפללו', וברגע לאחר מכן הם הכניסו צלמים, ובבת אחת טוב, נגמר, ביי".
"הביקורת שלך ממש קשה", אומרת מוריה, "ואני מאוד מבינה את המקום שלה, אבל אני לא רואה ככה את הדברים. זה פשוט כמו סוג של אג'נדה שאולי לא קיימת היום, ואולי גם לא הייתה צריכה להיות קיימת אז. זה לא שהם באו ממקום של ניצול או של רוע – הם פשוט לא פעלו נכון. אין לי ספק בזה, אני גם חושבת שניצלו אותנו. אני חושבת שזה היה מתוזמן היטב ומתוסרט היטב. אני לא חושבת שהבן־אדם הכי מוכשר היה יכול לכתוב תסריט כזה. לביים ככה את התפילה הזו. אני כן חושבת שהיה ניצול, שהכניסו ככה את צוותי הצילום ושיתפו ברגעים הכי אינטימיים שלנו. זה מרגיש מציצני. יש משהו מאוד אינטימי בתפילה ופה התחושה הזו היא פי מיליון".
בשלב הזה מתפתח דיון על האתיקה של הצילומים ההם. האם היה ראוי או לא ראוי להכניס לשם מצלמה. "אמרו לנו שלא יצלמו אותנו", אומרת חגית. על דבר אחד כולן מסכימות – "זה פורנו־תפילה" – ועדיין אין הכרעה במועצת החכמות: ראוי או לא. רחלי שולחת אליי מסרים מרוככים יותר לאחר הדיון הלוהט: "אמנם אמרתי שהסרט של רינו צרור הוא פורנוגרפיה, ואני לא אהיה מסוגלת לצפות בו עוד פעם, אבל הוא חשוב. טוב שהתפילה שהייתה שם תועדה, טוב שיש הד לזעקה שבאה מלב הנערות. אם הוא לא היה, זה היה נשכח. הוא מכריח אותי לחזור שוב למה שהדחקתי. והדחקתי רק בגלל שכאב לי. מאוד".
ואני כותבת את המילים ומרגישה את מדקרות הכאב הולמות בי שוב. ושוב העיניים מוצפות דמעות. ושוב הרעד הזה. על מה את בוכה אחרי 15 שנה? על הגוש שנחרב? על מה שנחרב בך? אני מהמרת על וילון מספר שתיים. אבל מה מתחבא מאחוריו אני עדיין מתקשה לפענח.
"אבל אם אני מסתכלת על מה אפשר לתקן ולא על מה שהיה אז", אומרת מוריה, "אני בוחרת להתמקד בנושא של ההנהגה הנשית. הייתה שם הנהגה גברית־רבנית. בית כנסת עם כאלף נשים, ואין נשים מנהיגות, אין מנהיגות רוחניות, אין נשים שמובילות, אין נשים שיכולות להבין לנפש הבנות. הכול נעשה מעל לראש שלנו, הכול נעשה חיצונית לנו. זה בהחלט מה שהוביל אותי להיות מי שאני היום, לחיפוש שלי אחר הנהגה רוחנית נשית".
מה החוט שאת יכולה למשוך מהתפילה הזו אל החיים שלך היום?
"אני לומדת להיות מורת הלכה במדרשת לינדנבאום בתוכנית של חמש שנות לימוד הלכה, ואני חושבת שעד השיחה הזו לא עשיתי את הקישור הישיר. הדבר שהכי חורה וכואב לי בתפילה הזו הוא השורה של הרבנים והגברים שאמרו לנו מה לשיר ומתי להתפלל. ברגע שלא הקשבנו להם ושרנו שירים שמחים והם רצו לדבר, הם פשוט הפכו את השירים לעצובים ואז גרמו לנו לבכות, ואז היה שקט ואפשר היה לדבר. זה היה מתוזמן מעל לראש שלנו, והיו חסרות לנו מאוד נשים שידברו אל הנערות בגובה הלב ולא מעל לראש, אלא מול העיניים. זה משהו שהיה חסר באופן עמוק בציבור הדתי, ולכן אני שמחה היום שיש נשים שמתחילות להיות חלק מהנהגה נשית".
מוריה תעסן־מיכאלי: "אם אני מסתכלת על מה אפשר לתקן ולא על מה שהיה אז, אני בוחרת להתמקד בנושא של ההנהגה הנשית. הייתה שם הנהגה גברית־רבנית"
רחלי שואלת את מוריה אם לדעתה זה היה משנה משהו, והיא משיבה: "כן. אני לא חושבת שאם הייתה שם הנהגה נשית, זה היה נראה ככה. אף אישה לא הייתה גורמת לבנות לבכות ככה ולהגיע למצב נפשי כל כך פסיכוטי".
חגית מציינת שעד לפני כמה שנים הייתה לה השקפה דומה לזו של מוריה. "החזקתי באותה עמדה, שהפתרון הוא שתהיה הנהגה נשית. עד לפני שלוש שנים הייתי ממש מקבילה למוריה בחשיבה ופעילה בתוך החברה הדתית. פעלתי יחד עם פמיניסטיות דתיות כדי להכניס יותר נשים למקומות הנהגה, לחינוך, לרבנות – אבל עם השנים זה הפך למקום של ייאוש. אני מרגישה שכמעט בלתי אפשרי לשנות את המערכת הדתית. אין לי מה לשחק את המשחק. זה לא המשחק שלי יותר".
ומותר בם לנגוע
תמר מספרת על היחס המורכב שלה לבתי כנסת מאז תפילת הנערות: "אני זוכרת אירוע של הימים הנוראים. גרתי בזמנו בבית־אל והסתכלתי ממרום עזרת הנשים על ארון הקודש, ופתאום חזרו אליי כל הזיכרונות. ממש הבזקים. שמעתי פתאום את 'אבינו מלכנו' ו'תפילה לעני', ראיתי איך הטורים של החיילים נכנסים וראיתי את הקריעה, ואני אומרת לעצמי – רגע, אבל את לא שם, את עכשיו בתפילת ראש השנה. פתאום הבנתי שזו הייתה ממש טראומה. היו הרבה שנים של הדחקה. היום אני מגיעה לזה ממקום של חמלה כלפי עצמי על מה שעברתי. הרבה שנים הייתה שם מלחמה פנימית, של כעס ממה שנגרם לנו ועצב מאוד־מאוד גדול. היום יש מקום של השלמה".
כעס כלפי מי?
"כלפי כמה גורמים. גם כלפי ההנהגה הרבנית, גם כלפי המערכת, גם כלפי המדינה – תקופה ארוכה לא יכולתי לראות חיילים. אני זוכרת שהייתי עולה לאוטובוס והרגשתי שהם אשמים בכל הדבר הזה. בסוף הפניתי את הכעס הזה גם כלפי עצמי. הרגשתי בגידה: איך הרשיתי לזה לגעת בי? איך אפשרתי לעצמי להיבגד ככה?"
"הסכמתי לבוא לפה היום כי רציתי לפרק את הטראומה", אומרת רחלי, "רק כי היה לי צורך להגיד – עברו 15 שנים, אני אדם בוגר יותר, הגיע הזמן לגעת בנקודות הקשות. אני חושבת שהציר הזה שבין הדחקה ובין להיות חלק ממשהו הוא הציר שאני רוצה לפרק. את המקום המאופק שהיה לי, שלא נותן לי להיות בפתיחות רגשית, ואת הדיאלוג ביניהם. אותה חוויה קיבעה את יחסי הכוחות בין ההדחקה והפאסון ובין המקום הרגשי שמצליח להיות חלק ממשהו. לא רציתי להיות כמו הבכייניות. לא אמרתי את זה ככה, אבל החוויה הכללית הייתה שאני לא שייכת לזה. ובגלל שזו טראומה גדולה כל כך, בשבילי הרצון לבוא לכאן היה לשמוע נשים נוספות ודרך זה לפרק את העניין. דחפתי את הפרק הזה בחיי עמוק־עמוק. אולי ברגע שאצליח לפרק את החומה הזו, עוד חומות ששמתי לעצמי מאז יצליחו להתפרק. אולי הגיע הזמן לקחת את החוויה הזו של 'זר לא יבין' שאני חווה כל כך הרבה שנים ולומר 'מותר לנסות לתת לזה מילים'.
"בית כנסת עם כאלף נשים, ואין נשים מנהיגות, אין מנהיגות רוחניות, אין נשים שיכולות להבין לנפש הבנות. הכול נעשה מעל לראש שלנו, הכול נעשה חיצונית לנו. זה בהחלט מה שהוביל אותי להיות מי שאני היום, לחיפוש שלי אחר הנהגה רוחנית נשית"
"הייתה חוויה של בדידות. חוויתי משהו שכל כך קרע לי את הלב. למרות שכל כך התנגדתי שיקרע לי את הלב, זה בכל זאת קרה, ואין אף אחד שיבין אותי. כשחזרתי מהגוש, שתי חברות באו לאסוף אותי והרגשתי שאין סיכוי שהן יבינו, שאין לי מה לטרוח בכלל להתחיל לספר להן, כי אין לזה מילים ואין לזה יכולת לעבור. זה הודחק בכל 15 השנים האלו ורציתי לשים לזה סוף. פשוט צריך לשחרר את המחשבה שזר לא יבין זאת, ולנסות לגעת במשהו שהוא בלתי נגיע".
ועכשיו כשנגענו בבלתי נגיע, איך ההרגשה?
"אני לא חושבת שצצה לי תובנה חדשה, אבל נראה לי שעצם הנגיעה זה העניין, לא? את מרגישה שמשהו אחר קרה בך?"
היוצרות מתחלפות. רחלי תפסה את תפקיד המראיינת ואני חושבת שהיא צודקת. הנגיעה זה עצם העניין. "אני יכולה לדבר על זה ולא להתמוטט", אני עונה לה, "באופן כללי אנחנו יודעים לומר שבני אדם נמנעים מסבל וכאב. כאב לנו משהו מאוד, והכנסנו את זה פנימה, אבל הוא עדיין דפק מלמטה. התגובות הרגשיות החזקות שיש לנו לתפילה הזו ולזיכרונות קיימות כי יש משהו שסגרנו עליו, אבל הוא עוד חי. כשיש בשלות לגעת בזה, אז פתאום אפשר לומר: הנה, יש פה כאב גדול, ועברנו דרכו ונגענו בו, ולא מתנו".
