נימואֵה היא בת לשבט של בני פיות שנרדף על ידי מסדר של אבירים אדומים. כדי להציל את בני הפיות מהכחדה היא צריכה למצוא את מרלין, קוסם המלך, ולהעביר אליו חרב מכושפת. בדרך היא תפגוש שכיר־חרב בשם ארתור, ונזירה בשם מורגנה. עשר נקודות אם זיהיתם את השמות, כי אכן מדובר בעיבוד נוסף של אגדת המלך ארתור.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
לא רק אנשי ימין "מסומנים": חמש טענות נגד תאוריית ישראל השנייה
בלדה לפלקטיות ב"תאג"ד": שנאת דתיים במקום דיון אינטילגנטי
נסראללה מנסה להכתיב משוואה שהרמטכ"ל לעולם לא יקבל
"מכשפת" (תרגום לא ברור ל־Cursed) היא עיבוד חדש לאגדה האנגלית שמתהדר בטוויסט עדכני שבו הופכת דווקא נימואה, "גבירת האגם", לגיבורת הסיפור. ויש כאן עוד כמה שינויים בני התקופה – את ארתור מגלם שחקן כהה־עור, נשים אוהבות נשים, ומרלין הקוסם הגדול איבד את כוחות הקסם ומיוסר על ידי עברו.
עלילת העונה נפרשׂת כמו הקדמה לאגדה המוכרת לנו, וככל שהפרקים מתקדמים, נעות איתן גם הדמויות לקראת גורלן הבלתי נמנע. זאת זווית מעניינת, גם אם לא מקורית במיוחד, שיכולה לייצר מתח וסקרנות, בתנאי שהעלילה המקדימה מצליחה להפתיע ולהיות מהנה מספיק מול הסוף הצפוי מראש. הבחירה בנימואה כגיבורה ראשית מתבררת בהחלט כבחירה מצוינת. מסיפור גברי על מי מצליח לשלוף חרב מתוך אבן, הטוויסט הפמיניסטי נוגע ביחסי אב־בת ושייכות מול ייחודיות. בסדרה גם צצות כמה עלילות משנה מעניינות או משעשעות שמוסיפות לה צבע.
הבעיה היא שהעלילה, המבוססת על קומיקס בשם "Cursed" שכתב פרנק מילר ("300", "עיר החטאים"), שהוא גם אחד מהיוצרים כאן, פשוט לא מצליחה לברוח מקלישאות ז'אנר פשוטות. החרב המכושפת היא דוגמה קלאסית לקלישאה כזאת. חפץ מכושף בעל עוצמה אדירה שכולם רוצים להשיג אבל יכול להשחית את מי שנושא אותו – אתם יודעים שראינו את "שר הטבעות", כן?
חוסר האחידות נמשך גם בטון של הסדרה. מצד אחד מדובר בעלילת מסע־התבגרות קלאסית של נערה צעירה המגלה את כוחותיה. מצד שני, הסדרה מתעקשת להיות בוגרת ורצינית ולהראות עריפת ראשים, צליבה ושריפה של אנשים חיים בצורה גרפית. אל הבלגן מצטרפים גם מעברוני האנימציה בין הסצנות בסדרה – הם אמנם אמנותיים ומהדהדים את הקומיקס, אבל גם מנותקים מההקשר הרגשי של הסדרה ומבלבלים יותר משהם מעוררי ציפייה.
הדבר שבו הסדרה מצטיינת באופן מוחלט הוא ההפקה. מדובר בהפקה מושקעת ורחבה, עם סטים מרהיבים, תלבושות ואיפור נהדרים ונופים עוצרי נשימה. גם השחקנים עושים בסך הכול עבודה טובה. גוסטב סקארסגארד ("ויקינגים") מרשים בתפקיד מרלין, ואחראי על כמה מהסצנות המצחיקות וגם הנוגעות־ללב בסדרה, אבל גם קתרין לנגפורד ("13 סיבות") ודבון טרל ("בארי") די משכנעים בדמויות נימואה וארתור, בהתאמה.
אפשר לומר שכמו "המכשף" (עוד תרגום לא ברור, ל־Witcher) שיצאה לא מזמן גם היא בנטפליקס, "מכשפת" מצטרפת לגל ההתלהבות מסדרות פנטזיה בעקבות "משחקי הכס". רק ש"המכשף", למרות בעיותיה, הייתה לפחות בעלת טון ברור והביאה למסך סיפור שטרם קיבל עיבוד, ולכן הצדיקה את עצמה. "מכשפת" היא אמנם סדרה מרהיבה, אבל היא משאירה את הצופה בה מתוסכל. היא נאיבית מכדי להיות רצינית, אבל אלימה ובוטה מכדי להיות אגדה מתוקה לכל המשפחה. כל זה בסיפור שכבר ראינו גרסאות רבות שלו בעבר. למרות שהסדרה לא רעה לצפיית בינג', אי אפשר לקנות את הצופים רק בתקציב לצילום, בתלבושות ובשחקנים טובים, או אפילו בטוויסט פמיניסטי. מגיע להם קצת יותר מזה.
מכשפת, נטפליקס, שלושה כוכבים
