כשאבא נולד היה אביו, ר' שמעון רוכמן, בן שבעים. אבא נוצר כפלא. נראה היה שר' שמעון לא יותיר בן אחריו. שתי הנשים שנשא מתו עליו, וכן שני בניו, וכשלא נשאר מי שיאמר עליו קדיש, הוא נשא לו לאישה את רבקה בלומה, את רבקה בלימה התלויה על בלימה, היא סבתי רבקה'לה ששמי כשמה. רבקה'לה הייתה אלמנה, אם לבן אדום שיער, מאיר. כשלְקחה ר' שמעון רוכמן אליו אמר לה, ואולי לחש באוזנה, אם תביאי לי בן זכר אמלא את מיטתך במטבעות זהב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נקודת מבט לתרבות השכול בישראל
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
– לתקן את השבר: גישתו התלמודית של רב יהודה
אבא נוצר כנגד הסיכויים, ושנתיים אחרי היוולדו, כשהיה אביו בן שבעים ושתיים, נולדה לאבא אחות, מרים, שאני קרויה גם בשמה.
כנגד הסיכויים. האם כל הַיֵּש מופעל מכוח הַמִּנֶגֶד, נוצר כהתנגדות למשהו, וככל שהמנֶגד הניצב ממול חזק יותר, כך מתחזק גם כוח החיות של היצירה?
אבא נולד כשאביו, ר' שמעון רוכמן, היה בן שבעים.
גם אני נולדתי כנגד הסיכויים. הוריי נישאו בגטו, שלושה חודשים לפני שעלתה כל עירם בעשן. עשר שנים מאוחר יותר נולדתי אני, ילדתם הראשונה. נולדתי למעלה משבע שנים אחרי שהרופאים בישרו לאבי, שחלה לאחר שיצא מהמחבוא בשחפת מפושטת, שנותרו לו רק כמה ימים, או לכל היותר שבועות אחדים, לחיות. נולדתי כשרבקה ומרים, האם ובתה שבשמותיהן נקראתי, ועִמן כל העולם הסובב אותן, כבר נִדְמו כבדותא, או כאגדה. האם נולדתי כְּיֵשׁ מִיֵּשׁ, או כיש מאין?
*
כשנחשפה השחפת של אבא במחנה מיידנק, מיד אחרי השחרור, הוא הובא לבית חולים בלובלין. עמוד השִדרה שלו היה נגוע, הוא לא היה יכול ללכת או לעמוד, כשאמר פתאום לאמא, אסתֵּרְ'ל, מוכרחים לצאת מכאן. איך נוכל? התרעמה אמא. אבא ירד בזחילה מהמיטה, זחל על ארבע אל הקומה שמתחת, כשאמא מדדה אחריו בדרך החוצה, אל הרחוב.
באותו לילה נכנסו פרטיזנים פולנים לבית החולים והרגו את כל החולים היהודים שאושפזו שם.
*
אבא אמר, אם נגזר שעל העם היהודי תיפול שואה בימיי, לא הייתי בוחר להיות בשעה כזאת אלא אִתו, לא בשום מקום מרוחק ממנו.
*
זמן קצר אחרי שנמלטו מבית החולים, מצאו להם אבא ואמא חדר בלובלין. אבא שכב במיטה ללא יכולת לזוז, כשאמא הלכה לרופאה יהודייה מבין הניצולים להתייעץ אִתה בנוגע אליו. הרופאה אמרה לה, לאמא, תראי, נשארו לו רק כמה ימים, או לכל היותר כמה שבועות. אין לך למה לקוות. זה אבוד. את אדם צעיר, אמרה לה, יהיה לך קשה, אבל תתגברי. כל החיים לפנייך. אמא חששה לחזור הביתה, וכשעמדה מחוץ לדלת ובכתה שמע אותה אבא בוכה וביקש ממנה להיכנס.
אין ספק שאת בוכה, אמר לה, כי היית עכשיו אצל הרופאה והיא אמרה לך שאין לי סיכוי. מה היא יודעת? מול המיטה שעליה שכב אבא תלויה הייתה מראה גדולה. הוא הביט בהשתקפותו בראי ואמר, את רואה, אסתר'ל, הִנה אני רוצה להזיז את הראש ימינה, ומזיז. אני רוצה להזיז אותו שמאלה, ומזיז. אני רוצה להרים את הידיים, ומרים. אני רוצה לחיות, ואני אחיה.
*
רפרוף מהיר על אחדים מבאי הבית.
הצייר מרדכי ארדון, שנהג להגיע אלינו עם אהובתו המשוררת ריקודה פוטש ולספר ליהושע ולי שהקרחת שלו משמשת שדה תעופה לזבובים. הסופר שלמה צמח, אצילי וגבה מצח, איש העלייה השנייה. יהודה יערי, איש מצומצם אל עצמו ועמוק, שעלה בעלייה השלישית והעלה את סיפוריה על הכתב, והוא שהעתיק את המילה "קיבוץ" ממפגשי סוד של חסידות ברסלב לממשות על פני האדמה.
משכונת עין התכלת שבנתניה נהג להגיע אלינו גלף העץ צבי טברדז'בו, איש כהה ומוצק, שהביא איתו משנות המחנה הסובייטי בקמצ'טקה אישה נכרייה, גרומה, בהירה. לעתים, כשנשאר ללון בביתנו, היה צועק בשנתו וההורים היו רוכנים אליו, מנסים להעירו, לוחשים אליו בחיבה, הֶרְשָׁלֶה, הֶרְשָׁלֶה. טברדז'בו ידע להקרין על הקיר צלליות מופלאות של כלבים נובחים, של איילות בתנועה, של פילים ושל ג'ירפות, כמו גם של קנדי וחרושצ'וב שמתווכחים, וכשסובב את כפות ידיו על פיו הפיק מפיו את השריקות והציוצים של כל ציפורי העולם.
*
גם כשכבר היה בביתנו טלפון, לא נהגו האנשים בימים ההם להתקשר לפני שבאו לבקר. מי שרצה לבוא פשוט דפק על הדלת ונכנס. בבית היו כמעט תמיד אורחים. הבאים ישבו בכיסאות המרופדים מסביב לשולחן הגדול, שולחן שלא נועד לאכילה דווקא; הוא היה מרחב של חיים, וגם כשהיו על גביו ספלי תה וקפה ועוגות שאפתה אמא, או תבשילים שבישלה, היו המילים, שנאמרו ברכות או בסערה, ולפעמים בשתיהן גם יחד, עוגן המתרחש. השיחות, גם כשנועדו לתאר דברים, לספר סיפור, לבטא עמדה בנושא אקטואלי כלשהו, היו באוזניי תמיד יותר ניגון מאשר אמירה, כי הבית שלנו התקיים על ניגון.
