היום, יום רביעי, 17 בפברואר 1943, מלאו שנים עשר שבועות להימצאותנו במחבוא, כאן אצל פֶלֶק. שנים עשר שבועות הם שמונים וארבעה ימים, ואם איני טועה – 2016 שעות, כך מעלה חשבוני. כולנו מודדים עכשיו בלי הפסק את הזמן, מחשבים אפילו את הדקות ואת השניות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
– האם נמצאה הדרך לגשר בין יהודים ברחבי בעולם?
– תשעה באב וקורונה: מי פטור מצום והאם מותר לחטא ידיים?
משבאנו הנה, מייד החביאנו פֶלֶק בביתו. בלילה הקמנו קיר משנה, והרינו בפנים. הקיר סמוך מאוד לחברו, והמחבוא צר מאוד וארוך. אין כל אפשרות לשבת – אנחנו עומדים שכם אל שכם זה ליד זה. כולנו – פנינו אל הקיר. גם להסתובב אין כל אפשרות. אנו עומדים דומם, כתפינו מתוחות וידינו מורדות, כשורה של חיילים. גם חשוך כאן וכמעט שאיננו רואים זה את זה; אין לו, לאור היום, מהיכן לחרוג ולבוא. פעם אחת חרה לי מאוד על כך וביקשתי דווקא למצוא חרך כלשהו. חיפשתי, חיפשתי, עד שמצאתי לבסוף, על המחיצה למעלה, עיגול קטנטן, בהיר. סיפרתי על כך לחבריי, וכולנו התבוננו בעיגול האור הקטן והגענו לכלל מסקנה שאמנם ברכת שלום מן השמש היא. חשתי עצמי מאושר, ראשית – משום שחיפושיי עלו יפה, מצאתי משהו וכולנו נהנינו מזה, ושנית – משמע שאנחנו לא בודדים כל כך, השמש פוקדת אותנו במקצת.
אנחנו עומדים פה, כאמור, דבוקים ולחוצים. לעיתים קרובות אנו משעינים את ראשינו על המחיצה. המצח מתחכך בקרשים, ובראש צפים ועולים זיכרונות שונים. חרש חרש אנחנו מוסרים זה לזה את השמור בליבנו. אנו לוחשים זה לתוך אוזנו של זה, ולעיתים קרובות סוד השיח החרישי הזה שבינינו משתלהב. פעם העיר אחד מאיתנו שאנו עומדים כשפנינו מזרחה, ומעין סמל יש בכך – בכל שחר השמש זורחת קודם כל עלינו, ופנינו אל ארץ ישראל, ושם צפוי לנו עתיד, אם יעזור האל ונישאר בחיים. יתר על כן – חזית המזרח. שם הכול כשורה עכשיו. הרוסים כבר מתקרבים אלינו, ועומדים במרחק של אלף ושמונה מאות קילומטר מאיתנו. אם יבואו, יבוטל ממילא גזר המיתה שמרחף על ראשינו.
כאן התחלנו לערוך תוכניות. השיחה נסבה על ארץ ישראל. אפרים סבור כי בארץ ישראל ינץ עם יהודי מחודש. אנחנו מצווים לאמץ את רצוננו להישאר בחיים – ואחר כך נעביר עצמנו ונשתול עצמנו שם ונכה שורש. כעבור שעה קלה תקפני עצב – הרי השורשים נעקרו כליל, ומי יודע אם הענף, אפילו בארץ ישראל, יוכל להיקלט ולשוב ולפרוח. לאט לאט נשתתקנו. לכלל הסכמה לא הגענו. מכל מקום הגענו למסקנה כי יש לנו ייעוד, וזה הפיח בנו מעט עוז.
כמה מכרים יש לו לאדם? לא לכל אדם אותו מספר של מכרים. ההבדל גדול מאוד. אני, בעשרים וחמש שנות חיי, עדיין היו לי לפני כמה חודשים רבבות אחדות של מכרים.
כמובן, לא כל היכרות שווה. יש חברים, יש עמיתים, יש ידידי נפש וידידים סתם, יש בני משפחה ושארי בשר, מהם קרובים מאוד ומהם רחוקים. יש מכרים של ברכת שלום בלבד, יש אנשים שנזדמנת עימם פעם אחת ואנשים שנזדמנת עימם כמה פעמים. יש מכרים של ראייה בלבד, של שמיעה בלבד, של מגורים בעיר אחת. ויש גם שונאים, גם אלה הם מכרים, שהרי אתה מכיר אותם.
המכרים הם שנותנים טעם לחייו של אדם. למענם הוא חי, למענם הוא יוצר, בשבילם הוא עושה מעשים טובים, בגללם הוא גונב וגוזל, לפניהם הוא מתפאר ומפניהם הוא מתבייש וירא, מפניהם הוא נמנע מלעשות עוול.
אללי, אלוהים, אנחנו חמשתנו כולנו כאדם אחד. נשארנו ללא מכרים וללא קרובים – כילד, אבל לא – ילד הרי יש לו הורים, אחיות ואחים, שארי בשר, ואנחנו – וגם על זה תודה לאל – אין לנו אלא את עצמנו בלבד. יש לנו אולי גם מספר מועט של מכרים, שאפשר למנותם באצבעות, בחוץ לארץ, אבל מי יודע אם הם חיים? הרי עת מלחמה עתה!
כל מכרינו הם נחלת העבר. כן, זו אמת! ההורים, בני המשפחה, הקרובים וכל אותם האנשים שהכרת. ואולי כלוא לו אי־שם, באיזשהו חור, מכר שלך, כפי שאתה כלוא כאן, וגם הוא אינו יודע שעודך חי, כשם שאתה אינך יודע שהוא עודו חי.
אבל הרי אין זו אמת – הינה פֶלֶק, פֶלקוֹבָה אשתו, ואחותו של פֶלֶק – הצ'וֹטקֶה, אולם אלה – מכרים חדשים הם. מן המכרים הקודמים לא נשאר בחיים איש.
*
בכפר פשט עתה מקח וממכר בחפציהם של יהודים, על חורבותיהן של הערים היהודיות צץ ופרח המסחר הזה. קונים ומוכרים, מסרסרים ומתווכים. כל הבתים מלאים וגדושים בחפצים שנבוזו בעת חיסול הגטאות. מייד למחרת הוצאתם והריגתם של היהודים, פשטו בגטאות המפורצים אלפי איכרים, בהם נשים וטף, סוחבים כל מה שביכולתם לסחוב, מובילים לבתיהם מאות עגלות עמוסות רכוש ומיטלטלים של יהודים, ואת מה שנשאר – קנו אחר כך בחצי חינם מידיהם של הגרמנים, בשעת המכירה הכללית של "הדברים המשומשים" של היהודים. מצוד נערך על אותם מתי מספר מבין היהודים שביקשו מסתור ונִתעו לתוך הכפרים, לתוך היערות.
רצחו אותם והפשיטו את נעליהם ואת מלבושיהם. הכפר נתעורר לחיים. הבתים גדושים ברהיטים, בכלי בית, בבגדים ובכלי מיטה, פשוט אין היכן להניח את כל זה. מחפשים קונים, אבל קשה למצוא בעלנים לכול. את הנאים שברהיטים מבקעים להסקה. מן המלבושים חוזרים ומתקינים מלבושים חדשים. ישנים תחת שלוש כסתות, על שישה כרים ועל ארבעה מזרנים. סבתות ישישות מתהדרות בשמלות ססגוניות של נערות ואיכרים מתקשטים בחלוקים, בקפוטות קצוצות של ימות החול ובמעילי משי חסידיים של יום השבת. ראשי פשתן של תינוקות כפריים מזדקרים מתוך עגלות ילדים עירוניות שכילות של משי להן, נערות איכרים לובשות חולצות וחצאיות הדורות שהותקנו מטליתות, כובעי פאר שהותקנו ממגבעות קטיפה, צווארוני פרווה שהותקנו משטריימלים של עשירים ושל עניים. שולחנותיהם של איכרים מקושטים בגביעי קידוש של כסף, בקופסאות בשמים, ומזנוניהם – בגלילי עץ חיים, ביָדוֹת של כסף ובפמוטות של שבת.
הרוח משיבה עתה על פני הכפרים אלפי דפים מתוך חומשים, גמרות, חיבורי מפרשים, ספרי מוסר וחסידות, ספרי צאינה וראינה, סיפורי מעשיות, ספרות יהודית קלאסית וחדישה, ספרי מדע ופילוסופיה – בתי הכיסאות גדושים בהם. בחנויות מוכרים נייר פסולת בפודים, בקילוגרמים. עוטפים ב"שמות" כל מיני מזונות – בשר חזיר, דגים מלוחים. מכריכות העור מתקינים מיני תיקים וארנקים.
*
בשדות שמסביב שקט. האיכרים שוכבים עייפים במיטותיהם, וגם הנתיב לצד האסם נרדם לו, שרוע בין שדות הבר. אין נפש חיה דורכת ופוסעת עליו. השמיים מתקשרים כהות עגמומית, עננות קלות נחפזות בהם, להיכנס בשערי השמיים לפני שייסגרו. גם שם מתכוננים כבר ללילה. כולם יירדמו עוד מעט. גם אותם אנשים שגזלו ורצחו עייפים עכשיו, והשומרים שלמעלה כבר פורשים על החלונות והשערים התכולים־בהירים יריעות כהות. אנחנו חשים בודדים ועזובים, הלילה עוטף אותנו. החלל מלא במיליוני נשמות מרחפות, נשמות של קהילות ישראל שלמות, של אימהות וילדים שאינם יודעים לאן נעלמו גופיהם.
