"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהייתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אמה. כנראה נראתה חמודה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'". במילים אלו נפתח הספר פיטר פן (בתרגומה של גילי בר הלל־סמו). משאלה דומה נשמעת בפתח המחזה "הילד חולם" מאת חנוך לוין. זוג הורים מביטים בבנם הישן והאם מתפללת "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם". אך בניגוד לג'יימס מתיו ברי, מחבר פיטר פן שברא את ארץ לעולם לא, שבה אפשר להגשים לפחות באופן זמני את המשאלה, חנוך לוין לא מרחם על ילדי הגן ותוך דקות מפתיחת ההצגה שופך לתוך חדר השינה שלו את העולם על כל זוועותיו. מהר מאוד יהפוך הילד ליתום מאב ויֵצא עם אמו למסע פליטות מייאש.
בימים אלו עולה ההצגה בהפקה מחודשת לראשונה מאז הועלתה בשנת 1993 בשיתוף פעולה של הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל (היא הועלתה כאופרה בשנת 2010). ההפקה המקורית התקבעה כמיתולוגיה מקומית, הצגה עזת מבע, עם ארבעים דמויות, 34 שחקנים וחמש זמרות, שהדיה נגעו גם במי שכמוני לא ראה את ההצגה המקורית. אגב, קטעים ממנה ניתן לראות בסדרה התיעודית המומלצת "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם" על המחזאי והבמאי לוין, שזמינה לצפייה ביוטיוב. במאי ההצגה הנוכחית, עמרי ניצן, בחר (או נאלץ) לצמצם את ממדי ההפקה. צפיתי בה באולם השני בגודלו בתיאטרון הקאמרי עם עשרים שחקנים (עדיין לא מעט) וקיצוץ קל בטקסט.
נדמה שכובד ההפקה המקורית ישב על כתפיו של ניצן ובמקום לאמץ את ההחלטה ליצור הפקה קטנה יותר, הוא ניסה לקשט ולהעשיר את ההצגה באלמנטים עודפים. כך לדוגמה, חבורת הפליטים על הספינה מזמרת מנגינה מקסימה בפני עצמה בזמן המונולוג של "המקנא בחיים", אך מפריעה ליהנות מהטקסט הנהדר. המושל מוצג כחליפה שממנה מבצבץ מגפון, דימוי יפהפה אך לא מדויק, המושך תשומת לב אך לא מעניק ערך מוסף לטקסט או להצגה. לעומת זאת בפרק הרביעי של ההצגה לדוגמה, כשהבמה מתרוקנת וממלאים אותה ילדים במשחקיהם, ניצן יוצר תמונה נפלאה מגוף השחקנים והכוריאוגרפיה שלהם ומדגים כי פחות זה יותר.
בצוות השחקנים הגדול מתבלטים לטובה נורמן עיסא המצוין, רות אסרסאי, שלומי אברהם, ואושרה אינגדשט. את האם ובנה מגלמות אולה שור־סלקטר ונעמה שטרית. אך בכל מקרה שווה ללכת להצגה, שכן החוויה של מפגש על הבמה עם הטקסט הנהדר של לוין מביס גם את חוסר הדיוק של ההפקה.
הילד חולם, הקאמרי והבימה
