ליגת ה־NBA חזרה בסוף השבוע בשעה טובה לפעילות, ארבעה חודשים וחצי לאחר שהושבתה בעקבות משבר הקורונה. לפני שבועות אחדים הגיעו 22 מתוך 30 קבוצות הליגה למתחם דיסניוורלד בפלורידה, שם נמצאים השחקנים ואנשי המקצוע בסגר מוחלט. כל קבוצה תקיים שמונה משחקים, ובסיומם יחל הפלייאוף. "למרות שנוצרה מחלוקת האם נכון להחזיר את הליגה בצורה הזאת, ובימים שאמריקה מתמודדת עם הרבה בעיות וקשיים, אני חושב שזה נכון כי מבחינתי יש משהו מרפא בצפייה בכדורסל, משהו שגורם לך להרגיש טוב יותר", אומר ויל ביינום, הקומבו־גארד האמריקני בן ה־37, לו ותק של שמונה עונות בליגה הטובה בעולם, לצד הרפתקה בת שנתיים במדי מכבי תל־אביב בשלבים מוקדמים של הקריירה המקצוענית שלו. "ברגע שהחליטו שהליגה חוזרת, היה חשוב מאוד שהשחקנים יכינו את עצמם מבחינה פיזית ומנטלית, כדי שיהיו בריאים וחזקים לקראת המאמץ הגדול שמצפה להם. אחרי ההחלטה יצרתי קשר עם כריס פול, שאני מכיר מימיי בקולג'. היום הוא חבר באיגוד השחקנים והיה לי חשוב להעביר לו מידע חיוני שיש לי בנוגע לחוסמי קרינה שיכולים לסייע לשחקנים בבידוד, ויטמינים ותזונה בריאה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– געגועים לפעם: כשהקיבוץ עוד היה קיבוץ
– דתיים? אתם לא רצויים בהר הבית
– המירוץ לבית הלבן: מה טראמפ יאמר למצביעים
ביינום לא נבחר בדראפט 2005, שאליו ניגש עם סיום לימודיו. הוא קיבל חוזה בבוסטון, ששחררה אותו מהסגל במהלך מחנה האימונים הסופי לקראת תחילת העונה. אחרי תקופה קצרה בליגת הפיתוח המשנית הוא השלים את העונה בגולדן־סטייט, לפני שיצא להרפתקה האירופית שלו, שבסיומה שיחק במשך שש עונות רצופות בדטרויט פיסטונס. העונה הטובה ביותר שלו הייתה השנייה, 2009/10, שאותה סיים עם 10 נקודות ו־4.5 אסיסטים בממוצע לערב. "השנים האלה היו טובות עבורי, למרות שחלק מהן לא היו פשוטות עבור המועדון, שהחליף הרבה מאמנים, שינה שיטות וניסה להתאושש ולבנות את עצמו מחדש", הוא נזכר, "ג'ו דומארס, שכיכב בעבר במועדון וניהל אותו כשהגעתי, היה לראשון בליגה שבאמת הבין אותי ונתן לי הזדמנות. אהבתי להפוך לגורם משפיע על הקבוצה והמערכת. אף פעם לא הצבתי את הקריירה שלי לפני המועדון ותמיד הרגשתי שאני מייצג אותו. אני חושב שדומארס הבין את זה וכיבד אותי מאוד. הוא היה כמו דמות אב בשבילי ואנחנו בקשר עד היום".
אחרי שסיים את דרכו בדטרויט, שיחק ביינום תקופה קצרה בוושינגטון, וכבר כמה שנים שהוא מצפה לטלפון שיקרא לו לשוב. "אני ממשיך לעבוד קשה מדי יום, נמצא בכושר נהדר ואם הייתי מקבל הזדמנות, הייתי יכול לשחק היום ב־NBA ולתרום בלי שום בעיה", הוא אומר, "מבחינתי יש לי את כל מה שצריך, רק שיש אנשים שצריכים לעשות את שיעורי הבית שלהם. אני לא בן אדם שירדוף אחרי משהו, אבל מבחינתי אין שום היגיון בכך שאני כרגע לא נמצא בשום מסגרת שקשורה ל־NBA, מסגרת שבה אוכל לתת לאחרים את כל הידע שרכשתי. אם הם לא מבינים את זה, זו בעיה שלהם. אני עדיין מקווה לחזור אבל אף פעם אי אפשר לדעת".
אחת הסיבות לכך ששחקנים בגילו של ביינום פחות מבוקשים בליגה היא הסכם שנחתם לפני שנים אחדות מול ארגון השחקנים, שמבטיח לשחקן בגילו שני מיליון דולר מינימום, מול חצי מיליון בלבד לשחקן צעיר. "ההסכמים לא נחתמו כדי לפגוע במישהו, זה היה חלק מהתפתחות של דברים, אבל כרגע הם לא עובדים עבור שחקנים בגילי", הוא מסביר.
אם הייתי מקבל הזדמנות, הייתי יכול לשחק היום ב־NBA ולתרום בלי שום בעיה, רק שיש אנשים שצריכים לעשות את שיעורי הבית שלהם. מבחינתי אין היגיון בכך שאני כרגע לא נמצא בשום מסגרת שקשורה לליגה"
נשמע שאתה מתוסכל מאוד מהמצב.
"הטעות של הקבוצות היא שברגע שאתה מוותר על השחקנים הוותיקים, אתה מוותר על הרבה ניסיון וידע חיוני בחדרי ההלבשה. אנחנו נותנים את האקסטרה שמאמן לא יכול לתת; למשל לשבת בארוחת ערב של הקבוצה ליד שחקן צעיר ולהסביר לו איך לאכול נכון, או איך לחלק את הזמן שלו כמו שצריך. אין מחיר לדבר הזה. בכל שנה נכנסים לליגה המון צעירים מוכשרים עם הרבה פוטנציאל, אבל אין להם עדיין אופי מגובש. חייבים לפתח אותם נכון כדי לממש את הפוטנציאל. שחקנים ותיקים יודעים איך לנצח, איך לשפר את השחקן ולעזור לו להתפתח, והפקטור הזה חסר עכשיו בקבוצות בליגה. בעיה נוספת היא שבכל עונת NBA יש אולי עשר קבוצות שמנסות לנצח בכל מחיר, בעוד האחרות מנסות להוציא פחות, נמצאות בתהליך בנייה ושואפות למיקום טוב בדראפט".
לפחד בכל יום
פגשתי את ביינום כבר בקיץ החולף בברוקלין, בברקליס סנטר, שם שיחק במסגרת ליגת ה־BIG3, ליגת קיץ נודדת שבה שחקני NBA לשעבר מתחרים במשחקים של שלושה מול שלושה. ביינום שיחק בקבוצת Bivouac והציג יכולת וירטואוזית, שהחזירה אותו אפילו לכותרות באתרי הספורט בישראל לאחר ששבר את שיא הנקודות בליגה. זה קרה כשהוא חזר לביתו בשיקגו וקלע 33 נקודות בניצחון קבוצתו 42:51 על קבוצת Killer 3s. "זו הייתה חוויה נהדרת וקלה עבורי, לשחק בליגה הזו, כי בניגוד לרבים אחרים שם אני עדיין משחק בכל יום והצגתי יכולת טובה. לצערי הליגה בוטלה השנה בגלל הקורונה", הוא אומר.
ביינום נולד בשיקגו, אילינוי, בתחילת ינואר 1983. "גדלתי בעיר קשוחה מאוד, בסביבה שעברה הרבה שינויים ובימים שבהם רבים השתמשו בסמים קשים, מה שהרס לחלוטין את האווירה בעיר והשפיע קשות על משפחות רבות ועל המדינה כולה", הוא מספר, "זה יצר מציאות שכולם כאן ממש מחוברים אחד לשני, ואם יש מישהו שמחפש ליצור איתי קשר, הוא ימצא מישהו שמכיר אותי ויגיע אליי".
ביינום, שמתנשא לגובה של 1.83 מטר, החל לשחק כדורסל באופן מסודר בתיכון מקומי, הפך במהירות לכוכב הקבוצה והשיג מספרים נהדרים. "כשהייתי בתיכון מייקל ג'ורדן עדיין היה שחקן פעיל. בקיץ הוא ושחקנים כמו ג'מאל קרופורד היו באים להתאמן עם טים גרובר, שנחשב לאחד ממאמני האתלטים הטובים בעולם ואימן גם אותי. הייתי יושב ורואה אותם משחקים משחק אחרי משחק, עד שנתנו לי לשחק איתם במשחק אחרון", הוא נזכר, "נהניתי לראות עכשיו את הסדרה על ג'ורדן, 'הריקוד האחרון'. אח שלי היה אובססיבי לגביו, ובשל העובדה שגדלנו בשיקגו הכרתי את רוב הסיפורים, אבל אהבתי לראות את הצד האחר שלו נחשף. אנשים לא מבינים עד כמה אתה צריך להיות קשוח מנטלית כדי לעשות את מה שהוא עשה, יום אחרי יום במשך שנים. אין דרך אחת נכונה לעשות את זה, אצל ג'ורדן רואים גרסה אחת שמובילה למצוינות, בעוד לארי בירד עשה את זה בדרך אחרת ומג'יק ג'ונסון ולברון עשו את זה בדרכם. יש הרבה דרכים לשחק את המשחק בצורה הטובה ביותר, יש הרבה מה ללמוד מכל אחד מהם, ואתה צריך לבנות לעצמך את הדרך שלך".
ההצלחה בתיכון הובילה את אוניברסיטת אריזונה להציע לו מלגת לימודים, וביינום החל לשחק בליגת המכללות כרכז מחליף בשנת 2001. שנה וחצי לאחר מכן, בעקבות מחלת אמו רוז, הוא החליט לעבור לג'ורג'יה טק, כדי לאפשר לה לראות אותו משחק. בעונה הראשונה בג'ורג'יה הוא העפיל איתה עד לגמר טורניר ה־NCAA היוקרתי, שם הפסידה הקבוצה לקונטיקט של המאמן ג'ים קלהון. בעונתו השנייה, שהסתיימה הפעם כבר בסיבוב השני של טורניר המכללות, הוא הציג יכולת נהדרת.
במקביל להתפתחות המקצועית שלו, בכל פעם שחזר לשיקגו נאלץ ביינום להתמודד עם מציאות קשה ומוכרת. "בכל פעם שחזרתי הביתה מהקולג' ואחר כך מה־NBA, הייתי נוהג בעיר במכונית יפה שהייתה ברשותי, וכשהייתי מגיע למרכז העיר, שוטרים היו עוצרים אותי שוב ושוב בלי שום סיבה. הם היו משכיבים אותי על הרצפה, עושים לי חיפוש ומציקים לי בלי שעשיתי כלום. אז לא היו טלפונים חכמים ואנשים לא צילמו ולא הקליטו", הוא מספר בצער, "מאז שהייתי ילד הייתי צריך להתמודד עם גילויי גזענות. כשהייתי קטן ראיתי סרטים על הנושא ושמעתי שמדברים על זה בבית הספר, אבל לא ידעתי במה מדובר. בגיל 10־11 התחלתי לחוות את זה בעצמי בכל מקום וכל הזמן. אחרי כל מקרה כזה תמיד ניסיתי ללכת קדימה, אבל זה כמו פוסט־טראומה, אתה יודע שזה קרה ואתה לא יודע אם בפעם הבאה תצא מזה חי. זה תמיד נמצא שם בראש, אולי זה היום האחרון שלי. זו לא דרך אנושית לחיות בה. לחשוב היום שזו הייתה המציאות שלי בגילים צעירים כל כך, זה פשוט עצוב ומפחיד".
איך בכל זאת חיים בתוך מציאות כזאת?
"בשלב מסוים, בגלל שראיתי את זה כל כך הרבה באופן יומיומי, התחלתי לפתח לזה חסינות. השאלה הייתה תמיד מה אפשר לעשות כדי לחיות עם זה ולהתאים את עצמי למה שקורה. זה לא פשוט. ראיתי בשיקגו לאורך השנים הרבה אנשים שנפגעו מאלימות משטרתית, הרבה לפני שרצחו את ג'ורג' פלויד. זה הוביל אותי לעשות היום הכול כדי שהילדים שלי יגדלו באווירה הטובה ביותר, בסביבה בטוחה ואיכותית עם אנרגיות טובות סביבם. חשוב לי לחיות בנחת ובביטחון עם המשפחה שלי".
אתה מאמין שיש סיכוי שכל זה ישתנה?
"יש הרבה חוקים ודרכי התנהלות שחייבים להשתנות, בעיקר בתוך הקהילות עצמן. אנשי השיטור חייבים להכיר את המנטליות של מי שהם עובדים מולם כדי לדעת איך לפעול ברגעי משבר – בטח כשהמפגש הוא בין מישהו שמפחד מראש ותוהה אם הוא יחיה בסוף היום או יצליח להגיע הביתה, ומולו שוטר שגם לו ישנם הפחדים והחששות שלו. לפעמים נדמה שהגיון בריא יפתור הכול אבל זה לא עובד ככה, צריך לבנות משהו מוצק מאחורי כל זה".
יום הולדת במעצר
בגיל 23, לאחר עונת בכורה קצרה בת 15 משחקים בגולדן־סטייט, יצא ביינום להרפתקה הראשונה מחוץ לארצות־הברית כשחתם במכבי תל־אביב, שאותה אימן אז נבן ספאחיה בקדנציה הראשונה שלו בצהוב. "זה היה שינוי גדול עבורי, חוויה מדהימה שבסופו של דבר שינתה את חיי והפכה אותי לכדורסלן טוב יותר", הוא אומר, "הדבר הראשון שאני זוכר זו האהבה מהאוהדים, שהרגשתי אותה מהשנייה שבה דרכתי בישראל. הם היו מלאי תשוקה ואהבה למשחק, והתחברו מאוד לסגנון המשחק שלי ולעובדה שבכל רגע נתון אני נותן את כל מה שיש לי. התאהבתי בישראל במהירות והיה לי נוח שם. השחקנים, הצוות המקצועי וההנהלה היו טובים אליי מאוד, ומבחינתי תל־אביב זה אחד המקומות הכי רגועים שהייתי בהם עד היום. אהבתי את העובדה שיש במכבי לחץ לנצח בכל עונה, זה בדיוק מה שחיפשתי".
מעולם לא פרשתי באופן רשמי ואין לי שום סיבה לפרוש. אני בכושר הכי טוב שהייתי בו, עובד קשה בכל יום ולמזלי מעולם לא סבלתי מפציעה קשה. הפסקתי לאכול בשר לפני שבע שנים, ואני מתנהל נכון מבחינת תזונה והרגלי עבודה"
ביינום הגיע למכבי אחרי תקופת זוהר של שלוש עונות שבהן הגיעה לגמר היורוליג, כולל זכייה במפעל האירופי פעמיים ברציפות. בשנה הראשונה שלו במכבי הוא זכה באליפות המדינה בקושי רב, והגיע לשלב שמונה הגדולות ביורוליג. בעונה השנייה הוביל את הקבוצה לגמר היורוליג, אך היה שותף להפסד בגמר ולאיבוד התואר המקומי להפועל חולון.
"כשהגעתי מה־NBA הייתי בטוח שמיד אשלוט בקבוצה ובליגה, אבל פגשתי שחקנים עם איי־קיו גבוה והם לימדו אותי איך לשחק את המשחק בצורה הנכונה", הוא מודה, "השנים במכבי עזרו לי לשייף את המשחק שלי במקומות שהיו זקוקים עדיין לשיפור. הם אפשרו לי להיות אני, לעשות טעויות ולהשתפר".
איך היה הקשר שלך עם צוות האימון?
"אהבתי מאוד לעבוד עם ספאחיה, וגם נפגשנו מאוחר יותר כשהוא עבד באטלנטה. כשהוא חזר למכבי דיברנו על אפשרות שאחזור, אבל להנהלה היו כבר תוכניות אחרות. בעונה השנייה עודד קטש אימן את הקבוצה, ואז צביקה שרף החליף אותו וממש אהבתי אותו, בייחוד את החופש שהוא נתן לי על המגרש. היה לי גם קשר מיוחד עם מוני פנאן, שעזר לי מאוד, בעיקר בתקופות הקשות שעברתי, בין השאר כשאבא שלי חלה בסרטן. הוא היה שם בשבילי ועזר לי לגדול בתור גבר. עד היום אני בקשר עם ילדיו, לירון ורגב פנאן, וגם עם ניקולה וויצ'יץ', עומרי כספי ודריק שארפ".
על ההסתבכות בתקרית האלימה בתל־אביב: "אלה היו ימים קשים. אשתי הייתה בהיריון ראשון, וביליתי את יום ההולדת שלי בכלא. מאז ועד ינואר החולף, במשך 12 שנה, לא חגגתי את יום ההולדת"
על ההצלחה של ביינום במכבי העיבה תקרית שהתרחשה בעונה השנייה, בתחילת ינואר 2008, לאחר שיצא לחגוג את יום הולדתו במועדון מקומי יחד עם כדורסלנים נוספים. בשלב מסוים החל עימות בתוך המועדון בין אחד האורחים ובין ביינום, שהחליט לעזוב את המקום וניסה להימלט. כשנכנס למכונית החלו לזרוק עליו אבנים גדולות, ששברו את השמשה הקדמית והאחורית. ביינום, שחשש לחייו, נמלט במהירות ותוך כדי הבריחה פגע באחד המעורבים בצורה קשה. זמן קצר לאחר מכן הוא אותר והובא למעצר.
"זה נשמע מטורף אבל החיים הכינו אותי למה שקרה בימים האלה בתל־אביב, והסיבה היחידה שכל מה שקרה באירוע הזה לא השאיר בי צלקות היא הרקע שגדלתי בו והניסיון שהיה לי מול המשטרה. כשהכול קרה ידעתי מה לעשות כדי לשמור על עצמי ולחזור הביתה חי", הוא מספר, "ועדיין, אלה היו ימים קשים. אשתי הייתה בהיריון ראשון וביליתי את יום ההולדת שלי בכלא. שנה אחר כך, באותו תאריך, הייתי חלק מהפיסטונס ופשוט לא האמנתי שזה אמיתי. מאז ועד ינואר החולף, במשך 12 שנה, לא חגגתי את יום ההולדת. לא רציתי ונאבקתי במחשבות שרצו לי בראש".
התמונה הזכורה ביותר מאותם ימים היא זו של ביינום צועד ברחובות תל־אביב לעבר בית המשפט, כשהוא אזוק בידיו. "עד אז התייחסו אליי בצורה יפה מאוד ותמיד הביאו אותי לכניסה האחורית, אבל באותו יום קיבלתי שני שוטרים רעים, שאמרו לי שהם אוהדי הפועל וכנראה רצו להשפיל אותי", הוא מספר ואפילו מעז לצחוק על החוויה ההיא. "אני זוכר שאנשים צפרו במכוניות, רוכב אופנוע עצר בפתאומיות ובא ונישק אותי. זו הייתה חוויה שלא עברתי מעולם".
מי שייצג את ביינום בבית המשפט הוא יושב ראש מכבי והאיש המזוהה ביותר עם המועדון, עו"ד שמעון מזרחי, שהצליח לשחרר אותו. כעבור כמה חודשים התיק הפלילי נסגר מחוסר אשמה. "שמעון האמין בי והציל אותי. היה לי קשר מצוין איתו. הוא הזכיר את האבות הקשוחים שגדלתי לידם בשיקגו, עם דרך משלהם להביע את האהבה אליך".
לתת בחזרה
לאחר שסיים ביינום את התקופה בדטרויט הוא נדד לסין, שם כיכב במדי גואנדונג סאות'רן טייגרס. הוא חזר לתקופה קצרה ב־NBA במדי וושינגטון, שב לטייגרס ושיחק לפני שנתיים בליגה הטורקית. "הייתה לי תקופה טובה בסין, הייתי דומיננטי מאוד וגם נתנו לי לאמן את הצעירים שם. הקושי היחיד הוא שבליגה הסינית משחקים שלושה משחקים בשבוע, והייתי צריך להקפיד היטב לשמור על הגוף ולהישאר בריא".
יכול להיות שטעית כשעברת לשם? נראה שקל יותר להישאר ב־NBA מאשר לחזור אליה.
"זו שאלה טובה, אבל צריך להפנות אותה לקבוצות עצמן. אני עשיתי את הכי טוב בשבילי כשנסעתי לסין והמשכתי לפתח את עצמי. התפקיד של הקבוצות הוא לעקוב אחרי כישרונות שמתאימים לליגה, בטח אחרי מי שהציג יכולת טובה במשך שש עונות, אבל לצערי לא תמיד עושים את הדברים האלה כמו שצריך".
לפי הערך שלך בוויקיפדיה, אתה שחקן עבר. זה נכון?
"מעולם לא פרשתי באופן רשמי ואין לי שום סיבה לפרוש. אני בכושר הכי טוב שהייתי בו, עובד קשה בכל יום ומטפל בעצמי כמו שצריך, ולמזלי מעולם לא סבלתי מפציעה קשה בקריירה. הפסקתי לאכול בשר לפני שבע שנים, ואני מתנהל נכון מבחינת תזונה והרגלי עבודה, הרבה לפני שכל זה הפך לפופולרי כמו היום, מה שעוזר לגוף שלי להיות במצב מעולה".
בשנים האחרונות בונה את עצמו ביינום מחדש כמאמן אישי וכמנטור. הוא חתום בין היתר על הקאמבק המרשים של דריק רוז, ה־MVP של הליגה בעונת 2010/11 שסדרת פציעות איימה לחסל לו את הקריירה, ועל עונת הרוקי המרשימה שמציג קנדריק נאן במיאמי היט. הוא עובד גם עם אלפונזו מקיני (קליבלנד), טיילן הורטון־טאקר (לוס־אנג'לס לייקרס), צ'רלי מור שצפוי להיבחר בדראפט הקרוב ועוד רבים אחרים. "גם כששיחקתי ב־NBA, תמיד עבדתי במקביל בשיקגו עם תלמידי תיכון, שחקני קולג' ומקצוענים, ויש לי השפעה גדולה על הדורות הצעירים כאן בעיר", הוא מספר, "זה מקום קשה לגדול בו. בתור מי שהתמודד בחיים עם כל כך הרבה קשיים מגיל צעיר, יש לי הרבה מה לתת ואני עושה את זה באהבה. זו המתנה שלי אליהם. אני מבין את הילדים האלה, יודע שהם צריכים מידע והדרכה איך לשנות את ההרגלים ואת המנטליות שלהם, מה שעוזר להם בטווח הרחוק להגיע למקומות טובים יותר. אני אומר להם את האמת, איך לפעול, לשנות ולהתגבר. בלי צעקות, אלא מתוך הבנה וניסיון, ומאפשר להם אלטרנטיבה בריאה לחיים. אני יודע שהדרך שלי נכונה, כי אני רואה אותה עובדת פעם אחר פעם".
מאז שהייתי ילד הייתי צריך להתמודד עם גילויי גזענות. שוטרים היו עוצרים אותי שוב ושוב בלי שום סיבה, משכיבים אותי על הרצפה ומציקים לי בלי שעשיתי כלום. אז לא היו טלפונים חכמים ואנשים לא צילמו ולא הקליטו"
איך עברו עליך החודשים האחרונים במשבר הקורונה?
"אני מאמין שבזמנים משוגעים וכאוטיים כמו עכשיו חשוב להיות במיטבך. לעשות מה שאפשר, לפתח ולהעצים את הקשר עם המשפחה. מבחינת כדורסל, המשכתי להתאמן ולאמן מדי יום. ציפיתי גם מהשחקנים שלי לשמור על סדר היום שלהם ועל פוקוס, שלא יורידו רגל מהגז ויישארו חיוביים".
אתה אופטימי בקשר לעתיד בארצות־הברית?
"כל מה שנוצר בתוך בחברה האמריקנית, מבחינת שלטון ומסגרות כמו המשטרה, בסופו של דבר הופך את כולנו לאחד. כי אם מישהו נפגע ממשהו, בשלב מסוים גם מישהו אחר ייפגע, לא משנה המוצא או הצבע שלו. ככה פועלים חוקי הטבע, ואת מה שמקולקל צריך לתקן. אלה זמנים מורכבים, אבל מבחינתי נהדר לראות שבכל העולם היום יש אנשים שמבינים את הדברים בצורה נכונה".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"בשלוש השנים האחרונות אני חלק מתוכנית לפיתוח קריירה בחברה שג'ו דומארס הוא הנשיא שלה, ואני רוצה להמשיך בכיוון הזה. חלק מהפעילות מתקיים בלוס־אנג'לס, ובין השאר אני מאמן גם במחנות קדם־דראפט".
על מה אתה חולם?
"הגשמתי את החלום שלי לשחק ב־NBA. היום אני אב לבן ולשתי בנות, והמטרות שלי שונות. אני בעיקר רוצה לתת בחזרה את כל הידע שקיבלתי במסע שעברתי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"באופן אישי אני נמצא בחמש, כי ככה אני. אני אסיר תודה כי אני יודע כמה קשה היה להגיע לנקודה שאני נמצא בה היום. אני רוצה להמשיך בדרך שלי, ושמח שהצלחתי להתגבר על הרבה מכשולים שאחרים טענו שלא אצליח לעבור. בכל מה שנוגע למצב העולם, קשה לי להיות שמח. אני אופטימי אבל גם מודאג. אני רוצה להיות חיובי אבל כל כך הרבה דברים שליליים קורים בעולם, שזה כבר הפך למשהו רגיל. קשה לי ליהנות באופן אישי כאשר העולם סובל".
