מרחק של פחות משני קילומטרים בקו אווירי מדירתה של ענת מלמוד בירושלים, מתקיימות בשבועות האחרונים הפגנות גדולות ורועשות כמעט מדי ערב, ליד מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. מלמוד לא הולכת להפגנות הללו, נהפוך הוא, היא משתדלת להתרחק מהן, לאו דווקא מסיבות פוליטיות. "מאז שאני זוכרת את עצמי, כשמתחילים סביבי דיבורים שקשורים לפוליטיקה, אני מתנתקת. לפעמים אנשים היו שואלים אותי מה דעתי על דברים שנאמרו ופשוט לא ידעתי מה לענות כי לא הקשבתי", היא מסבירה, "אני צריכה ממש להתאמץ כדי לשמוע חדשות ואקטואליה, מעין מנגנון הגנה שבניתי לנפש שלי. אני כמובן מודעת לכך שיש הפגנות, ובוחרת לשמור על עצמי. אני שומעת את העולם בדציבלים גבוהים מאוד, חווה את החיים בעוצמה גבוהה, וחשוב לי לשמור על השפיות שלי. לא מרגישה מנותקת, אלא מחוברת לעצמי. החיים הם דבר יקר ואני לא רוצה לחיות לידם. אמיץ בעיניי לבחור את הדרך שלך, לא ללכת דווקא לפי מה שהחברה סביבך מכתיבה. להיות כמו כולם זה לא בהכרח יותר אמיץ. אני נאבקת המון בחיים על האמונות שלי, כלום לא בא לי בקלות. המדינה חשובה לי, אנשים חשובים לי, מה שקורה נוגע בי ומטלטל אותי – אבל אני בוחרת איפה להיות ואת המינון".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב
– כסף, נפט ואימפריאליזם: מה מניע את ההתערבות הטורקית בלוב
– השמחה לאיד של פייגלין היא פיצוץ בלב הימין
כיוצרת וזמרת את חלק מתעשייה שנפגעה אנושות במשבר הקורונה. מה היית רוצה שהממשלה תעשה?
"התעשייה חד־משמעית במצוקה. הייתי מאוד רוצה שההופעות יחזרו, אבל אני באמת לא יודעת מה נכון לעשות. הייתי שמחה שתהיה תמיכה כספית, אבל אני מרגישה שכולם במצוקה, לא רק מי שעוסק במוזיקה. אז הייתי שמחה לתמיכה גדולה יותר, מי לא, אבל אני לא אדם של 'מגיע לי', ועושה בעצמי מה שאני יכולה כדי לעבור את התקופה הזו".
היא בת 31, גרושה טרייה. נולדה ברמת־מגשימים שברמת הגולן למשפחה בת תשע נפשות. הוריה, ויקטור ומיכל, עלו מארגנטינה בשלהי שנות השבעים. "מכיוון שאמי גיורת, הוריי התחתנו בארגנטינה בחתונה אזרחית כדי שיהיו להם אישורי עלייה, ואז בארץ התחתנו שוב בחתונה דתית", מספרת מלמוד. אחרי מספר גלגולים ברחבי הארץ התמקמה המשפחה במושב רמת־מגשימים, וזאת למרות מקצועותיהם הבלתי־חקלאיים בעליל של זוג ההורים: האב מהנדס שלמד בטכניון והאם רואת חשבון. "זו הייתה ילדות של טבע", היא מספרת, "הבילוי המרכזי היה לעשות פויקה, מדורה ולנגן בגיטרות. סוג של בועה טובה".
מתי הבנת שמה שאת רוצה לעשות בחיים זה מוזיקה?
"גדלתי לתוך זה. המשפחה שלי מאוד מוזיקלית, אבא שלי מנגן בגיטרה, זה כאילו תחביב אצלו אבל הוא משקיע בעניין המון שנים ומנגן קלאסי ברמה גבוהה, מנגינות מדרום אמריקה, בוסה־נובה – גדלנו על מוזיקה איכותית, שרנו ביחד כל המשפחה. אחיי הגדולים למדו לנגן על כלים מכלים שונים, ואני – הרביעית בסדר הילדים – נחשפתי למוזיקה שעטפה את הבית מגיל אפס. יש סרטונים משפחתיים מגיל שלוש או ארבע שבהם רואים אותי יושבת ליד האחים הגדולים שלי שמנגנים, ואני לידם – מתופפת על הרגל לפי הקצב. הכלי הראשון שעליו ניגנתי היה אורגנית, ברגע שלמדתי לקרוא פשוט פתחתי ספר תווים והתחלתי לנגן".
ואז בפעם הראשונה ראית פסנתר.
"זה היה וואו. תזכור שזה עולם בלי יוטיוב, תכלס בלי אינטרנט, מה שיש לך במושב אתה רואה ומה שלא, לא. בכיתה ה' לקחו אותנו לקונצרט בחיספין. אני זוכרת עד היום איך ראיתי שם מישהי שניגנה יצירה של בטהובן על הפסנתר וממש התרגשתי. חזרתי הביתה ואמרתי לאבא – 'אני רוצה לנגן ככה, ועל הכלי הזה'. לקח זמן עד שפסנתר נכנס הביתה. הייתי צריכה להוכיח את עצמי בשיעורים, לקנות את הזכות הזו. אבל הגיע היום שבו הפסנתר הגיע, זה היה חתיכת אירוע. אני קוראת לזה 'החתונה הראשונה שלי'".
אנרגיה משתנה
בגיל 18 יצאה ענת מלמוד מהמושב הקטן בגולן לשירות לאומי. שנה בעפולה, ואז שנה בירושלים, בשני המקרים עסקה בחינוך מיוחד. מאז היא בעיר הקודש. "הכרתי את העיר, התחברתי אליה ונשארתי ללמוד פה באקדמיה למוזיקה", היא מספרת, "האקדמיה היא גוף עצמאי שמכשיר מוזיקאים לתארים בכל מיני מסלולים כמו ביצוע, יצירה, קומפוזיציה או הוראה. אני למדתי להיות מורה וגם עסקתי בכך כמה שנים. יש בתוכי איזו אשת חינוך, כנראה".
ובאיזה שלב את מחליטה ששירייך אמורים לראות את אור העולם?
"הכול היה בתהליך איטי מאוד. התחלתי לכתוב שירים, וממש לא חשבתי שאני אמורה להופיע איתם. כתבתי אותם כמו שכותבים יומן, זו הייתה השפה שלי. הכתיבה הייתה במקביל, מילים ולחן יחד. טריגר היצירה הראשונה היה טרגי, שכן קרוב מרמת הגולן שנפטר. זו הייתה עבורי חוויה מטלטלת, ומאז נפתחה הצ'אקרה. כתבתי, הייתי משתפת את החברים הקרובים ואת המשפחה, בחיים לא חשבתי להוציא את זה או להופיע. תזכור שכשגדלתי, במגזר שלנו לא ממש הייתה חשיפה או אפילו לגיטימציה לזמרות או ליוצרות. תחום המוזיקה היה מוגבל לאזור שסביב המדורה".
בלימודייך באקדמיה הרגשת שלאנשים שבאו מבתים חילוניים קל יותר להתבטא וליצור?
"אני חושבת שההבדלים קשורים יותר לפריפריה מול מרכז, פחות דתיים לעומת חילונים. באתי מעולם פשוט יותר, וכשאני אומרת פשוט זה משהו שאני ממש מעריכה. חלק מזה טבוע אצלי עדיין. לא משנה כמה אני לומדת, כשאני יוצרת אני מנסה דווקא לשכוח את כל התבניות. אני יוצרת מהנשמה, ויש משהו חוסם לפעמים בלדעת דברים. ביצירה אתה יוצא מתוך חוסר ודאות לצלול למקום שאתה לא מכיר. אני יודעת שזה קצת סותר, אם כך בשביל מה בכלל ללמוד, אבל אני מנסה לחדד את הכלים שלי וליצור מהתת־מודע בלי לחשוב יותר מדי".
יש יוצרים ששמים את הטקסט במקום הראשון ויש כאלה שדווקא הלחן הוא החשוב אצלם.
"אצלי המוזיקה והטקסט באים ביחד. עברתי כל מיני תהליכים לשני הכיוונים, כרגע זה המצב. יש לי המון שירים כתובים בטלפון הסלולרי, חלק מוקלטים וחלקם לא. הדרך שבה אני הכי אוהבת ליצור זה לשבת ליד הפסנתר ולשיר טקסט שנובע באותו רגע מתוך התת־מודע. אלה השירים הכי יפים שלי בעיניי, וזו הדרך הכי שכיחה שבה אני יוצרת. אני מקליטה, שוכחת, אחרי כמה ימים מאזינה, וככה אני גם היוצרת, גם הקהל וגם המבקרת של השירים שלי".
באיזה ז'אנר היית מקטלגת את המוזיקה שלך?
"יש אצלי בליל השפעות, אוסף תרבויות. גדלתי על מוזיקה עברית ישנה וניגונים, אבל היה גם התבלין הדרום־אמריקאי ומהר מאוד נחשפתי למוזיקה ערבית. מי שגדל בארץ הזו ויש לו אוזן מוזיקלית, נכנסים לו לתוך הלב אינספור סגנונות, והכול משפיע. מבחינת אופי היצירה שלי, המקום הרגוע דומיננטי יותר כרגע, אבל אני כל הזמן מתנסה בדברים חדשים שמאתגרים את מה שלכאורה נכון לקול העדין והגבוה שיש לי. אני חושבת שאפשר להבחין בכך היטב בשיר החדש שיצא ממש בימים האחרונים, 'אין אמת אחת', שעשיתי עם לירון אטיה מ'הפיל הכחול'. אני בכלל אוהבת מאוד חיבורים עם יוצרים אחרים, כי זה מפרה. הדרך שאני מאמינה בה היא להקשיב לאנשים, לא רק מוזיקלית אלא גם לתפיסות שלהם, לרצונות שלהם. הדבר הזה כמובן משפיע ישירות על היצירה שלי. אם השירים הראשונים היו באנרגיה מסוימת והמילים נטו למקורות, היום יש בהם אנרגיה אחרת ואני מחפשת יותר את השפה המדוברת. אני עוברת כל הזמן שינויים, לוקח זמן להוציא אותם החוצה".
שואפת, לא חולמת
מלמוד מייצגת את עולם המוזיקה האמיתי, רחוק מהבלי ריאליטי או יוצרי אינסטנט למיניהם. דרכה למודעות הציבורית עוברת בהרבה עבודה קשה, בהישגים שנקטפים אט־אט ובעזרת הרבה אמונה בצדקת דרכה. במקרה שלה, הניצנים החלו בשנת 2013, כשהוציאה לאוויר העולם את "ניגון", שיר עדין ויפה שזכה לתשומת לב ולהתייחסויות רבות ברשתות החברתיות כאחד היפים שיצאו באותה השנה. "בכלל לא חשבתי לשלוח אותו לרדיו", היא מספרת, "שחררתי ליוטיוב, בלי שום יחסי ציבור, ופתאום הוא הגיע ל־40 אלף צפיות. חברים שלי מהאקדמיה למוזיקה אמרו לי שאני חייבת להתחיל להופיע כי אני מביאה משהו אחר. לקח לי הרבה זמן להאמין לזה".
כלומר?
"היה לי פחד במה, אבל לא במובן הרגיל שלו, אלא כזה שנבע מכך שהרגשתי שאין לי משמעות שמצדיקה עלייה על במה. הרגשתי שאני צריכה להעביר איזה מסר, למה אני בכלל על הבמה. כשפיצחתי את הדבר הזה, נפתרה הבעיה. אני תמיד מגיעה עם מסר לבמה, אחד מהם הוא חיבור עם אנשים, דיאלוג. לתת מקום, לשמוע, להכיל בני אדם אחרים".
ואז נבנה מופע סביב "ניגון".
"כן, גיבשתי הרכב נגנים שכולם בו היו חברים מכל מיני מקומות, והופעתי עם השיר הזה שהביא אנשים להופעות דרך הפייסבוק בעיקר, וכמובן שירים מקוריים אחרים שלי. כך לאט־לאט עברתי מההגדרה של יוצרת לזמרת. זה תהליך לא פשוט. אתה בא מהמקום היותר אינטימי של החיים שלך, ופתאום צריך להוציא את זה החוצה. כזמרת את יכולה לקחת שיר שלא שלך בכלל ולבצע אותו, יש איזה ניתוק. הייתי צריכה להבשיל כדי להוציא לאור את היצירה שלי".
ב־2015 זכתה מלמוד בפרס אקו"ם לעידוד היצירה למלחינה. "זה היה עניין גדול ונתן לי פוש רציני", היא מתארת, "אתה מגלה שמאמינים בך, זה דוחף". אחרי זה דברים התגלגלו קצת יותר מהר. ב־2016 ראה אור אלבומה הראשון של מלמוד, "לפני השינה", וזכה לביקורות מהללות. לדוגמה, זו של מבקר המוזיקה גיא טנא: "האלבום של מלמוד הוא חוליה נוספת בשרשרת הבשורות המוזיקליות שיוצאות מבית היוצר של האקדמיה למוסיקה בירושלים. בהפקה עדינת מגע אך עזת מבע, 'לפני השינה' הוא אלבום מתפייט וגדוש רגש". יוסי חרסונסקי כתב שלמלמוד יש "צניעות אותנטית. התפתלותה של המנגינה, ההרמוניה והעיבוד מעניקים לטקסט יופי ייחודי מפעים".
מכאן ועד כניסה לפלייליסט של גלגלצ הדרך אולי לא הייתה קצרה, אבל בהחלט מרגשת. "האמת היא שישבתי ממש כאן על הספה הזו כשאמא שלי התקשרה ובישרה בהתרגשות שהשיר נכנס לפלייליסט. מתברר שיש פרוטוקול שמתפרסם כל שבוע, ואמא שלי פשוט עקבה אחרי הפרוטוקולים הללו כל הזמן, עד שהשיר נכנס".
נקודת ציון משמעותית בחייה של זמרת בישראל.
"כן, וחגגתי באותו יום, אבל זה לא סותר את העובדה שאחר כך הייתה הרבה עבודה קשה. נכון, הייתה הופעת בכורה שהייתה סולד־אאוט בעקבות השיר שהצליח ובעקבות האלבום שקיבל ביקורות טובות, אבל אחר כך היה צריך לבנות את הכול מהתחלה. לא היו קיצורי דרך בשום שלב".
מהו ציון הדרך הבא מבחינתך?
"חשוב לי להגדיר את זה כשאיפה ולא כחלום. הרי האדם מתכנן והעולם צוחק. אני רוצה להיות כמה שיותר פתוחה לכל הזדמנות שבאה אליי. יש לנו נטייה להקטין את הכוחות שלנו, המחשבות השליליות עוצרות אותנו. אני משתדלת שהמחשבה שלי תהיה פתוחה, ובאה עם חיבוק פתוח לכל רעיון. קופצת למים. ברגע שהופעתי בפני עשרה אנשים, מבחינתי עשיתי את זה. עשרה אנשים או 80 אלף זה אותו דבר מבחינתי".
מהרבה בחינות קשה יותר להופיע בפני עשרה אנשים.
"נכון. עשיתי הרבה עבודה בקבוצות הקטנות, וחיזקתי את המקום הכי אמיתי של ביטחון, שיש לי מה לומר. אני רואה את העיניים של כל אחד מהם ומרגישה שבניתי טוב את מה שבניתי. מה שיש לי מה לומר הוא בעל ערך, וכשאני נותנת אני גם מקבלת".
לצמוח או לקמול
איך את מגדירה את עצמך כיום מבחינה דתית?
"אני חושבת שמסורתית זאת הגדרה יפה בשבילי. אני גם אוהבת את הצליל של המילה הזו, מסורתיות. יש בה משהו מכיל ומחבק, לעומת המילה 'דת' שהיא נוקדנית, קצת קשוחה. יש לי רוח חופשייה, לא רק במובן הדתי אלא גם החברתי. יש לי חוקים משלי במובן של איך אמורים לחיות, איך לחשוב. אני מקשיבה ללב, מחפשת ולא עוצרת שם. זו המהות שלי גם בכתיבה".
בתקופת רווקותך היית חלק ממה שמכונה "הביצה הירושלמית"?
"היו לי נגיעות וקשרים אליה, ארוחות משותפות פה ושם, אבל לא התחברתי לדבר הזה. אני חושבת שאולי זו הסיבה שהפסקתי ללכת לתפילות. הרגשתי שמתנהל שם שוק בשר ולא היה לי נעים. אני אוהבת את האינדיבידואליות שלי, לא שייכת לקבוצות. לא מרגישה שייכת כל כך. אני מאוד חברותית, אבל לא מרגיש לי נכון להיות מקובעת בתוך קבוצה".
יש במשפחה עוד אנשים שמתפרנסים ממוזיקה?
"לא, אני הכבשה השחורה היחידה", היא צוחקת, "לא אכחיש שההורים דואגים לפרנסה שלי מצד אחד, אבל מצד שני אני מספקת להם גאווה גדולה. הם מביעים את התמיכה שלהם גם במילים, אבל זה בעיקר בא לידי ביטוי במעשים. לכל הופעה באזור הצפון הם מגיעים, ועשו נסיעות הזויות גם להופעות במקומות אחרים. זה מאוד מרגש ומחזק. אני כל הזמן רואה מול העיניים את דמותם ואת דמות הבית הפשוט שיש להם ושבו גדלתי. המציאות הזו נכנסה אליי חזק לחיים. אני מסתדרת. לא צריכה חומר, יש לי מיטה, ארון, אוכל – לא צריכה יותר מזה. אין לי חלומות לקנות בית גדול, אני בן אדם פשוט ומה שממלא אותי בחיים זה אנשים".
לפני כשנה וחצי חלה התפתחות נוספת וחשובה בחייה המקצועיים של ענת מלמוד, כשהוחתמה על ידי חברת התקליטים הליקון. "צוות מהחברה הגיע לראות אותי בהופעה", מספרת מלמוד, "לאחר מכן נפגשתי עם המנכ"ל רוני בראון וחתמתי. החתמה של אמן חדש בחברה כזו זה דבר די נדיר, לדעתי לא יותר משלושה בשנה, ואני רואה בכך זכות עצומה. מדובר בחברה שגילתה בין השאר את ריטה ודיקלה, כך שזה דבר ענק בשבילי. כמובן שזה גם עוזר מאוד ברמה הטכנית שעכשיו כל ההקלטות, יחסי הציבור והדחיפה לרדיו וכדומה נעשים בידיהם. אני בידיים טובות וזה נותן מרגוע ליצירה".
הזכרת את ריטה ודיקלה, יש לך יעד שאליו את שואפת?
"אין יעד ספציפי, יש יעדים מאוד ממוקדים לעשייה. נכון שישנו המאקרו – אני רואה לאן אני יכולה להגיע, ואין גבול מבחינתי. אני מנסה להיות טובה במה שאני עושה, עובדת המון שעות כדי לפתח את הכלים שלי. אני מרגישה חקלאית מוזיקה, חורשת את התלמים בכל יום, וכל הזמן מנסה להתפתח. הכיוון הבא הוא כתיבת שירים לאחרים. התחלתי בכתיבת שיר שיצא באלבום האחרון של אסתר רדא, הלחנתי שיר לנרקיס במסגרת פרויקט שירי זלדה, ולך תדע לאן זה עוד יתפתח".
תקופת הקורונה מזמנת לאמנים כמלמוד, שאינם נשענים על תמלוגים מקטלוג שירים ארוך ומוכר, אתגר לא פשוט. ריסוק מושג האלבום שהחל כמובן לפני הקורונה, והעובדה שמוזיקה נצרכת היום במקומות כמו סופטיפיי ואפל־מיוזיק ולא בהליכה לחנות ורכישת דיסקים, גרמו לכך שההכנסה המרכזית אם לא היחידה של זמרים מגיעה מהופעות. הופעות בקורונה אין, וגם אין אופק ברור מתי יתחדשו.
"יש באמת משבר קיצוני וקשה לכולם", מודה מלמוד, "הקורונה מחייבת אותנו להיערכות אחרת לגמרי, להמציא את עצמנו מחדש. למזלי, כאמור, לפחות בתחום ההפקות אני חתומה בהליקון וזה ממש עוזר, אבל מבחינת פרנסה כרגע באמת אין ערוצים הגיוניים להתפרנס מהם בעולם המוזיקה, וזה ממש עצוב. אבל כאמור, אני לא מאלה שדורשים, אלא מאלה שמחפשים מה לעשות. אז מצאתי את עצמי עושה סדנת כתיבה בזום, משהו שרציתי ותכננתי לעשות גם קודם, ואז באה הקורונה וחייבה אותי. צריך להיות גמישים, אין יותר מדי מה לעשות. אלה הם חיינו, והם ימשיכו ככה כנראה גם בתקופה הנראית לעין".
