תא מעצר קפוא, שמיכה צבאית דוקרת ופלאשבקים לא נעימים מחקירת שב"כ מרכיבים את תמונת הפתיחה הלא שגרתית של "פחד בין הגבעות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הרומן החדש שכתבה עמלה עינת לבני הנעורים וראה אור לפני שבועות ספורים. שתי הדמויות המובילות את הספר הן של צעירים שגדלו ביישובי יהודה ושומרון. הראשון הוא יעקב, נער שמבחירה אידיאולוגית פוגע ברכוש ערבי ונדרש לשלם את מחיר מעשיו; השנייה היא רחל, נערה שמארגנת מפגשים חברתיים עם בני נוער פלסטינים. הדמויות הן בדיוניות כמובן, אומרת המחברת, אבל פרטי חייהן והתנהלותן מעוגנים היטב בדמויות של בני נוער אמיתיים לחלוטין שפגשה במהלך השנים האחרונות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דלדולה של הרוח: מי יחיל ריבונות על האוניברסיטה הציונית?
– השמחה לאיד של פייגלין היא פיצוץ בלב הימין
– תנועות הנוער מתגייסות לריפוי השסע החברתי
עינת, ילידת 1939, במקור אשת חינוך וטיפול, חיברה כמה ספרים שעסקו בבני נוער מקבוצות שונות בחברה הישראלית. בין היתר כתבה על ילדים חרדים מבני־ברק, על ילדים מהפזורה הבדואית בנגב ואף על ילדי אסירים. בדירתה התל־אביבית הצבעונית, המלאה חפצי נוי שנאספו בטיולים ברחבי העולם, היא מנסה להסביר מדוע "בער בה", כדבריה, להוסיף לרשימה ספר שעוסק דווקא בקורותיהם של בני נוער המתגוררים בהתיישבות.
"זה מאוד סקרן אותי", היא אומרת, "יש גישה סטריאוטיפית לכל נושא ההתנחלויות. או שאת איתם כי הכול שלנו, או שאת נגד בצורה קיצונית כי לא יכול להיות שיתייחסו כך לערבים. הסטריאוטיפ משגע אותי, ואני תמיד רוצה לראות את האדם שמאחורי הדימוי".
למי הספר מיועד מבחינתך?
"לנוער. מאוד הייתי רוצה שיקראו אותו בהתנחלויות, כי אני חושבת שיש שם מקום לדיון, לוויכוח. הקריאה היא אמנם בספר מתח רומנטי, אבל הרקע משקף את הפרובלמטיות. הכול נאמר מפי הגיבורים, שבכל אחד מהם ניסיתי להראות את החיוב. חשוב לי שיקראו את הספר גם בני נוער חילונים, שיושבים כאן במרכז הארץ ואין להם מושג. אני נפגשת המון עם נוער, מגיעה לעשרות בתי ספר, ואני רואה שאין להם מושג, הכול מאוד סטריאוטיפי. לא רק לגבי נוער בהתנחלויות אלא גם לגבי נוער ערבי ונוער שגר באזורי מצוקה. אין להם מושג על כלום. כשאני מגיעה ויש דיון, העניין של התלמידים הוא עצום. אבל כשאין מי שמעורר שיח, אז אין".
הפחדים יצאו החוצה
הביקורת שלה על החינוך החילוני ועל הקבוצה החברתית שהיא שייכת אליה, חותכת מאוד. "התשובה בבתי ספר חילוניים לשאלה השגורה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, היא 'מפורסם, ושיהיה לי כסף'. מההתרשמות שלי, בחינוך הדתי זה אחרת. שם אני רואה עדיין שיש נוער אידיאולוגי. אם מדברים על ההתנחלויות אני יכולה להתווכח עם האידיאולוגיה, אבל עצם העובדה שהיא קיימת, שאדם צעיר לא חושב רק על עצמו אלא יש לו עוד דברים בראש, זה מאוד מרשים אותי".
נעים לשמוע מחמאות על הנוער הדתי, אבל דווקא בתוך הציבור הדתי יש לא מעט ביקורת על הנוער והחינוך.
"תראי, הגעתי אל הספר בקונספט לגמרי שונה. במשך שנים הייתה לי סקרנות ונטייה לכתוב על הנושא, מתוך תחושה שאפגוש המון חרדות ופחד אצל אנשים שצומחים מגיל אפס בסביבה שהיא כל כך לא בטוחה פיזית. הייתי בטוחה שאני עומדת לכתוב על סיוטים ליליים ועל הסתגרות בבתים מסורגים. בהתחלה היה לי רעיון שאולי הספר ייכתב על ילדי התנחלויות וילדים מהדרום המוכה גם יחד, על החוויה המשותפת של צמיחה בצל פחד פיזי. אבל כשנפגשתי איתם ראיתי שזה לא הסיפור".
מעניין. בעיניי המציאות היא כמעט הפוכה. ילד שגדל ביישוב קהילתי, הביטחון העצמי שלו לא פעם גבוה יותר מילד שגדל בעיר. יש איזו זקיפות קומה כשאתה צומח ביישוב שכולו הבית שלך.
"אני לא מסכימה. ואחרי שיחות ארוכות עם בני הנוער, הפחדים כן יצאו החוצה. סיפור, למשל, על איך פעם ראיתי ערבי בדרך לבית הספר והייתי לבד ונבהלתי נורא. אז כן פוחדים וזה טבעי, אבל אני מסכימה שהפחד הוא שולי לעומת היציבות שנותנים האידיאה, הביטחון בהורים. אין לי ספק שזה מרכיב חשוב מאוד. לא פעם אני מקנאת באנשים שיש להם אמת כל כך ברורה. אמת חברתית ולאומית, לא אמת פרטית. את זה אנחנו, כחברה חילונית, איבדנו לחלוטין. יש עוד מקומות פה ושם, אבל ככלל, איבדנו. וזה לא קשור לדעה הפוליטית שלי. אני מסכימה שעצם העובדה שיש לך אידיאה שאת מממשת, ואת חיה בסביבה שכולה מממשת את אותה אידיאה – זה נותן ביטחון.
"הילד החילוני צומח בכאוס שאין שום דבר שכדאי לחיות בשבילו, חוץ מכסף ופרסום שזה קצף על המים, אז חוסר הביטחון גדול מאוד. וההתמודדות של ההורים ושל הסביבה החינוכית היא נוראה, אין מה לתת. כשאת שואלת הורה היום מה אתה עושה אם אתה חושב שהילד נוטל סמים, הוא אומר 'אין מה לעשות, זה סמים קלים וכל הילדים לוקחים בגיל הזה'. חוסר הדרך מקרין על חוסר הביטחון של הילד. כי אם ההורים לא בטוחים בשום דבר, איך אני יכול להיות בטוח".
טרמפים מצומת תפוח
איך בפועל הגעת למפגשים עם בני נוער מההתיישבות?
"זה לא היה פשוט. לפני כשמונה שנים חשבתי שאתחיל בקריית־ארבע. נפגשתי עם מי שהיה הדובר שם, ואחר כך הייתה תקופה של המון פיגועים והם אמרו שהם לא יכולים לקחת על אחריותם שאבוא. בשנים האחרונות הרגשתי שוב שאני מוכרחה לכתוב על זה. התקשרתי למועצת יש"ע ודיברתי עם דוברי יישובים. כולם היו עם רצון טוב, אבל זה לא התקדם.
"החלטתי שאני הולכת דרך אנשים פרטיים, והתחלתי לחפש. יש לי בן שהוא מרצה באוניברסיטת אריאל, והוא אמר לי 'אני אמצא לך עם מי להיפגש'. וכך התחלתי. נסעתי ליצהר ולאלון־מורה. חיכיתי שיאספו אותי מצומת תפוח, למרות שאני כבר לא בת 20. ואחרי זה הגעתי לתקוע ולמלכה פיוטרקובסקי שהיא מדהימה, ולהדסה פרומן. פגשתי גם אנשים מהצד הקיצוני ממש. לא נוער הגבעות, איתם לא רציתי להיפגש. אבל כן נוער שמסור עד כלות הנפש לרעיון שצריך להיות שם, והכול שלנו".
מה הפחיד אותך בנוער הגבעות?
"לא מפחיד אותי. לא רציתי שיגידו שאני מתעסקת עם נוער מצוקה ושוליים. שמעתי ממפקחים חינוכיים אצלכם שם שלא מעט מהנוער הזה, אם לא היה מגיע לגבעות – היה מגיע לפשיעה. לא רציתי לערבב. רציתי נוער טוב, נוער שלומד, שיש לו בית ציוני טוב, שהמשפחה שלו הלכה לשם בגלל אידיאולוגיה. הנערים שפגשתי אמרו לי בעצמם שהם לא נוער גבעות.
עינת לא פגשה "נערי גבעות", אבל כן שוחחה עם צעירים מיישובי יו"ש שנחקרו על ידי השב"כ. "זה הדהים אותי והכניס לבלבול של רגשות ודעות ותובנות. זו התלבטות פנימית קשה. את יושבת עם כל מיני חבר'ה, חלקם עם פאות וחלקם בלי, בכל הרמות של הדתיות, ומצד אחד הם מרשימים בצורה לא רגילה: הסקרנות האינטלקטואלית, הידע, הקשר שלהם למקורות, ההערצה את החלוצים שהם רואים את עצמם כממשיכים שלהם. ויש להם לב כל כך רחב, הם מוכנים למעשים של מסירות נפש בשביל לעזור לילד מוגבל או למשפחה במצוקה. אבל אז הם שמים את תקרת הזכוכית – בתנאי שהם יהודים. והם אומרים לך 'אני הלכתי לפגוע ברכוש של ערבים, כי כל הערבים הם בפוטנציאל מחבלים והם צריכים להבין שהארץ הזו שלנו'. ואת מקבלת צמרמורת".
עם כמה כאלה דיברת, שהסתבכו עם החוק?
"אחד על אחד בערך עם שמונה, ובקבוצות עם יותר. יש הרבה דיסוננסים. את רואה אדם שמספר לך שישב במעצר, ואיך התייחסו אליו שם, ואיך הוא לא נשבר בחקירה – ויש לך הזדהות איתו. ואז הוא אומר שצריך לפגוע בכולם, ואת לא מבינה את זה. אותו אדם יכול להיות בשני המקומות בו־זמנית. אני באמת לא שיפוטית כי אני יודעת כמה נפש האדם מורכבת, וניסיתי בספר להיות מאוד פתוחה. לתת את הדברים דרך העיניים של האנשים, אבל לפעמים זה היה לא קל.
"המשפחות שישבתי אצלן היו בהתחלה מאוד מסויגות, אבל כשההסתייגות עברה, קיבלו אותי נהדר. היה להן חשוב להסביר לי ולהראות לי איפה אברהם אבינו עבר ולמה יש לנו זכות על המקום, ונוצר קשר. עם חלק מהן הוא עדיין נשמר. מאוד רציתי להיות נוכחת גם בתוך דיונים משפטיים, אבל משום שמדובר בקטינים ובנושא ביטחוני, החוק מתיר רק לבני משפחה להיכנס. היו משפחות שנתנו לי אישור. היו גם מקרים שבהם הסנגור התחנן שלא אבוא, כי הוא חשש שהנוכחות של אדם שמתעד תגרום לשופט להחמיר בעונש. הכול מאוד מורכב".
רק בלי פוליטיקה
דמותה של רחל שבספר שאבה השראה, בין היתר, מזו של רז קונס, צעירה ירושלמית בת 30, ממייסדי מפגשי הנוער הישראלי־פלסטיני המתקיימים במרכז שורשים־ג'ודור בגוש עציון. "רז היא לא תיכוניסטית, אבל משהו מהרוח שלה מוקרן שם. מרגש עד דמעות לראות במרכז שהיא הקימה את הניסיון ליצור קשר לא פוליטי בכלל בין החבר'ה של ההתנחלויות והחבר'ה מהצד השני, שעוברים את כל הבדיקות והמחסומים בדרך להגיע מהכפרים שלהם למפגש. הייתי שם וראיתי איך דיברו על מאכלים ועל תכשיטים ועל ריקודים, הכול – רק לא על פוליטיקה. הפלסטינים דיברו כמה הם שונאים את היריות בחתונות, תיארו בכנות מה היו רוצים לשנות.
"הסיפור המתואר בספר על כך שהישראלים ארגנו להם ביקור בישראל הוא נכון, ושזו הייתה הפעם הראשונה שבה הפלסטינים ראו ים. זה נכון גם שהם לקחו אותם למוזיאון המקומי כדי להבין מה קרה בגוש עציון במלחמת השחרור, וזה ודאי נכון שיש ויכוחים מסביב על עצם קיום המפגשים האלה, ושיש מי שצוחקים עליהם שהם תמימים, עניין שנתתי לו ביטוי גם בסוף הסיפור. לא רציתי סוף אידיאלי. רציתי שיקשיבו אחד לשני – נוער מההתנחלויות 'הקשות' ומי שמחפשים פתרון של שיתוף".
באת לתווך את ההתנחלויות לתל־אביבים, ובסופו של דבר יצאת עם רצון לתווך את המתנחלים בינם לבין עצמם.
"נכון. אני בהחלט רוצה לתווך את המתנחלים לאפשרות של תקשורת בינם לבין עצמם. הרי יש לשני הצדדים חוזק של אנשים אידיאליסטיים, אבל בוויכוחים כל אחד שומע את הצד של עצמו. אין באמת דיבור. והייתי נורא רוצה שיהיה קשר, כמו שעשיתי עם עצמי. יש נקודות שאני לא מסכימה, אבל אני מקשיבה".
נפגשת גם עם נוער פלסטיני?
"כן. מעבר לקבוצות, נפגשתי עם נוער פלסטיני חשדני מאוד. יש שם כעס, יש טינה, יש חוסר אמון, ובכל פעם שקורה אירוע מהצד שלנו או שלהם זה מתעורר, אבל בבסיס יש רצון עז לשתף פעולה. הם מאוד מפוחדים, ואני בטוחה שיש ביניהם גם מי שמלאים שנאה. אבל כמו שלא רציתי להיפגש עם נוער הגבעות, לא רציתי להיפגש עם ארגוני מחבלים".
קונס, סטודנטית למזרח תיכון, איסלאם וערבית, מודה שפרסום הספר בזמן תקופת המבחנים הביא לכך שהיא עוד לא הספיקה לקרוא את המוצר המוגמר. "עמלה הגיעה אליי דרך הדסה פרומן", היא מספרת. "היא התקשרה אליי וסיפרה שהיא רוצה לכתוב ספר, ושהייתה לה חוויה מורכבת כשביקרה באזור יצהר. הצעתי לה פשוט לבוא למפגש בין נוער ישראלי ופלסטיני. אנחנו מקיימים את המפגשים בחווה חקלאית בצומת גוש עציון, ממש בלב הסימבולי של הסכסוך.
"היא הגיעה, וזה היה מאוד מרגש. היא באה להתבונן, כי עמלה מאוד צנועה ומתוקה ויש לה רצון אמיתי להבין וללמוד. בסוף יש שם מתנחלים ופלסטינים שלומדים על הדברים ביחד, ובהפסקות עושים צחוקים. לרוב אין אפילו שפה משותפת – אלו לא מדברים ערבית ואלו לא עברית, ובכל זאת מנסים לתקשר ולצחוק, וזה כמו אי קטן של שפיות. בני נוער משני הצדדים שמוכנים להחזיק מורכבות".
מתוך זהות מבוררת
קונס, שגדלה במיתר ולמדה באולפנה, נחשפה לדבריה למציאות החיים ביו"ש בעת שירותה הצבאי. "הייתי תצפיתנית מאוד מסורה באזור חברון, אבל פתאום גיליתי את החיים של הפלסטינים. אנשים שצריכים לקפוץ מעל גדר בשש בבוקר כדי להגיע לעבודה. בהמשך שירתי כקצינה בחיל המודיעין. הייתי סמ"פ בקורס הכשרה במודיעין והתחלתי ללמד על תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואז נחשפתי לראשונה לרב מנחם פרומן ולדרך שלו. הוא מאוד הרשים אותי והתחלתי להתעניין". היא יצרה קשר, ובאה כמו רבים ללמוד זוהר. בהמשך, הדסה פרומן חיברה בינה ובין עדן ריסקין, נער בן 18 מאפרת, שהיה לו חלום לפתוח קבוצת נוער של ישראלים ופלסטינים.
יחד עם צעיר פלסטיני, החלה בהססנות לייסד את המפגשים לפני כארבע שנים. "להפתעתנו, מהר מאוד אנשים התחילו להגיע ולהירתם, והקבוצה נבנתה ממש יחד עם החניכים. בסוף השנה כבר היו לנו כ־30 חבר'ה, 15 מכל צד. בשנה שאחרי עשינו יום פתוח והגיעו יותר, והתחלנו לדרוש מחויבות של מפגשים פעם בשבועיים ולהכניס טיולים וסיורים וסדנאות. היה חשוב לנו לצרף עשייה קהילתית, איך אנחנו לוקחים מה שלומדים פה חזרה לקהילות שלנו". גם העניין הזה מזכיר את ההתרחשות המתוארת בספרה של עינת.
"מה שייחד את התוכנית", מוסיפה רז, "הוא שאנחנו באים ממקום של זהות מבוררת. מצד אחד יהודי שמתגורר מגוש עציון ומאמין בארץ ישראל השלמה, אבל גם מכיר בזה שיש פה צד שני. וכך גם הפלסטיני. יש מוכנות ורצון להבין מה עושים עם זה, להסתכל בעיניים לקושי ולחשוב איך להתקדם. התוכן המהותי של המפגשים הוא נושאים זהותיים. בונים יכולת הקשבה ופתיחות כדי להבין מה הסיפור שלי ומה הסיפור של העם שיושב פה על אותה חלקת אדמה, מתוך הבנה שאם רוצים ואם לא, אין ברירה אלא לנסות למצוא דרך משותפת. לא משנה אם נהיה מדינה אחת או שתיים, החיים שלנו ייגעו אחד בשני, נשפיע ונושפע אחד על השני".
ידעת שהגיבורה שלה מבוססת על הדמות שלך?
"לא. אני רואה בגיבורות האמיתיות את החניכות שלי. אני מרגישה שעמלה באה כמו שליחה להביא את העומק של הדבר מבחינה סיפורית, בלי לחשוף את המשתתפים. היא סיפרה לי תוך כדי העבודה על הספר שנפגשה גם עם מי שפגעו ברכוש ערבי. אני מדברת ממקום מאוד לא שיפוטי. אני ממש מבינה למה בשני הצדדים יש כאלה שפועלים בצורה קיצונית, איך מגיעים למצב הזה, אבל אני מאמינה בדרך אחרת. אני דתייה ואישה יהודית ציונית שהייתה קצינה בצבא, סבא וסבתא שלי ניצולי שואה, וההורים שלי עלו ארצה מתוך הבנה שאין להם ארץ אחרת, ומצד שני שגם לשותפים הפלסטינים שלי יש מורשת היסטורית. אני מאוד מאמינה בלא לוותר על הזהות שלי, וגם לא לשכוח לראות את האחר".
עינת: "כשאמרתי שאני לא רואה איך כל הבעיה הקיומית הזו נפתרת, רז ענתה לי בשאלה: אם יש מחלה סופנית שאין לה תרופה היום, אז המדענים מפסיקים לחפש את התרופה? גם כאן זה העניין. חייבים להמשיך לחפש דרך".
