לפני כמה שבועות סערו הרוחות עם מינויו של הרב ברוך גזהיי כחבר כנסת מטעם ש"ס, ופרסום התבטאויות מפוקפקות שהשמיע בעבר ושכללו פגיעה בנשים, דיבור לא מכובד וגזענות. בתקשורת וברשתות החברתיות גינו את דבריו והביעו זעזוע, והלחץ הציבורי הוביל להתפטרותו של גזהיי מהכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפיצוץ שהרעיד את ביירות הדגיש את תחלואי לבנון
– המשטרה חזרה בה: תיק על איומים נגד "עד כאן" יפתח שנית
– הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב
מקרה זה הוא אחד מרבים, הקשורים לאותה פרקטיקה של גינוי. פרקטיקת הגינוי נתפסת כיום כדרישה מוסרית בסיסית נוכח אירוע תקשורתי וציבורי המלהיט את הרוחות. אדם המכבד את עצמו מתבקש לגנות, להביע זעזוע ולהצהיר על שאט נפשו מן המעשים או ההתבטאויות שפורסמו. וידויי גינוי וזעזוע כאלה מתבקשים במקרים רבים: כאשר אישיות ציבורית נתפסה בקלקלתה; כאשר רב או אישיות דתית בולטת מתבטאת בצורה מכוערת; כאשר נקבע הסכם פוליטי הנתפס בעיני צד מסוים כבלתי מוסרי (חבירת הימין למפלגת עוצמה יהודית, או חבירת השמאל לרשימה המשותפת); ומול דעות קיצוניות כאלה ואחרות (התנגדות ללהט"ב או התנגדות להתנחלויות).
פרקטיקת הגינוי היא בעלת ממד הצהרתי; היא מתפקדת כהצהרת אמונה. אין צורך לנתח את הנושא או לדון עליו, אלא להצהיר ולהביע זעזוע. איש הציבור או כוכב הרשת חש צורך להכריז בפני הציבור על ה"אני מאמין" שלו בנושא. הוא מצהיר ברבים על אמונותיו, מביע גינוי חריף ובכך מטהר את הטעון טיהור. גינוי זה, הבא לידי ביטוי בממד ההצהרה אבל גם בממד הדרמה, בהבעת הזעזוע, נתפס כחובה מוסרית דחופה. לעיתים פעולת הגינוי וההסתייגות נדרשת במפגיע, ומייצגי הצד המואשם נתבעים לספק הסבר. מי שאינם מצטרפים למקהלת הגינוי צריכים למסור בפני הציבור דין וחשבון, ונחשדים בשיתוף פעולה.
פוליטיקה נקייה
ראוי לנתח טוב יותר את המרחב התובע פרקטיקות כאלה כדרכי ביטוי מוסריות, ולהתבונן באופן שבו מעשה מוסרי בא לידי ביטוי במנגנונים של הצהרות. האתיקה, שעניינה לרוב הוא ב"תבונה המעשית", בהוראות הנוגעות לדרכי פעולה, מתמקדת כאן בממדים של הצהרה ושל גילויי אמונה.
להבנתי, את תביעת הגינוי ואת חובות ההצהרה והזעזוע צריך כנראה להבין מתוך מרחב מוסרי הרואה עצמו בא לידי ביטוי באמצעות פעולות טיהור, שכן הפעולה המרחבית שגינוי כזה מבצע היא פעולה שעניינה התבדלות, טיהור, ניקוי, סטריליזציה, הצהרה על הזרה. אם ניטול לדוגמה את הסיפור של ברוך גזהיי, הרי שהזעזוע הציבורי בגינו הביא לתוצאה אחת: הדרה, הכרזה שאדם זה הוא מחוץ לתחום שלנו. המשמעות של הזעזוע היא בכך שהוא מאפשר את הפיכת מושא הגינוי לאחר, לזר. להוציא אותו מן המרחב שבו אנו פועלים, להביא לטיהור של השטח.
פרקטיקות כאלה חוברות לתחומי פעילות רווחים בימינו בנוגע לְמוסר. המוסריות נתפסת במקומות רבים כהגדרת מרחב וכטיהורו. מפלגות רבות בשנים האחרונות קמות רק בזכות רטוריקה הקשורה לכך. הן מציעות "פוליטיקה נקייה", מרחב מטוהר, מרחב שאין בו עמעום בנוגע לדעות הנדרשות, מרחב שבו הלגיטימיות לקשת הדעות נעה מציר מוגדר וברור אחד לציר מוגדר אחר, כאשר כל מה שנתפס כמעומעם מדי, כ"קיצוני" מדי, כמורכב מבחינה אינטלקטואלית וכדורש איזשהם ניואנסים המשוטטים בסביבות קו התפר של "אזורים אסורים", נדחה מחוץ למרחב.
בכך, המוסריות חדלה להתממש בפעולה, והופכת להיות בעלת משמעות כשאלה של זהות. הצהרות הגינוי עושות דבר אחד בסופו של דבר: הן קובעות מי נמצא היכן, מיהו חלק מהמרחב ה"לגיטימי" ומי נמצא מחוצה לו (כאשר "המרחב הלגיטימי" עצמו משרטט את עצמו ואת גבולותיו באמצעות כל אותן פרקטיקות). בדרך כלל מדובר במפלגות הממצבות עצמן באופן טבעי באותם מקומות שבהם ניתן לקיים מרחב סטרילי בצורה הטובה יותר. מפלגות אלה עסוקות הרבה יותר בזהות השותפים בהן, מאשר באידיאולוגיות ובמצע הפוליטי שהן מקדמות. וליתר דיוק, המצע הפוליטי שהן מקדמות קשור בדרך כלל למגמות כאלה ואחרות של "סטריליות מוסרית". מציעים יותר ויותר אזורים מטוהרים כביטוי למוסריות.
לא ללכלך את הידיים
את התופעה הזו יש לבקר מכיוונים שונים. פרקטיקות אלה מפתחות ומתַּחזקות סוג של עדריות קולקטיבית, מכיוון שבעל כורחן הן רואות את השאלות המוסריות הרלוונטיות דווקא באלה המככבות במדיה, בתקשורת וברשתות החברתיות. לא זו בלבד שהעמדה הפופולרית הופכת לעמדה שיש לאמץ, מעצם העובדה שהיא פופולרית, אלא כך גם בחירת הנושא ועיצוב השיח הציבורי עצמו. השיח הפופולרי קובע את הקצב ואת הטון של ההצהרות האלה, והן מעוצבות ומשורטטות לפי הדרישות המקומיות והאופנתיות בתקשורת וברשתות החברתיות, ולא באמצעות כלי דיון פנימיים ועצמאיים.
אולם מעבר לביקורת הנוגעת לנפילה שדודים בפני הפופוליזם, ברצוני להתמקד בביקורת הנוגעת לתשתית רעיונית רחבה יותר שמאפשרת את ההופעה התרבותית הזאת, ולבחון את כשליה. ביקורת זו קשורה להבנת המרחב המוסרי שתופעות אלה מייצגות. טענתי היא שמרחב מוסרי הבנוי על הצהרות גינוי והבעות זעזוע, ממצב את עצמו באופן טבעי במקום שבו העיסוק המוסרי המעשי, זה הבנוי על לכלוך הידיים בשפיר ושליה, נדחק אל מעבר לגדר. העיסוק בהצהרות, מטיבו, הוא הדרה של כל המרחבים שבהם יש לעסוק במעשים. מכיוון שהמרחב המוסרי הזה בנוי על טיהור, על סטריליות, הוא לא מאפשר לעצמו להיכנס אל הקלחת המוסרית עצמה.
כדי להתמקד יותר, אשוב לאירוע שבו פתחנו, זה שהוביל להתפטרותו של גזהיי. הסערה התקשורתית סביב התבטאויותיו הפרובוקטיביות והפוגעניות של גזהיי, והגינוי – המוצדק – של דבריו, בסופו של דבר עשו רק דבר אחד: הוציאו את גזהיי, וממילא את כל העולם הנספח אליו, אל מחוץ למרחב "הלגיטימי". פעולת הגינוי טיהרה את המרחב ושלחה את "הטמאים" אל מחוץ למחנה, כך שהם ימשיכו להתבוסס ברפש של עצמם, ויניחו למרחב החברתי המטוהר להמשיך ולהתעלם.
גזהיי אינו בעל משמעות כשלעצמו, והתבטאויותיו לא היו אמורות לעניין אותנו יתר על המידה אם לא היה בהן ממד ייצוגי בכך שהוא ביקש להתמודד על מקום במרחב "הלגיטימי", הלא פריפריאלי. הדבר היחיד שקרה כאן הוא שבעקבות הניסיון של גזהיי לתפוס מקום, לטשטש את הגבול בין הפריפריאלי ללגיטימי, הזדרזה החברה להוקיע ולהוציא אותו מחוץ לגדר.
אבהיר: אינני חושב שהביקורת איננה מוצדקת, ואינני חושב שההתפטרות לא הייתה מוצדקת. אולם אם הקשב המוסרי של הציבור היה מחודד קצת יותר, הוא היה שם לב להתרחשות המסוימת שגזהיי מייצג. הוא היה שם לב לכך שלא מדובר באיזושהי התבטאות שנשלפה מן הארכיון ומותירה כתם על אישיותו של גזהיי כפי שהדבר הוצג בתקשורת, אלא זהו מרחב פריפריאלי שלם, מופקר לחלוטין, שמושלך אל השוליים מכיוון שהוא לא מהווה עניין במרחב "המטוהר" של החברה הישראלית.
גזהיי אינו אדם יחיד שמעד וכשל בדיבורו. רבנים ומחזירים בתשובה בדמותו פועלים בפריפריה, וממלאים אולמות ובתי כנסת מדי ערב. יש שם פריחה של פונדמנטליזם, סגנון רחובי וולגרי, עיסוק אובססיבי בשאלות צניעות, הרבה מיזוגיניה, גזענות, בורות וחוסר ידע. אך כל אלה מתאפשרים יותר ויותר בעקבות פעולות הטיהור הללו, בעקבות העובדה שנוח למרחב הלגיטימי לגנות את כל אותה פריפריה מבחינה מוסרית, להדיר ולהדיח אותה מן המרכז, ובכך בעצם להתעלם. אנו ממשיכים לספר לעצמנו סיפור של מוסריות בכך שאנו מגנים, ובחדא מחתא מתנערים. ההתנערות מאפשרת לנו להסב את העיניים, להתעלם, לחיות בנוח, ולהניח לפריפריה להמשיך ולהתבוסס בבוץ של עצמה. כל פעולת טיהור היא בסופו של דבר הימנעות מפעולה.
היררכיה של חובות
כדי להעמיק בשאלה האתית העומדת מאחורי הדברים, ברצוני להתחקות בקצרה אחרי מושג מסוים של אחריות שהפך רווח לאחרונה, ובמובן מסוים ניתן לזהות אותו באופן פרדוקסלי כעומד מאחורי מה שכיניתי מוסר של הצהרות. כוונתי למושג מסוים של אחריות שניתן לכנותו אחריות מוחלטת. האחריות המוחלטת היא כזו שתופסת את פעולתה כערובה מוסרית כללית, דהיינו כאשמה כלפי כל תופעה קטסטרופלית בעולם. אם משהו קטסטרופלי קורה בעולם אנו אחראים לו וערבים לו. אנו אחראים לרעבים באפריקה, להרוגי דאעש ולמובטלים בברזיל. אנו אחראים לכול. מושגים כאלה של אחריות פותחו אצל פילוסופים שונים כמו האנס יונס בנוגע לאקולוגיה ולאתיקה של החיים, אבל באופן רדיקלי יותר אצל עמנואל לוינס.
באופן טבעי אנו נוטים לשייך, ובמידה רבה של צדק, את ההתעלמות המוסרית מבעיות מוחלטות וגדולות לתנועות שונות של ניכור בחברה המודרנית. ניכור הקשור לטכנולוגיה, למדעי המוח, אבל גם לליברליזם, לקפיטליזם ולסגנונות שונים של אגואיזם פוליטי. ההתנגדות של הוגים רבים למגמות שמצמיחות את הניכור הזה, גרמה להם לפתח פעמים רבות הגות של רגישות. מתוך חיבתי הגדולה לאותם הוגים ופילוסופים, אני חש הכרח לעמוד על התסבוכת שהגותם עלולה לגרום, באופן פרדוקסלי למדי.
הפיתוח הגדול של מושג האחריות הרדיקלי נעשה באופן מרשים על ידי עמנואל לוינס. בספרו "אחרת מהיות" מציע לוינס מושג רדיקלי של אחריות אתית, כזה המטרים את היותי סובייקט. בניתוחיו את מושג האחריות מציג לוינס את האחריות לזולת כדבר המכונן את עצם המבנה של הסובייקטיביות האנושית. לא מדובר בהחלטה או ב"קבלת אחריות", אלא במבנה של האנושיות עצמה. לא מדובר על התחייבות או על שעבוד של האדם לאחר, אלא על קדימות של האחר למבנה הסובייקטיבי של האדם. לוינס משתמש במונחים של "נרדפות", האדם נרדף על ידי סבלו של האחר, ועצם קיומו של סבל האחר רודף ותובע את האדם, עד כדי אחריות לחטאי האחר.
מושג זה של אחריות מופקע מן המושג של אחריות חוזית, ומותק אל האחריות המוסרית הקשורה לעצם המבנה של הסובייקט. לוינס מרבה לצטט בהקשר הזה את מה שכותב דוסטויבסקי ב"האחים קרמזוב": "כולם אשמים בכול וכלפי כולם ולפני כולם, ואני יותר מן האחרים".
ולוינס כותב:
חירותו של הזולת לא תוכל ליצור מבנה משותף עם חירותי… האחריות לזולת היא בדיוק מה שחורג מהחוקי ומחייב מעבר לחוזה. היא באה אליי ממה שקדם לחירותי, מהבלתי נוכח… הקרירות הכבושה נוסח קין היא מחשבה על אחריות הנגזרת מהחירות או תואמת חוזה. אולם האחריות לאחר באה אליי לפני חירותי… אין לי תחליף באחריות, ולכן איני יכול להימלט מפניו של הזולת בלי להתחמק או לשקוע באשמה או בתסביך; הנני מיועד לאחר בלי כל אפשרות להתפטר… קרבתו של הזולת היא אחריותי לו: להתקרב פירושו להיות שומר אחיו, להיות שומר אחיו פירושו להיות לו בן ערובה… להציב את הסובייקטיביות באחריות זו, משמעו להבחין בה בסבילות, שלעולם אינה סבילה דיה, של בעֵרה למען הזולת… זוהי בערה של קרבן עולה… מה פירוש אותן מטפורות אם לא אני המופקר, ממש כך, לאחריות חסרת מידה, באשר היא מתעצמת במידה – או בחוסר המידה – שבה מופקת התשובה? האחריות מתעצמת בהוד והדר. אני שאיש לא מצביע עליו, אבל שאומר "הנני"… (על אלוהים העולה על הדעת, הוצאת מגנס, עמ' 91־89).
תפיסה זו של אחריות מלאה בשליחות ובאחריות אתית, אולם שוברה בצידה. ברצוני לטעון שמושג רדיקלי כזה של אחריות דווקא מעמעם את האחריות הממשית לטובת אמורפיוּת של האחריות המוחלטת. מכיוון שהאחריות המוחלטת לא יכולה באמת לממש את אחריותה, היא באה לידי ביטוי רק בתחושת האשמה והנרדפות המלווה את הסובייקט. חשוב לי להדגיש שהפילוסופיה של לוינס מתוחכמת הרבה יותר מכדי ליפול בפני הביקורת הזו, מכיוון שהוא מתעקש לדבר על האחריות של הצד השלישי, מה שיוצר היררכיה בחובות האחריות ולמעשה מכניס לכאן את מושג הצדק, סוגיה שלא אוכל להיכנס אליה כאן.
אחריות מוחלטת זו נכנסת לפרדוקס של מושג האחריות עצמו. להיות אחראי, הרי זה תמיד לא להיות אחראי במובן אחר. אם אני אחראי באופן מוחלט, תמיד אצטרך להסביר את העדפתי לאחריות אחת על פני אחרת, זו שלא התמסרתי לה. בפרדוקס זה עסק בהרחבה ז'אק דרידה בספרו "מתת מוות". בדברו על סיפור העקידה ועל הפרשנות של קירקגור לעקידה, המתרחשת במתח שבין הפרטי לכללי, האתי והקיומי, מנתח דרידה את העובדה שבסופו של דבר ישנה תמיד אחריות כלפי כל אחר עד לאינסוף, מה שבא לידי ביטוי במחויבות ל"אחר לחלוטין", ובעצם לא־לוהים, זו שמקריבה על המזבח שלה את האחריות לכל אחד אחר, ובעצם את האחריות האתית. הבחנה זו מעירה אותו לביקורת נוקבת נגד "המוסרניים ובעלי המצפון הטוב" (מתת מוות, רסלינג, עמ' 77) המטיפים לאחריות אתית ופוליטית. וכך כותב דרידה:
אותה "חברה" ממיתה… מניחה למאות מיליוני ילדים למות מרעב או ממחלה (אותם קרובים או עמיתים שעליהם מדברת האתיקה או השיח של זכויות האדם), בלי ששום בית דין מוסרי או משפטי יהיה אי פעם מוסמך לשפוט כאן על הקרבה… יעילות סדרה הכלכלי, הפוליטי והמשפטי, יעילות שיחה המוסרי ומצפונה הטוב, מניחים את הביצוע המתמיד של הקרבה זו. של הקרבה שאפילו אינה בלתי נראית, מפני שמזמן לזמן מראה הטלוויזיה כמה דימויים בלתי נסבלים ושומרת מרחק מפניהם, וקולות אחדים נשמעים להסב את תשומת ליבנו לכך. אבל הדימויים והקולות הללו חסרי אונים לגמרי כדי להביא לידי שמץ של שינוי ממשי, כדי להטיל שמץ של אחריות וכדי לספק משהו זולת אליבי (שם, עמ' 95).
אחריות ושוברה בצידה
המבנה היסודי של הבעיה הזו נמצא כבר באתיקה של קאנט. הצו הקטגורי של קאנט מדבר על "חובות בלתי שלמות", אני תמיד מחויב, לכולם. כל מה שיכול להסביר את ההתעלמות שלי ממחויבותי המוסרית כלפי כל אחד, היא ההיררכיה של החובות, העובדה שישנה חובה אחרת גדולה יותר. ואת הביקורת הזו יש להפנות גם כלפי מושגים אקזיסטנציאליסטיים של אחריות, הרואים אחריות כהגשמה עצמית של הקיום הסובייקטיבי.
הבעיה המשותפת כאן היא הפיכת האחריות למושג שאין בו אחריות של ממש. ג'ורג'יו אגמבן מבקר את התקת מושג האחריות מתחום החוק לתחום האתיקה. מושג האחריות קשור למסירת דין וחשבון קונקרטית בפני החוק, המרתו לאתיקה היא בד בבד הפיכתו לחסר משמעות. הוא מצטט את עורך דינו של אייכמן, רוברט סרווציוס, שדיבר על כך ש"אייכמן חש אשם בפני האל, לא בפני החוק", כמו גם קבוצת אנשים שהצהירו על אחריותם הפוליטית והמוסרית לרצח קצין משטרה שאירע 20 שנה קודם לכן, כאשר הם כותבים כי "אחריות זו בכל אופן איננה יכולה להיות מתורגמת לאחריות פלילית".
לדעתו של אגמבן, האחריות האתית נועדה להחליף את האחריות הפלילית: "באיטליה של היום התהפכו היוצרות, ונטילת האחריות המוסרית מוצהרת בכל הזדמנות תוך הבעת חרטה שמטרתה להתנער מן האחריות החוקית". הוא מאשים בכך את "האתיקה החילונית בגירסתה השלטת, השמרנית והצבועה" (אגמבן, מה שנותר מאושוויץ, רסלינג, עמ' 42).
גם אם לא נקצין כמו אגמבן ולא נוותר על מושג האחריות במובנו האתי, עלינו להיות ערניים לסיבוך שבמושג האחריות המוחלטת. האחריות המוחלטת מייצרת אתיקה של הצהרות במקום אתיקה של פעולות. היא מאפשרת בסופו של דבר להשתית עולם מוסרי על הצהרות אחריות, כאשר מחוץ להצהרה אין כל משמעות לאחריות זו. כך גם בנוגע להצהרות גינוי והבעות זעזוע. זוהי מנטליות מוסרית הנובעת מעולם שאינו נדרש למסור דין וחשבון ביחס לאחריותו המוסרית. מה שנותר לו הוא לשרטט את הזהות המוצהרת שלו, ולגרש את הטמאים מן המחנה.
בפרשת עגלה ערופה, כאשר בני עיר מסוימת מוצאים אדם הרוג בשטח העיר, הם מצוּוים להצהיר, אולם למרבה ההפתעה הם לא מצהירים על אחריותם לאירוע אלא על חוסר אחריותם: "וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא). אנו מורגלים להצהרות אחריות המכריזות מעל כל במה "ידינו שפכו את הדם הזה", או בדרך כלל, ידי אחרים. מה פשר ההצהרה המתנערת מן האחריות?
נדמה שהתשובה היא שדווקא הנכונות להכריז על חוסר אחריות אחרי ש"לא נודע מי הכהו", היא המאפשרת ליטול אחריות אמיתית במקרים הדורשים זאת. מושג האחריות חייב לשאת עימו מחיר כדי שיהיה בעל משמעות, וככזה הוא גונז את מדיניות ההצהרות והזעזועים. את מושג ה"אחריות" עלינו להבין בעברית כנגזר מבחינה אטימולוגית מן המילה "אחר", יחס לאחר. אולם יחס זה אינו צריך להילמד באופן המוחלט, הלוינסי, אלא באופן של ערבות הדדית, במובן שעליו חז"ל מדברים כאשר הם מדברים על "כל ישראל ערבים זה לזה". האחריות היא מה שגורם לי עדיין להתעניין, עדיין לפעול, אבל לא ליפול בהכרח לרשת של האשמה. כאשר אני נוטל על עצמי אשמה על כל העולם, אני בסופו של דבר לא נוטל אשמה על דבר.
כוונתי אינה לומר ששיח הגינויים הרווח הוא תוצאה ישירה מתפיסת האחריות המוחלטת. בדרך כלל למגנים ולמזדעזעים אין את הפריווילגיה לטעון שהם גם תבעו אחריות אתית מוחלטת. אבל אני סבור ששפה מוסרית מסוימת שעוצבה ברוח הזו, מאפשרת מרחב מוסרי שבו אין כל מחויבות לאחריות מוסרית של ממש אלא רק להצהרות, לאחריות במובן ההצהרתי. הצהרנו על סלידתנו מהתבטאויותיו של גזהיי, פיטרנו אותו, וכך, שוב, התעלמנו מן הפריפריה שדורשת את מעורבותנו בה, בשם אחריותנו לאותה פריפריה.
מנחם נאבת הוא בוגר ישיבת פוניבז' ומלמד תורה ופילוסופיה
