טרנד האוריגמי: פיסת הנייר שכבשה את ישראל

בכל יום חמישי בחודשיים האחרונים מתכנסים בדירה בפלורנטין בין שמונה לעשרה צעירים ופשוט מקפלים אל תוך הלילה. יש ביניהם ישראלים וזרים, שחקנים ואנשי צבא. על השולחן ארוחת גבינות עשירה וגם מקומו של היין לא נפקד, ובכל זאת הכוכב האמיתי של הערב הוא האוריגמי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המדריך להורים המותשים בימי אוגוסט והקורונה
– פיצוץ ידוע מראש: הסעודים מפנים אצבע מאשימה לחיזבאללה ואיראן
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף

בעקבות הקורונה עולם התרבות נסגר, ובאין הופעות, קונצרטים או סרטים, אמנות הקיפול היפנית זכתה לעדנה. מתברר שכמעט כל אחד יכול, וכל מה שצריך זה פיסת נייר, לא דבק ולא מספריים, רק הדרכה מתאימה וסבלנות. "לכולנו חסר המפגש התרבותי ובכלל המפגש עם אנשים", אומרת מיטל קוממי, מעצבת מוצר ואמנית אוריגמי, שהיא חלק מסצנת האוריגמי ההולכת ומתרחבת. "לקפל זה כמו לעשות מדיטציה, זה מפגש מחבר. זה כמו לעשות מפגש רוחני אבל עם תוצר אמנותי, ובכלל יש כאן אתגר מרתק. כל תורת האוריגמי מבוססת על מתמטיקה. את עושה עשרה קיפולים ופתאום האובייקט בקיפול האחרון הופך ליצירה – וזה קסם".

עבור הדר אלפסי, גם היא אמנית אוריגמי צעירה, היה סגר הקורונה סוג של הגשמת חלום. היא מצאה את עצמה סגורה בבית עם המון־המון ניירות, ועשתה את מה שהיא הכי אוהבת לעשות – קיפלה. "חד־משמעית עבורי זו הייתה הצלה", היא אומרת. את היצירות שהעלתה לרשת, בעיקר פרטי לבוש, תייגה תחת הטייטל "קורניגמי" וזכתה לתגובות נלהבות מהארץ ומהעולם.

אור שוורץ בן ה־11 מנצל את התקופה כדי להשתכלל ביכולות הקיפול שלו, ואפילו פתח ערוץ יוטיוב שבו הוא מלמד אוריגמי בחודשים האחרונים. "בקיץ הזה לא עושים הרבה דברים שעשינו כל שנה. אוריגמי זה תחביב זמין שאפשר לעשות בבית גם כשאתה סגור, אתה צריך רק נייר וזוג ידיים", הוא מסביר.

ואילו בני הזוג מירי גולן ופול ג'קסון, הכוהנים הגדולים של התחום בארץ וגם מחוצה לה, מסבירים שהמשמעות של אוריגמי משתנה: "זו פרנסה ודרך חיים. זה גם מסע מרתק, מתחביב עלום לפני ארבעים שנה, לתופעה העולמית שהוא כיום. זה נושא שמחבר אותנו עם אנשים רבים ויוצאי דופן ברחבי העולם, בתחום האמנות, העיצוב, המדע, ההנדסה, החינוך ועוד. זה מחבר בין נושאים שונים ומגוונים ובין אנשים שונים ומגוונים. כולם מוצאים בו משהו שהם יכולים להתייחס אליו, לא משנה מה הרקע, הגיל או המין שלהם. הקורונה רק חידדה את זה". כך הפך האוריגמי למרגיע הלאומי.

מתוך השתיקה

"אורי" משמעותו ביפנית קיפול ו"קאמי" (או: "גאמי") הוא נייר ביפנית. השם "אוריגמי" נטבע ב־1880, אבל האמנות עצמה החלה להתפתח זמן רב קודם לכן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית ובתרבות הסינית, שם נולדה. לאחר פתיחת גבולותיה של יפן למערב בסוף המאה ה־19 התפשטה אמנות האוריגמי לעולם כולו והפכה לחלק מתרבות הפנאי. סגנונות רבים של אוריגמי ודגמים חדשים של קיפולים מתפרסמים באופן תדיר. ספרי האוריגמי מציגים את תהליך הקיפול בעזרת שיטת תרשימים סטנדרטית שפותחה ביפן ובמערב במקביל. הקיפולים נעשים ללא חתכים או הדבקות, על נייר ריבועי, צבעוני מצידו האחד ולבן מצידו האחר.

הדר אלפסי הגיעה לאוריגמי בגיל מבוגר יחסית. היא בוגרת בית הספר למשחק בית צבי, צלמת אמנותית ובעלת מותג האוריגמי Origamli. היא יוצרת תכשיטים, סיכות ראש, מוביילים ובגדים באמצעות אוריגמי. התחום לדבריה מצא אותה, ולא היא אותו.

כשלמדה בבית צבי נאלצה לשתוק במשך שבוע כדי לעבור בדיקת מיתרי קול, ובשבוע השקט היא קיפלה וקיפלה, ועם הזמן החלה ליצור מהקיפולים שמלות. היא למדה את התורה בכוחות עצמה, דרך סרטוני יוטיוב, ועם הזמן השתכללה.

מה מדבר אלייך באוריגמי?
"הדיוק. זה יושב לי על המקום של הפרפקציוניזם. זה משהו עם הוראות ברורות. זה מאפשר לי לקפל דגמים אלגנטיים שמתאימים לתכשיטים, זה יפה והרמוני, ובעיקר זמין. אני לא צריכה להתלבט הרבה. יש לי חברים יוצרים, צורפים למשל, הם לא יכולים ליצור מה שבא להם כי החומרים שלהם יקרים. הנייר זמין בכל בית, אז אין הרבה התלבטויות, מייצרים, ומקסימום מקמטים. אני משתדלת שזה לא יקרה, כמובן".

הקורונה הייתה עבורה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. "תמיד אמרתי שאם יסגרו אותי בחדר, אני אשב ואקפל שעות על גבי שעות, וזה באמת מה שקרה". בתחילה יצרה מסכה המורכבת מאוריגמי. בהמשך לקחה שקית של לבבות מקופלים שהכינה וחיברה אותה למיצג – שמלה העשויה מעשרות לבבות. היא גם יצרה שמלה בדמות הפנגולין, החיה שהפיצה את הנגיף. הימים עברו, השעמום גבר, וכמעט בכל יום היא יצרה שמלה, צילמה והעלתה לאינסטגרם. היא הופתעה מכמות התגובות שקיבלה. מתוך החדר שלה היא יצרה אמנות ובזכותה גם יצרה אינטראקציה עם העולם. שתי ציפורים, מקופלות, במכה אחת.

"מסביבי הרבה אמנים פשוט הפסיקו ליצור, אבל אני הרגשתי את זה כצורך הישרדותי נפשי. זו הייתה עבורי תרפיה, הרגשתי שזו עוד סיבה לקום בבוקר, וכאדם יוצר זה נותן לי מקום להביע את עצמי. הרעיון הוא להכין יצירות שכולן נעשות בחדר אחד, כולל ההכנה, הצילום וגם ההפצה ברשתות החברתיות".

אלפסי השתתפה בלא מעט סדנאות זום במהלך הקורונה, והיא עדיין משתתפת. "הרבה אנשים התחברו לזה דווקא בתקופת הקרונה, ומצאו את הקיפול כדבר מרגיע במיוחד. עבור רבים זו פשוט הייתה הצלה. בניגוד לאמנויות אחרות זה זמין מאוד ובאמת שכל אחד יכול. לכולנו יש ניירות בבית. זה לא דורש חֵמר או חרוזים או שום חומר מיוחד אחר. הזום נתן לכולנו מכנה משותף, תמיד יש מישהו שמעביר את המפגש, אבל כולם יכולים לשתף אחרים, וזה היופי".

בימים אלו היא עובדת על פרויקט אוריגמי בירושלים. דווקא בימים הסוערים של הפגנות בבירה היא יוצרת במרחב הציבורי, ותולה ציפורי אוריגמי על עצים ברחבי העיר. בין היתר היא תלתה ציפורי אוריגמי בכיכר צה"ל, במוסללה ובמוזיאון הטבע בעיר. "הפרויקט מביע את הצורך ביצירה בימים אלו, כזו שמאפשרת קיום במרחב הציבורי ומופנית לכלל הציבור. זה משהו שנגיש לכולם בלי כרטיס כניסה ובלי תו סגול. זו יצירה שאין בה אמירה פוליטית והיא קוראת לציבור ליהנות מאמנות נגישה. אני תולה יונה שמסמלת שלום, או עגור, שהיא צורת אוריגמי ממש בסיסית והוא מסמל ביפן ברכה ומזל טוב, שתיהן ציפורים לבנות. גם התהליך הזה התחיל מתוך הקורונה, מתוך צורך למלא את החלל שהיה ריק מאנשים. העיר הייתה נטושה וריקה והרגשתי צורך למלא אותה, וגם כעת כשהיא מלאה במפגינים, אני רוצה להביא את הקול שלי בתוך גל המחאות ששוטף את העיר".

בסופו של דבר זו אמנות מתכלה. היום היא כאן ומחר היא במקרה הטוב בפח.
"נכון. קיבלתי אישורים מתאימים לתלות את הציפורים, אבל תוך כמה ימים הן כבר לא היו. יש מקומות שהן שרדו בהם פחות מיממה. מצד אחד זה קצת עצוב, כי השקעתי כאן זמן ומחשבה, אבל מצד שני אם זה גורם לאנשים לעצור ולחייך, אני עשיתי את שלי".

דגם להצלחה

מיטל קוממי מקפלת מאז גיל שש. בשגרה היא מלמדת הנדסת מרחב ומתמטיקה דרך האוריגמי, וגם מעצבת מוצר. היא מייצרת גופי תאורה באמנות האוריגמי. בתחילת ימי הקורונה, בהיעדר מפגשים פנים מול פנים, וכשזיהתה שעמום הולך וגובר אצל ילדים, היא העלתה כמה פעמים בשבוע לרשת שיעורים שמלמדים אוריגמי בשידור חי. לאט־לאט התגבשה סביבה קהילה של מקפלים.

בעידן של היום, עם ילדים רגילים בעיקר למסכים ולהתרחשויות מהירות, יש עוד סבלנות לאוריגמי?
"כן. אנשים ובתוכם ילדים יושבים אפילו שעה וחצי ומקפלים. זה כמו שאתה רואה מישהו שרירי וזה מדרבן אותך לעשות ספורט. כאן אנשים רואים את הדגם ורוצים לעשות גם. זה נותן להם תחושת הצלחה גדולה. עבור ילדים זה עוזר לבניית ביטחון עצמי, הם מלמדים הלאה גם את החברים שלהם, הנה הם יודעים משהו שהחברים שלהם לא. זה ערך מוסף גדול".

אחרי תקופת הסגר היא החלה להעביר מפגשים בזום בתשלום, והם תופסים תאוצה. חלקם מיועדים לילדים מחוסרי קייטנות ואחרים למבוגרים שפשוט נתפסו לתחום. במקביל היא לומדת ומלמדת במפגשים פרונטליים מצומצמים. "התפתחה סצנה כזאת של מפגשים בבתים. כיף לנו להיפגש סביב תחום יצירה משותף, יש דיבור, יש צחוקים וגם לומדים משהו ואוכלים משהו נחמד. זה פתרון טוב לסיפוק יצר המפגש ולרצון להתאוורר שקיים אצל כולם עכשיו".

אור שוורץ התחיל לקפל כשהיה בכיתה א'. הכול התחיל מתחרות מטוסי אוויר שקיים עם חבר לכיתה. "תמיד הפסדתי לו. המטוס שלו הגיע רחוק יותר", הוא נזכר. הוא הבין שאם יבנה נכון את המטוס הוא ינצח בתחרות, וכך נחשף לתחום האוריגמי. בהמשך הלך ושכלל את הדגמים. "זה נותן לי המון סיפוק", אומר הילד בן ה־11 שכבר הספיק לפתוח ערוץ יוטיוב שבו הוא בעצמו מלמד איך ליצור דגמים קלים. "יש לי הרבה מגירות עם קיפולים. התחלתי עם קופסה ולאט־לאט נגמר לי המקום אז עברתי למגירה. אני מנסה הכול – בעלי חיים, קופסאות ועוד דברים שונים". הוא נהנה ללמוד ליצור דגמים מתקדמים כל הזמן ולהבין גם מה עומד מאחוריהם.

החברים שלך גם מקפלים איתך?
"האמת שהם קצת חסרי סבלנות, אחרי קיפול אחד הם מתייאשים, אבל אני רואה ילדים אחרים שמתעניינים בתחום כמוני ומקפלים. זה כיף ונותן עוד תחום תעסוקה".

בין העמק להר

מי שנחשבים לאורים ותומים בתחום האוריגמי בארץ, ומוכרים מאוד גם בעולם, הם בני הזוג מירי גולן ופול ג'קסון. פול, שנולד באנגליה, הוא מרצה ואמן נייר מקצועי המתמחה באוריגמי. הוא היה מראשוני האמנים המעצבים אשר חיברו בין עולם העיצוב לעולם הקיפול, כתב ארבעים ספרים בנושא ומרצה ברחבי העולם. בין היתר הוא מרצה בשנקר, מעצב לחברות פרסום, יועץ למדענים בתחום הקיפולים ולסוכנות החלל האמריקנית. "הקיפול מצמצם את המרחב או מרחיב לפי הצורך, והיום מבינים את זה בכל תחומי החיים. משתמשים בקיפול במסתמי לב, בכריות אוויר ובמאות תחומים אחרים", לדבריו.

מירי היא אמנית, מפתחת ויוצרת דגמי אוריגמי, ועבודותיה הוצגו בתערוכות ברחבי העולם, אך לפני הכול היא רואה בחינוך ובפיתוח המקצועי של הוראת אמנות האוריגמי את עיקר עבודתה. השניים הכירו בתערוכה בתחום בגרמניה בשנת 2000.

אמו של ג'קסון ניקתה בתים לפרנסתה, ובנה נאלץ לבוא איתה כדי לא להישאר לבד בבית. בזמן שהמתין לאמו הוא השתעשע בנייר טואלט, קיפל ומתח, עד שפתאום יצאה תחת ידו סירת נייר. הוא המשיך וייצר דגמים להנאתו. בגיל 18 הגיע לבית ספר לאמנות, ויום אחד ביקש ממנו אחד הפרופסורים שלימד אותו שיביא דגמי אוריגמי כדי להראות לו. כשפול הניח בגאווה על שולחנו כמה דגמים, התרגז הפרופסור ואמר: "זו לא אמנות". "זאת הייתה המוטיבציה שהייתי צריך כדי להפוך לאמן אוריגמי. הוקסמתי מהכעס שלו", הוא אומר בהומור בריטי.

אחרי שסיים את בית הספר לאמנות הוא חלם להתפרנס מאמנות הקיפול, אבל במשך שנתיים כל מה שניסה נכשל.

השינוי קרה כשלקח נייר ובמקום לקפל אותו החל לכתוב מכתבים. הוא שלח מכתבים לכל בתי הספר לעיצוב בלונדון, וקיבל הזדמנות ללמד במספר מקומות. תחילה הוא פשוט לימד את הסטודנטים לקפל את הדגמים שלו שפיתח בעצמו, אבל עם הזמן הוא הבין שזו לא צורת ההוראה הנכונה. כדי לתת להם כלים הוא הבין שהם לא צריכים ללמוד דגמים ספציפיים, אלא את טכניקת הקיפול. זו הייתה נקודת המפנה בקריירה שלו. "במהלך השנים הללו האוריגמי הפך מתחביב בעיקר של ילדים לתופעה עולמית", מספר ג'קסון.

אתה מלמד בשנקר ובבתי ספר לעיצוב ברחבי העולם. מה החשיבות של אוריגמי בארגז הכלים של מעצבים?
"כל המעצבים מקפלים. קיפול איננו רק 'אוריגמי', אלא כולל מושגים כמו כיפוף, קימוט, פיתול, איסוף. תסתכלי סביבך כדי לראות כמה דברים מיוצרים כך, גם בעולם המיוצר וגם בטבע, בתעשייה ובכל מקום. זוהי דרך ליצור אובייקט תלת־ממדי מגיליון דו־ממדי, באמצעים מינימליים. יש שיעורים רבים שמיועדים למעצבים בטכניקה הזאת. לעיתים קרובות זו דרך זולה ואלגנטית ליצור מוצר או חפץ".

בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר מעצבים המשתמשים באוריגמי באמנות שלהם: בפיסול, באופנה, בייצור תכשיטים. האם לדעתך זה טרנד חולף, או שהתחום הזה יישאר איתנו לשנים רבות?
"בהתחלה כשהאוריגמי הפך להיות פופולרי הייתי מרוצה ומצד שני גם פחדתי. לימדתי אוריגמי ביותר משמונים בתי ספר לעיצוב ב־11 מדינות מאז 1983 ובסוף זה נהיה פופולרי. הספר שלי 'טכניקות קיפול למעצבים' היה בעל השפעה על הצמיחה הזו. פחדתי שזה באמת יהיה טרנד, אבל זה לא היה. הטכניקה והאסתטיקה של הקיפול הגיעו ונשארו. גם כיום הוא מעסיק סטודנטים ואנשי מקצוע רבים. אני בטוח שהקיפול כאן כדי להישאר".

ג'קסון חושב שכיום בישראל קיימת אינפלציה של "אמני אוריגמי". "נראה לי שהרבה אנשים מתארים את עצמם עכשיו כ'אמני אוריגמי', אבל לא יודעים כמעט כלום על תולדות האמנות, ורק לעיתים רחוקות מבקרים בתערוכות. אני חושב שיש מעט מאוד 'אמני אוריגמי'. עם זאת, יש כמה יצרני דגמי אוריגמי נפלאים, מעצבים שעובדים על פי אוריגמי וכולי, אבל לא הייתי מגדיר אותם כ'אמנים'. זו אגב תופעה שקורית לא רק בישראל, אלא בכל העולם. גם אם אתה יכול לקפל עגור, זה בלבד לא הופך אותך לאמן".

בת זוגו של ג'קסון, מירי גולן, לקחה על עצמה את הפן החינוכי באוריגמי. היא פיתחה את "אוריגאמטריה", תוכנית להוראת מקצוע הגיאומטריה באמצעות אוריגמי שפעילה בעשרות בתי ספר בארץ. היא עצמה החלה לקפל בגיל שש מול מסך הטלוויזיה. "הייתי קוראת לזה לשחק בנייר", היא אומרת ואצבעותיה מקפלות בזריזות עגור. עבורה זה טבע שני, כמו שאנחנו נושמים. תוך כדי שיחה, היא מקפלת.

אנחנו נפגשות במרכז הישראלי לאמנות האוריגמי ברמת־גן, בית שהקימו בני הזוג לחובבי האוריגמי. "המרכז לאוריגמי פעיל בבתי ספר כהעשרה, גם כחוגים. כל מי שרוצה לדעת משהו על אוריגמי, מגיע לכאן", מספרת גולן. במקום מתקיימת סדנה, וארבעה ילדים סקרנים שהתנתקו מהמסכים לומדים את רזי הקיפול. אני מצטרפת אליהם ולומדת את שני הקיפולים הבסיסיים – קיפול "עמק" וקיפול "הר", שלמעשה משלימים זה את זה, תלוי מאיזה צד מסתכלים. ובאמת תוך כמה דקות כבר יש לנו דגם בסיסי, ולמרות שאני מבוגרת מהקטנים בשלושים שנה, גם אני כמותם חשה סיפוק לנוכח היצירה.

יש משהו שמאפיין את קהילת האוריגמי?
גולן: "במהלך השנים התגבשנו לקהילה, כיום יש אצלנו למעלה ממאתיים מקפלים. אם אני צריכה למצוא מכנה משותף ביניהם, זו אולי העובדה שהם אנשים מבריקים, אבל מצד שני יש להם כישורים חברתיים לא בשמיים, הם יכולים לשבת שעות רק עם הניירות של עצמם וקשה להוציא אותם החוצה, אפילו לכנסים שאנחנו עורכים. מהבחינה הזו הקורונה עשתה להם טוב, כי הייתה להם לגיטימציה להישאר בבית".

גולן עצמה חיברה 14 חוברות הדרכה וגידלה דור של מקפלים. "אני כל הזמן מקבלת ד"שים מילדים וממבוגרים שלמדו אצלי. הכי מרגש היה כשעבדתי עם היפראקטיביים, השינוי שהקיפול עשה להם היה גדול. רוב הילדים שגדלו בחוגים שלנו הם מתכנתים, מהנדסים או מתמטיקאים. כי האוריגמי, כשעושים אותו נכון לפי ההוראות, מפתח יכולות נהדרות בתחום הזה".

ב־2017 בני הזוג הפכו את תוכנית הלימוד שלהם לתוכנית אונליין, כך שהקדימו את שיעורי הזום שהיום מוכרים לכולנו, ואפשרו למורים ללמד את התוכנית מרחוק בכיתתם. "לילד אין מוטיבציה ללמוד גיאומטריה", אומרת גולן, "אבל כן יש לו מוטיבציה לקפל ברבור – אז דרך הברבור הוא לומד גם גיאומטריה".

בתקופת הסגר בקורונה שברה גולן את כלי העבודה שלה – היד שלה, ודווקא אז היא הוצפה בעבודה. "ראינו עלייה של 30 אחוזים בחיפוש אחר המילה אוריגמי", היא מספרת, "היו הרבה סבים וסבתות שרכשו ערכות לנכדים ברחבי הארץ. הם הרגישו שהם עושים שיחת זום עם הנכדים והיא מסתיימת אחרי שתי דקות, כי כמה כבר אפשר לדבר כשכולם בבית ולא הרבה מתחדש. אז לא מעט סבים עשו מרחוק עם הנכדים אוריגמי בזום, ופתאום הילדים לימדו את הסבים משהו חדש. זה עשה טוב לשני הצדדים".