על רקע הקיטוב הגובר בחברה הישראלית, יצאנו למשימה בת חמש תחנות של שיח בין קצוות – בין ימין לשמאל, ובין יהודים בישראל לאחיהם ברחבי העולם. במסגרתה קיימנו כמה מפגשים וירטואליים – ברוח התקופה – שמשתתפיהם מייצגים הבדלים עמוקים בגישתם ליהדות בת זמננו ולמציאות הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף
המפגשים, שנערכו בהנחיית כותב שורות אלה ושודרו בדף הפייסבוק של מקור ראשון, התקיימו בשיתוף פעולה עם "הייעוד המשותף שלנו" – יוזמה משותפת של קבוצת הפילנתרופיה "ג'נסיס" ומשרד התפוצות – ובחסות נשיא המדינה. במהלכם ביקשנו למצוא את המכנה המשותף בין הדוברים והדוברות והקהילות שהם מייצגים, וליצור מקום לשיח נעים ומכבד. לטובת מי שלא צפו במפגשים, נציג כאן טעימה מהדברים שנאמרו.
במפגש הראשון ביקשנו לצעוד צעד נוסף בשיח המתפתח בין האורתודוקסיה הישראלית ליהדות הרפורמית בתפוצות. לפני כחודשיים, במסגרת ועידת התפוצות של מקור ראשון, התקיים שיח משותף בין הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר־ברכה ומחבר סדרת "פניני הלכה", והרבה דלפין הורווילר מצרפת. המפגש התקדימי עורר הדים רבים ודיון ממושך: היו שהתרגשו ובירכו, אחרים ביקרו והסתייגו.
הפעם הזמַנו באותה רוח את הרב חיים נבון, בעל טור במקור ראשון ודמות בולטת בשיח הציוני־דתי בישראל, ולצידו במסך הזום הרב ג'וש וינברג, מנכ"ל "ארצה" – הזרוע הציונית של התנועה הרפורמית.
"האם יש עתיד ליהדות התפוצות?" פתח נבון והקשה על וינברג, לאחר שהזכיר את נתוני נישואי התערובת והילודה הנמוכה. "גם בשנות השישים הספידו אותנו ואמרו שתוך עשור ניעלם, אז אל תמהר למחוק אותנו", השיב וינברג בחיוך. "יש לנו יותר אנשים שמגיעים לקהילות, יותר מזדהים כיהודים. מאז פריצת הקורונה יותר משתתפים אצלנו בתפילות, בשיעורים ובפעילויות באופן וירטואלי. אני לא אומר שאין בעיה, אבל לא כל־כך פשוט להגיד שיש בעיה דמוגרפית וניעלם תוך כמה שנים".
וינברג הציע לחברה הדתית בישראל ללמוד מניסיונה של יהדות ארה"ב, ולהקים בתי כנסת וקהילות שאינם מסתמכים רק על מימון המדינה. "זו החוויה שלנו בצפון אמריקה, מעורבות של כל חברי הקהילה, הן ברמה התקציבית והן ברמה של התנדבות והקדשת זמן ליהדותם בצורה פעילה. כאמריקני יש לי המון מה ללמוד מהחברה הישראלית, וגם אתם יכולים ללמוד מאיתנו איך לבנות קהילות כאלה".
בעניין הזה לא התגלעו מחלוקות. "אני מאוד בעד", אמר נבון. "אני לא יודע איך זה מסתדר עם האג'נדה הפרוגרסיבית שלכם, אבל אני תומך בכך שלא צריך להסתמך על המדינה אלא על משאבים מקומיים. בצמיחה מהשטח, יש ליהדות הישראלית מה ללמוד מיהדות התפוצות".
להצטרף לשולחן
המפגש השני היה מרתק לא פחות, ובו כינסנו שני רבנים ורבה אמריקניים מזרמים שונים: הרב חיים שטיינמץ מבית הכנסת האורתודוקסי־מודרני "קהילת ישורון"; הרבה אנג'לה ורניק־בוכדל מבית הכנסת הרפורמי "סנטרל סינגוג"; והרב אליוט קוסגרוב מבית הכנסת הקונסרבטיבי "פארק אבניו". שלוש הקהילות הללו הן מעין ספינות דגל של הזרמים שלהם באזור מנהטן.
"הרבה בוכדל אולי לא יודעת את זה", הפתיע הרב שטיינמץ, "אבל בקיץ אני מקשיב אונליין לדרשה ולתפילות בבית הכנסת שלה כשאני מתכונן לשבת, כיוון שהם מתחילים בשעות הערב המוקדמות, לפני כניסת השבת". שלושת המשתתפים סיפרו שלא פעם הם מתייעצים זה עם זה לקראת הדרשה שיישאו בשבת או בחג. קוסגרוב סיפר על זוג שפנה אליו וביקש שישיא אותם, אך רק אחד מהם יהודי. הוא השיב שכרב קונסרבטיבי איננו מקיים חתונות כאלה, אבל הפנה אותם לידידתו הרבה בוכדל שתעשה זאת בשמחה.
שיתוף פעולה מסוג זה איננו מתקיים בישראל, וכך גם בנוגע לצדדים אחרים בקהילות היהודיות בארה"ב: קוסגרוב סיפר שבבית הכנסת שלו עובדים שבעים איש במשרה מלאה, ועוד כשבעים במשרה חלקית. המוסד הקהילתי בתפוצות הוא מודל שכמעט איננו קיים בישראל. במפגש המדובר עלו גם מחלוקות באשר לפסיקת הלכה, אך הללו לא העיבו על הרעות ושיתוף הפעולה. על רקע המציאות הישראלית, השיח הזה היה מעורר מחשבה.
אם בשני המפגשים הראשונים פרסנו גשר טרנס־אטלנטי ועסקנו ביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב ובקשרים בין הזרמים בתוכה, במפגש השלישי חזרנו הביתה, אך עדיין עם מבט מעבר לים. שוחחנו בו עם שתי נשים מדורות אחרים ומרקע פוליטי ודתי שונה, אך בעלות מכנה משותף: שתיהן בנות לעולים. בנות שיחנו היו אורלי גולדקלנג, סגנית עורך מקור ראשון, ואלקס ריף, מייסדת "הבריגדה התרבותית" וחברת "דור 1.5" – ארגונים הפונים לצעירים עולי בריה"מ ועוסקים בזהותם ובתרבותם. ריף נולדה באוקראינה, ואילו גולדקלנג נולדה בישראל תקופה קצרה לאחר שהוריה עלו מארגנטינה.
"חווית ההגירה קשה מאוד", קבעה גולדקלנג. "זו נפילה כלכלית, אינטלקטואלית וחברתית של העולה, מבחינת האופן שבו תופסים אותו". ריף הצהירה ש"עד היום לא ישבנו סביב השולחן. היינו צריכים לסיים את ההישרדות שלנו ולראות איך אנחנו נכנסים למשוואה הזאת. הגיע הזמן לעשות את זה בצורה אמיצה". היא דיברה בכנות על כך ש"לצערי יש לי סימן שאלה על הראש סביב יהדותי. אנחנו נלחמים בדה־לגיטימציה לציבור שלם".
גולדקלנג שאלה את ריף האם הצליחה למרות הכול לתעל את הקושי לעשייה חיובית: "האם זה הלך לאיבוד, הצער בלהיות זרה? האם אולי בכל זאת יש מנוע ציוני יהודי שמשמש כעוגן שלך?"
ריף השיבה: "מה מנוע העשייה שלי? מאיזה מקום אני פועלת? אין לי ספק שאני ישראלית". היא הוסיפה שנישואיה לדתל"ש גרמו לה לראות גם את הצדדים היפים של הדת היהודית, "אבל כשלא מקבלים אותך, אתה לא יכול לראות כמה אתה אוהב את זה".
את החיבור הראשון לשורשיה, סיפרה ריף, חוותה בגיל 21, בעת טיול שורשים באוקראינה, "אבא שלי ניסה שנים לספר לי את הסיפור שלנו, אבל לא הקשבתי כי הייתי במסע הישראלי שלי. היום אני פועלת מתוך החיבור לשורשים. זה הכי יהודי שיש. ההורים שלנו נתנו את החיים שלהם עבורנו, וזו ההזדמנות שלנו להחזיר להם בחזרה".
ריף הופתעה לשמוע מגולדקלנג שמעולם לא עזבה את ישראל, וגולדקלנג הסבירה: "סמוך לעליית ההורים שלי לאונייה, גילתה אימי שהיא בהיריון. כל הקהילה ניסתה לשכנע אותה ללדת בארגנטינה ואז לעלות. מבחינתם ישראל הייתה אז, בשנת 1971, מדינה עם גמלים ברחובות. אבל אימא ואבא אמרו: יש לנו הזדמנות ללדת ילד צבר, אז נלד אותו בגולה? אם הם עשו מאמץ כזה כדי שהנשימה הראשונה שלי תהיה בארץ ישראל, אז אני לא רוצה לסכן את זה, כדי להגיע לכך שגם הנשימה האחרונה שלי תהיה בישראל".
גם השיחה הרביעית עסקה בחברה הישראלית, ובה צללנו לעומק הוויכוחים והשסעים בתוכה. הפגשנו בין הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, לרוית הכט, מבכירות עיתון הארץ. לכאורה קשה למצוא בישראל שניים רחוקים יותר: עיתונאית שמאלנית חילונית, החיה עם בת זוג; ורב ימני תושב בנימין, שהתבטאויותיו בענייני להט"בים, ולא רק, עוררו סערה ציבורית. עם זאת, מתברר שהשניים מקיימים זה תקופה שיח מפתיע ומעניין: הכט ביקרה את לוינשטיין בעלי, בהזמנתו, לשיחה ארוכה. לוינשטיין מצידו מעריך את כתיבתה של הכט ומשתמש בה בשיעוריו.
"יש מחלוקות לשם שמים, זה בירור האמת, וכך אנחנו מנהלים את השיח בינינו", אמר לוינשטיין. "אני קורא שנים את רוית, כיוון שלמרות שיש שם הרבה כתבים עם אג'נדות ברורות, אני רואה שרוית שונה. עניין אותי להבין איך היא מסוגלת בעולם די מונוליטי להביע עמדות עצמאיות. לפעמים אני מזדהה עם מה שהיא כותבת ולפעמים לא, אבל אני אוהב את זה שהיא לא משועבדת לאף אחד".
מרבית השיחה ביניהם, סיפרה הכט, עסקה בעניין הגישה ללהט"ב. "אבל אני חושבת שהאתגר הגדול והמשימה העומדת לפתחנו היא להצליח להיות חלוקים בנקודות הכי לא נוחות וקשות, אבל להחזיק אלמנט של ביחד. אני יודעת היטב אלו נושאים הרב יגאל רואה כאיום מבחינת הדרך שהוא מחנך את ילדיו או היה רוצה לראות את המדינה, ויחד עם זאת, מבלי להפחית מרצינות הדברים, חשוב לי להחזיק בשיח של ביחד, שהוא לא של שנאה. אבל לא פלקט רוחני מזויף, 'כולנו חברים' או 'כולנו יהודים', אלא להתייחס למחלוקות הקשות".
רוית הכט, הארץ: "אני אוהבת את הקהילתיות אצל המתנחלים ובציונות הדתית, זה מחמם את הלב"
הרב יגאל לוינשטיין: "רוית מייצגת פן חשוב של חירויות הפרט. המתח הזה טוב, וחשוב שהוא בשיח"
גישתה זו, שיתפה הכט, איננה מקובלת על כל סביבתה. "על העמדה הזו אני חוטפת המון, מכל הצדדים. לאנשים יותר קל להתבצר בעמדה שלהם מה זה טוב או רע, שחור ולבן. ככל שאני מתבגרת, הניסיון שלי הוא לעשות אינטגרציה של הצדדים".
לסיום, כל אחד שיתף במה שהוא מעריך במחנה האחר. "אני אוהבת את הקהילתיות אצל המתנחלים, בציונות הדתית ואצל החרדים. יש גם היבטים שליליים לקהילתיות הזו, אבל אני רואה את היתרונות. זה מחמם לי את הלב, והייתי רוצה שהחוגים שאני מסתובבת בהם יהיו חזקים באלמנט הזה".
לוינשטיין מצידו סיכם בכך ש"רוית מייצגת פן חשוב של חירויות הפרט. בשמירה על האתוס המשותף לא תמיד יש קשב לפרטים הקטנים, לרגישות של כל אדם. המתח הזה טוב, וחשוב שהוא בשיח".
לפתוח את השער
במפגש החמישי והאחרון קיימנו שיח בין עיתונאים ישראלים המכירים היטב את הקהילה היהודית בארה"ב, כדי לדון במצבה הנוכחי ובזיקתה לישראל, בייחוד על רקע משבר הקורונה. המשתתפים היו יעקב כץ, עורכו הראשי של הג'רוזלם פוסט; שמואל רוזנר, כותב בג'ואיש ג'ורנל וב"מעריב" וחוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי; וטל שניידר, כתבת פוליטית ומדינית בגלובס ובעבר כתבת בארה"ב.
מה אתם חושבים על ההצעה שלפיה מדינת ישראל תעניק סיוע כלכלי לבתי הספר היהודיים בצפון אמריקה, שאלתי את השלושה. "זו לא מחשבת מיינסטרים, בטח לא במצב הכלכלי של היום", גרסה שניידר, ורוזנר הסכים גם הוא שמדובר ברעיון לא רלוונטי, אלא אם מדובר בקהילות קטנות מאוד במרכז אמריקה הזקוקות לסיוע כלכלי. עם זאת, המשתתפים הסכימו שמימון ישראלי למחנות קיץ יהודיים עשוי לבוא בחשבון. "אפשר להציע לכל בר או בת מצווה לקבל חודשיים של מחנה קיץ יהודי, על חשבון מדינת ישראל", אמר כץ. שניידר הציעה לקדם את לימוד השפה העברית כגורם מאחד ומגשר, ורוזנר העלה ברוח זו רעיון של תוכנית חינמית לכל יהודי ללימודי השפה העברית בישראל.
בימים האחרונים התחולל בישראל דיון ציבורי סביב אישור כניסתם לארץ של צעירים וצעירות יהודיים לשנת לימודים אחרי התיכון, חלקם חרדים. עורך הג'רוזלם פוסט ביקש להתעכב על הנושא: "פוליטיקאים ועיתונאים תוקפים את ההחלטה לאפשר להם להיכנס, ושואלים 'מי יממן את בדיקות הקורונה שלהם? הרי הם אינם אזרחים ישראלים'. בעיניי זה פופוליזם", אמר כץ. "אותם צעירים וצעירות מגיעים לארץ לשנה שלמה. תחשבו כמה כסף הם מכניסים לכלכלה הישראלית, כמה עבודות של ישראלים תלויים בשנת הלימודים שלהם. אנחנו באמת מתעכבים על מי יממן להם את הבדיקה? האם אנחנו לא רוצים לחבק אותם ולהראות להם את מדינת ישראל? שורש העניין הוא שצריכה להיות הבנה אסטרטגית למשמעות הדבר שיש לנו קהילה יהודית בתפוצות. עד שנפנים את זה, נמשיך להתווכח על מימון לימודי עברית או בתי ספר יהודיים".
הכתבה בשיתוף "הייעוד המשותף שלנו"
אמנה לעם היהודי
"הייעוד המשותף שלנו" היא יוזמה משותפת של קבוצת הפילנתרופיה ג'נסיס ומשרד התפוצות, בחסות נשיא המדינה ראובן ריבלין. היוזמה מבקשת לאחד קהילות יהודיות ברחבי העולם, על בסיס ההבנה שכיהודים "אנו חולקים ערכים ותפיסות משותפות אשר יכולים להתגבר על פערי הזהות הפרטנית שלנו". במרכז היוזמה נמצאת "אמנת היעוד המשותף", שהושקה לפני כשנה בבית הנשיא בירושלים.
במסגרת העבודה על המגילה ריכזו אנשי היוזמה הוגי דעות ומלומדים מרחבי העולם היהודי, כדי ליצור מסמך אינטלקטואלי ורוחני שיוכל לשמש פלטפורמה המאחדת יהודים ברחבי העולם סביב חזון משותף ומשגשג לעם היהודי. בימים אלה מופץ נוסח המגילה ברחבי העולם במטרה לעודד יהודים רבים מרקעים שונים להשפיע על תוכנה. הדבר נעשה באמצעות משאל עם ייחודי ומקוון, ראשון מסוגו. הוגי המגילה סבורים שהיא בעלת "פוטנציאל להפוך למסמך המכונן של היהדות במאה ה־21", וקוראים ליהודים בכל העולם להשתתף במשאל. בסוף השנה הקרובה יגיע הנוסח הסופי לחתימתו של הנשיא ריבלין.קבוצת "הייעוד המשותף שלנו" בבית הנשיא.
